לקראת עסקת שליט: אמהות שכולות נקרעות
בניהן נרצחו מירי מחבלים. כעת הן ניצבות בפני הדילמה של חייהן – לראות את שחרור הרוצחים או להביט בעיניהם של נועם ואביבה שליט
שנתיים פחות שבועיים מפרידות בין אסונותיהן. ב-2 בנובמבר 2001 נהרג רז, לוחם ומפקד ביחידת "דוכיפת", בנם של אורה ויואב, כשניגש לבדוק רכב פלסטיני חשוד במחסום פתע סמוך לכפר עין יברוד. יום קודם היה משחק כדורגל בין הפועל תל אביב לצ'לסי. הפועל הובילו. סמ"ר מינץ היה מבסוט. שום דבר לא סימן את הסוף. זה היה ערב שבת וביום ראשון הוא אמור היה לצאת הביתה. הוא ניגש לרכב. אש נפתחה אליו מטווח אפס והוא נהרג.
אחר כך נהרג ארז,ב-19 באוקטובר 2003. בדיוק שבועיים לפני שמלאו לו 20. שבועיים לפני המועד המתוכנן של קורס הקצינים אליו היה אמור לצאת. גולש רוח, חולה ים. בנם הבכור והיפה של בגירה ועמי. גם הוא, לוחם ומפקד ב"דוכיפת".
מחבלים פתחו באש לעבר הכוח שלו, שהיה בפעילות מבצעית בעין יברוד. אחר כך גם ביצעו "וידוא הריגה". סמ "ר עידן נהרג עם שניים מפקודיו, סמל אלעד פולק וסמל רועי סולומון. הרוצח של רז, התברר אחר כך, הוא המשלח וחבר החוליה שרצחה את ארז. "חוליית המוות", כינו אותה. "החוליה המזרחית".
"זה לא יקרה, אורה", אמרה בגירה. "אני לא אענה לו, לנועם. אני רוצה שגלעד יבוא, אבל אני לא חושבת שזה המחיר שצריך לשלם. הרוצחים של ארז עמדו מולו וירו בו. 'וידוא הריגה' זה משהו שאני לא יכולה להגיד עד היום. זה מישהו שעמד מול הבן שלי ועשה את מה שעשה כשהוא מסתכל לו בעיניים.
"לארז היו עיניים כל כך יפות. אני מרגישה אצלי את הכאב שלו. של היריות. זה לא חיות שהורגות. זאת מפלצת. לכאלה לא מגיעה מתנה. קשה לי עם זה, להיות ה'רעה'. אני לא בן אדם רע. באמת לא. זה, פשוט, מהכאב הגדול שלי".
"איך אנחנו לא מרימים קול צעקה? ", אמרה , "איך אנחנו לא קמים, ההורים השכולים, כשאנחנו יודעים שהרוצחים של הילדים שלנו הולכים להשתחרר? אנחנו צריכים לקום, לצאת וללכת, אפילו לחסום את היציאה שלהם. לעמוד עם הגוף שלנו ולא לתת להם לזוז, למחבלים. לעצור את האוטובוסים".
אורה: "יעמדו שם מולך אביבה ונועם. . .".
בגירה: "אין מה לעשות. הבן שלי נהרג, ואני לא מוכנה שהרוצחים שלו ישתחררו. הבן שלי לא יקום יותר, אז שאני אדע שהרוצחים שלו מסתובבים בחוץ? זה ימוטט אותי".
אורה: "אנחנו נעזור לך. אני שומעת אותך ואני רוצה לחבק אותך. לתת לך חום.
בגירה: "אומרים 'גלעד שליט הוא הילד של כולנו'. וארז לא? לא רק ארז. אלפי חללים אחרים. הם לא ילדים של המדינה? כי הם כבר נהרגו? גלעד שליט הוא כן הבן שלהם? גלעד הפך מותג. אבל מה עם האלפים שנהרגו ושעוד ייהרגו, מה איתם? הבן שלי, ועוד הרבה חללים אחרים, שכחו אותם".
