פרשת תרומה - סולידריות יהודית
מטעמי המקרא - מחשבה ומתכון לפרשת תרומה עם הרב מיכאל מלכיאור
אני רוחש חיבה מיוחדת לפרשת תרומה. לפני הרבה שנים, עליתי בה לתורה בפעם הראשונה בחיי, והייתי ל"בר מצווה". אחד מסממניה הבולטים של הפרשה – לצד פירוט כל הכלים והמידות, שנראות כאילו נלקחו מקטלוג עשיר למוצרי בנייה איכותיים – הינה מילה אחת המלווה אותי כל הימים בעשייתי הציבורית: חובת הלב.
כבר בראשית הפרשה מדגישה התורה שתרומה אינה יכולה להיעשות מן הפה ולחוץ, אלא היא חייבת להיות מלווה בעבודת הלב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו – תקחו את תרומתי" (שמות יח, א).. גם בהמשך פרשיות המשכן, חוזרת ההדגשה על "חכמת הלב" הנדרשת למשכן וכבר אמרו חכמים: "רחמנא – ליבא בעי", הקדוש ברוך הוא מבקש את ליבו של האדם, לא רק את מעשיו. כך בעבודת המשכן; כך, בכל נשיאה בתפקיד ציבורי ובמילוי משימה לאומית. הזדהותו המלאה והפנימית של העושה עם פעולתו היא אשר תבטיח את הצלחתה.
מכל כלי המשכן, שבו את ליבי במיוחד הכרובים שהיו על ארון העדות, במקום המקודש ביותר, בקודש הקודשים. חכמים, ורש"י בעקבותיהם, גזרו על דרך הדרש את לשון ה"כרובים" מן הלשון הארמית, ופירשו "כרובים = כרביא", תינוקות בארמית, וכפי שפירש רש"י: "דמות פרצוף תינוק להם". היינו: הכרובים מסמלים את התום והטוהר שבעולם.
בפרשת תרומה נאמר עליהם: "והיו הכרֻבים פורשי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת, ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה, כ). והנה, כאשר מתואר מקדש שלמה (דברי הימים ב, ג), נאמר על הכרובים ש"פניהם אל הבית", היינו אל הקיר. כיצד יתיישבו שני מקראות אלה?
בבואו לתרץ סתירה זו, אומר התלמוד (בבא בתרא צט,עא): "כאן – ופניהם איש אל אחיו - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, וכאן – פניהם אל הקיר - בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".
ופירושם של דברים: כאשר אדם עושה רק "לביתו-שלו", פניו מכוונות רק לעשיית הון עצמי, להרבות עושרו, כספו וזהבו, ואין הוא נותן דעתו לחברה שבה הוא חי – אין הוא עושה רצונו של מקום.
רק כאשר "ופניהם איש אל אחיו" – כאשר רואה אדם ב"אחר" את אחיו, דואג לו ומשתדל לסייע לו, עושה הוא רצונו של מקום, וימצא חן גם בעיני א-להים, גם בעיני אדם.
זהו המוטו שמלווה אותי משחר ימי, מאז יום בר המצווה שלי ועד היום הזה. הסולידריות, האחווה, הלב – חכמת הלב ונתינת הלב – זוהי כל התורה. ואידך – פירושא הוא.
פרשת "תרומה" פותחת בפסוק שמעורר את שימת הלב. לצד הדיבורים הנשגבים על ה"תרומה", שהיא בעיקרה נדבת הלב – "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה, א) – בא ציווי כופה ומחייב: "ויקחו לי תרומה... תקחו את תרומתי" (שם, שם).
לאמור: עיקרה של "תרומה" אכן נטוע בנדבת הלב, ברצונו החופשי של אדם, אך אין הוא רשאי להיבטל הימנה או להיפטר מקיומה. אדם מישראל חייב ל"תרום"- לשאת בנטל, ואין הוא יכול לעמוד מן הצד, לראות בצרתם של אחרים ולומר "שלום עליך נפשי!".
ביטוייה המעשיים של תרומת-חובה זו הם מרובים: כך, בהתגייסות לשירות בצה"ל ולהגנה על שלומם וביטחונם של ישראל, כך בהצטרפות ל"שירות לאומי", בהגשת סיוע, סעד ותמך לשכבות החלשות בחברה, וכך במתן צדקה לעני הבודד או בעשיית חסד עם השכן והרֵעַ.
כפי שהדגיש האבן עזרא בפירושו הארוך על הפועל "ויקחו לי" מבטא פעולה אקטיבית – "כמו 'סורה אלי', שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו". ה"תרומה" אינה רק פעולה פיזית קלת ערך, אלא גם תהליך נפשי של מודעות ל"אחר".
התורם אינו יכול להיוותר אדיש ב"מקומו", ולהסתפק במנוד ראש או ביד קלה הנשלחת לכיס ומוציאה משם – מעשה אוטומטי - פרוטה לעני. התרומה מחייבת את האדם להתנתק מ"מקומו", להיבטל לשעה משגרת יומו וחייו, ולתור אחר צורכי החברה ומצוקות בני האדם, לראות בסבלותיהם ולהקל מעליהם את משאם.
