סיוט בדרך לבגדד
ב-2003 היה דן סממה העיתונאי הישראלי הראשון שדיווח מתוך עיראק הבוערת. הוא עבר רעב, אימה והשפלה לפני שגורש, בלי שהגשים את חלומו להגיד למיקרופון: "כאן דן סממה, בגדד". קטעי יומן שהעביר ל"מעריב"
"אני יושב על החול, ישראלי במרחק 120 ק"מ מדרום לבגדד, חושב על קרב ההכרעה עם סדאם חוסיין. כבר ראיתי מלחמות במזרח התיכון, אבל שום דבר שהתקרב להיקף הפרויקט האמריקאי-בריטי להחלפת המשטר בעיראק.
המלחמה הזו היא חוויה הזויה, כמו המסע המטורף שהביא אותי כמעט לטווח נגיעה מהעיר אשר על שפת החידקל. סימני הקרב ניכרים בכל פינה. עשרות טנקים עומדים דוממים במחפורות שלהם. החיילים העיראקים פשוט קפצו מהם והלכו הביתה. האזרחים נראים כמו עם של פושטי יד. כמעט כולם מבקשים אוכל.
המדהים במירוץ המטורף צפונה הוא היקף הכוחות השועטים אל בגדד. זה
בלילה אפלה מוחלטת, ואני מסיים לאכול את שארית קופסת הלוף שהצלחתי לקנות בכוויית, לפני חציית הגבול. אין בגדים להחלפה ועל מקלחת אין מה לדבר. אבל זה לא ממש משנה. אולי עוד מעט אזכה להגשים חלום ישן, לעמוד מול מצלמה ולהגיד:'כאן דן סממה, בגדד'".
התנאים היו קשים, אבל סממה ושלושת חבריו לג'יפ, עיתונאי ישראלי ושני עיתונאים זרים, היו חדורי מוטיבציה לתעד את האירועים בשטח:
"למקום שאני נמצא עכשיו אין שם. 20 ק"מ מערבית לכרבלא, המקודשת לשיעים. עד שהגענו הנה עברנו לא מעט תלאות. יצאנו מכוויית, בלי בגדים להחלפה, עם ג'יפ פרטי והרבה ג'ריקנים של דלק בבגאז'. ארבעה עיתונאים בטי-שירט והמון קופסאות טונה, נוסעים לבד ומנווטים בעזרת מכשיר לווייני. בלילה הלכנו לישון בג'יפ. יושבים, מסריחים, לא מגולחים. נרדמים ומקיצים, חולמים ומתעוררים מכל מטח של רקטות אמריקאיות המנסות לרכך את משמר הרפובליקה, לפני הקרב הגדול".
בהמשך יחוש סממה על בשרו כמה כוחני ואכזר יכול להיות צבא כובש, גם כשהוא בשירות ידידתנו הקרובה ביותר, ארצות-הברית:
"את השיחה האחרונה לישראל ערכתי ביום שלישי. הודעתי לחברתי לחיים שיש בעיות, והאמריקאים מבקשים שנעזוב את השטח. מאותו יום ועד לשחר יום שישי נחשבנו, העיתונאי בועז ביסמוט ואני, לנעדרים. זה היה סיוט שלא האמנתי שאני יכול להיקלע לתוכו.
בפעם הראשונה ראיתי כיצד כוח יכול להשחית. כשהגענו לפתח המחנה המאולתר החיילים, הורו לנו לעצור וטענו שאנחנו מרגלים. הם דרשו מאיתנו להרים את החולצות כדי לראות אם יש עלינו מטעני חבלה. אחרי שערכו עלינו חיפוש, הורו לנו לשכב על הבטן. היה שם סרן, בן זונה אמיתי, שפקד עלינו: 'תדחפו את הראש בתוך החול'. זה היה משפיל, אבל עשינו את זה.
הם פירקו את הג'יפ לגורמים והוציאו את הכל לחול ולאבק. מצלמות, טלפונים, מכשירים אלקטרוניים ובגדים. שאלנו מדוע מתייחסים אלינו כמו אל חיות, והם ענו: 'החיילים פה מאומנים להיות כלבי תקיפה. הם יודעים רק להרוג'. מאותו רגע ועד למחרת בצהריים לא קיבלנו אוכל, ופחדנו להרים את הראש, כדי שלא יהרגו אותנו. אימצנו קן של נמלים, ונתנו להם פירורי פיתות שמצאנו בתחתית הג'יפ. בלילה היה קור אימים, אז התחלנו לשיר.
השעות חלפו, ואנחנו ניסינו לא להשתגע. אחר הצהריים העלו אותנו על משאית מלווה בג'יפ, כי עדיין נחשבנו למרגלים. הביאו אותנו לבסיס עצום, ובשלב מסוים נכנס סמל משטרה צבאית, לקח את הדרכונים שלנו ואמר שיסדרו לנו מקום לאכול ולישון, והודיע שאנחנו בדרך לכוויית.'אתם עיתונאים', הוא אמר, 'בדקנו זאת. אני רוצה לבקש מכם סליחה בשם ארצות הברית. אתם יכולים להתקשר הביתה'. הוצאנו את הטלפונים, צלצלנו הביתה והתחלנו לבכות.
בבוקר הגיע רכב שלקח אותנו למלון בכוויית סיטי. שני אנשי ביטחון הודיעו לי שלמען ביטחוני אני חייב לעזוב את כוויית מיד. ארזתי את חפציי, והם הסיעו אותי לשדה התעופה".
נא להמתין לטעינת התגובות