רק פעם אחת מאז התעוררה ביניהן המחלוקת, כבר לפני יותר משנתיים שאלה בגירה את אורה "איך את יכולה? ". זה היה כשהעבירה לה בדואר האלקטרוני מכתב שתומך בעסקה לשחרור הרוצחים, בתמורה להחזרת גלעד שליט (אז היו בין החטופים גם אודי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל).
את המכתב שלחה אורה לראש הממשלה. בגירה מיהרה למחוק את המסמך מהמחשב שלה, ואורה מעולם לא שאלה אותה אם טרחה לקרוא אותו או לחתום עליו. יותר לא דיברו על כך. חברותן, החליטו, לא תיפגם. תישמר כמו אתרוג. בזהירות.
"כמו אהבת אם", אמרה השבוע אורה על אהבתה לבגירה. "ללא תנאי". " את לא כועסת? ", שאלה . "לא", אמרה בגירה. "אני אפילו אוהבת אותך עכשיו יותר, כי זאת פעם ראשונה שאנחנו מדברות בצורה פתוחה".
כשחבריה מה"שכונה"-כך היא קוראת לשלוש השורות האחרונות בבית העלמין בחולון, בו קבור ארז-התרגזו על ההתבטאויות של אורה בכלי התקשורת, אמרה להם שזכותה להגיד מה שהיא רוצה. "מותר לי להרגיש אחרת", מחזקת אורה. "יכולים להגיד 'איזה אדם דפוק היא שזה מה שהיא מרגישה', אבל אני לא אשמה שאני דפוקה. אני כל הזמן שואלת הורים שכולים: 'אילו הילד שלכם היה נחטף, לא הייתם מוכנים להחזיר את כל העולם עבורו?".
בגירה: "זה משפט שאני לא יכולה לשמוע. אני לא יכולה להעמיד את עצמי במקום נועם ואביבה, כי אני לא במקום שלהם. הילד שלי לא נחטף. הילד שלי נהרג. נקודה. אני מבינה את ההורים של גלעד. אני במקומם הייתי אולי נותנת לחמאס גם את המדינה, לוקחת אוהל והולכת לחיות במדבר, בנבאדה, העיקר להיות עם הילדים שלי. אבל זה לא המצב.
עם כל זה שלא הייתי רוצה שהבן שלי יהיה באיזשהו מקום ואני לא אדע מה עושים איתו, הייתי מעדיפה את זה מאשר הבן שלי, שאין לי".
הן נפגשו בפעם הראשונה בימי השבעה על מותו של ארז. חברות שצמחה מתוך השכול. "נאחזתי באורה", אמרה השבוע בגירה, "למרות המרחק הגיאוגרפי". הם גרים בראשון לציון ואורה בקריית מוצקין. "אני", אמרה אורה, "הייתי החיבור של בגירה לחיים".
שבועיים אחר כך כבר הגיעה בגירה לאזכרה של רז. ואורה לשלושים של ארז. "בגירה התיישבה על האדמה והתייפחה", אומרת אורה. "בכי כזה בחיים לא שמעתי. עד היום זה מלווה אותי. התייפחות חרישית. 'אני לא יכולה לעזוב אותך, ילד שלי'. לא ידעתי מה לעשות. ניגשתי אליה והתיישבתי לידה וחיבקתי אותה. אמרתי לה 'בגירה, אני אעביר אותך, לאט לאט, לחיים. יש לך עוד שני ילדים'".
בגירה : "ואז היא הוציאה אותי החוצה, מבית העלמין. ואני כעסתי. אמרתי 'למה?'. מבחינתי, הייתי נשארת שם עד יום מותי".
אורה : "רז היה ילד סקרן ומבריק. אני זוכרת אותו עומד ורוקע ברגליים 'אין לך מושג כמה אני זועם עלייך, אמא. כולי מלא כעס וטינה'. כזאת שפה. התפקעתי מצחוק. כשסיים את כיתה א', הקפיצו אותו לכיתה ג'. בכיתה ח' כבר בחן את אחותו שהייתה בכיתה י"ב למבחנים באנגלית. הכל הוא ידע".