בעקבות חז"ל, עומד רש"י – במילה אחת – על פן חשוב אחר של ה"תרומה" היהודית. כמו במקומות אחרים, דרשו חכמים את הביטוי "ויקחו לי תרומה, לי – לשמי". לאמור: התרומה צריכה להינתן בלב פתוח ובנפש חפצה למען המטרה שלשמה נועדה, לשם הנמען ולא לשם הנותן, להגדיל ולהאדיר את שמו.
רבים הם נותני התרומות שמבקשים "לעשות להם שם", לבנות בניין מפואר ששמם יונצח עליו באותיות של זהב. הגם שאין דבר זה פוסל את התרומה (וכבר אמרו ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה"), עיקר התרומה צריך להיות לשם שמים.
זאת ועוד: התרומה צריכה להיות תכונה המאפיינת כל אדם מישראל. בין אם תורם הוא "זהב, כסף או נחושת", ובין אם תרומתו מתבטאת בחוט קטן ופעוט ערך של "תולעת שני". אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים, וישתתף עם הכלל.
כפי שרומז הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו "העמק דבר", הציווי על מתן התרומה למשכן "מאת כל איש" ולא מאת אדם אחד או שניים שיתנו את כל הכסף, רומז על מסר חשוב נוסף. "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" אינו המלצה בעלמא, אלא עקרון יסוד.
"משכן" ו"מקדש" חייבים להיות נחלת הציבור כולו. גם לו היה בא "אוליגרך" מצוחצח ומציע לתרום את כל הכסף לבניין המשכן, לא היה הדבר רצוי. במקרה זה עלול היה הנותן או מי מבניו או מקורביו לחשוב
"משכן" יהודי, מלמדת אותנו התורה, חייב להיות נחלת הכלל. אין הוא בבעלותו של איש אלא הכול שותפים בו ומחויבים לתרום לכינונו, לבניינו ולהחזקתו. כך, ב"משכן" הכלל, ובמקדש אשר בירושלים, וכך ב"משכן" המצומצם יותר, בבית הכנסת או בגמ"ח השכונתי. המחויבות אינה חד פעמית אלא פעולה מתמשכת.
זאת "תורת התרומה" היהודית. וכפי שהורנו החזקוני בפירושו על אתר: פרשה זו נאמרה בתוך אותם ארבעים יום שבהם עלה משה לקבל את התורה. ללמדנו, ש"תורת ישראל" אינה רק קבלה, פאסיביות, אלא גם - ואולי בעיקר – נתינה אקטיבית, ופעולה למען יצירת חברה רגישה יותר, אנושית יותר, צודקת יותר.
בטרם כל:
נתחי פילה סלמון במשקל 3.5-5 ק"ג (אם הנתח קטן יותר, אין משתמשים בזנב)
משרה לכל 1 ק"ג סלמון:
2 כפות מלח ים, או מלח אחר ללא תוספת כימיקלים
11/3 כפות סוכר
1/2 כפית פלפל לבן גרוס
חופן שמיר, קצוץ גס, על הגבעולים
לעיטור:
עלי חסה ושמיר
להגשה:
פרוסות טוסט או בגט
חמאה
יציר נברא:
מנקים את הסלמון מן הדם, אך אין מסירים את העור. מייבשים היטב במגבת מטבח או בנייר סופג. מנקים מעצמות (קל ביותר לשלוף את עצמות האדרה הדקות בעזרת פינצטה).
להכנת המשרה, מערבבים יחד את המלח, הסוכר והפלפל ומשפשפים את הנתחים בתערובת. שמים את אחד הנתחים, כשהצד עם העור כלפי מטה, בכלי מוארך עשוי זכוכית, פלסטיק או פלדת אל-חלד, ומפזרים מעליו את השמיר. מניחים את יתר הנתחים על הנתח, כשצד העור כלפי מעלה. את הנתחים העליונים מניחים כך שצידם העבה (הצד הגבי) יהיה מונח מעל הצד הדק יותר של הנתח התחתון (הצד הבטני). אפשר לפזר שמיר קצוץ גם מלמעלה.
מניחים את הסלמון ליומיים במקרר - במשך השרייה הופכים את הנתחים ארבע פעמים ומרטיבים בנוזלים המצטברים בתבנית. ניתן להשהות את הסלמון זמן ממושך יותר, אך לאחר 4-5 ימים הוא מתחיל להתייבש ולאבד את מרקמו העדין.
להגשה פורסים באלכסון לפרוסות דקיקות, מעטרים בעלי חסה ושמיר, ומגישים עם פרוסות טוסט או באגט, ועם חמאה.
"מטעמי המקרא- מתכונים בניחוח פרשת השבוע", הוצאת "דני ספרים", עורכת ומפיקה: דפי פורר-קרמר, צילום: חגית גורן, עיצוב גרפי: דבורה ליפשיץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