רז התקבל לקורס חובלים, אבל בסופו של דבר הגיע ל"דוכיפת". הוא היה חייל מצטיין ואמור היה לצאת לקצונה. בפעם האחרונה שהגיע הביתה, פחות משבוע לפני שנהרג, לקחה אותו אורה חזרה, לתחנת הרכבת. תפסו את הרכבת ברגע האחרון. "אם אתה צריך לתפוס את הרכבת, תתפוס אותה", אמר רז לאורה. מילים אחרונות פנים אל פנים. "יענו", היא אומרת, "יש גורל".
בגירה: "ארז היה ילד מדהים, מיוחד. כבר מאז שהיה קטן היה יותר רציני מאחרים. יותר אחראי. האחים שלו סגדו לו. 'מתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים', כתבתי לו כשהיה בן 18. הוא היה כזה מושלם. מבחוץ ומבפנים. לפעמים הייתי מסתכלת עליו וחושבת 'זה לא ייתכן שקיים כזה דבר'".
הוא היה מורעל על הצבא. בגיל 17 כבר תלה בכל מקום סטיקרים עם "קרבי זה הכי אחי". עשה "טבלת ייאוש הפוכה", לקראת גיוס. חלם לשרת בקומנדו הימי, והגיע ל"דוכיפת". " קשה זה טוב", כתב בטירונות. "טוב למות בעד ארצנו".
"אני כל הזמן פחדתי", אומרת בגירה. "הייתי מסתכלת עליו ועוטפת אותו בבועה של אור, שתגן עליו. הייתי מחבקת אותו ונצמדת אליו ומנשקת אותו, שלא יקרה לו שום דבר רע".
ביום חמישי בערב, יממה לפני שנהרג, צלצל רז הביתה בפעם האחרונה. "תמיד אמרג תי לו 'אל תשכח לשמור לי על עצמך'", אמרה אורה. "באותו יום אני לא זוכרת אם אמרתי לו את זה או לא". למחרת , בשעה חמש וחצי אחר הצהריים, נהרג. כשהגיעו אנשי קצין העיר, אורה אמרה להם "רק תגידו לי שהוא פצוע ".
"בשנייה וחצי", היא אומרת, "בין התחינה שלי לרגע שהם פולטים את המשפט שלהם, על הדלת, חשבתי 'תאונת דרכים, תאונת אימונים, התאבדות'. לא עלה לי בראש שהוא נמצא במקום מסוכן. שנתיים אחר כך אמרתי 'מגיע לילד שלי שאני אראה איפה הוא נהרג', ונסעתי לכבודו. אז הבנתי. זה היה ממש כמו לשלוח ברווז למטווח'".
ביום ראשון בשעה 15:24, התקשר ארז לבגירה. אמר לה שהוא יוצא ל"פעילות מבצעית". בגירה ביקשה שיתקשר כשיחזור. זה יהיה, אמר לה, בסביבות עשר וחצי בלילה. בדיוק אז, הגיעה משלחת קצין העיר. "גוש של חיילים", משחזרת בגירה. "אני נפלתי על הרצפה, ומאותו רגע לא פקחתי את העיניים. שעות. לא רציתי לראות יותר".
חודשיים אחרי שנהרג ארז עם חבריו, נתפסו המחבלים שרצחו אותם, ביניהם גם רוצחו של מינץ. "ברגותי משהו", אומרת אורה. את שמו היא לא יודעת. אבל בגירה בקיאה בפרטים. שמות, מקומות, כתבי אישום. הכל יש לה. שמור במגירה שהיא לא פותחת. "הרגשתי שהצדק מתחיל להגיע", היא אומרת על תפיסת המחבלים. "הקלה".
אורה : "אני הייתי בדיוק בנסיעה, כשקצינת הנפגעים התקשרה לספר לי. זה חסר משמעות, אמרתי. מה זה לעומת הילד שלי, שמת? ".
הדיונים בבית המשפט נמשכו חודשים ארוכים. רק בקיץ 2006 ניתן גזר הדין. בגירה לא הלכה לאף אחד מהדיונים. פעם אחת ראתה את התמונה של רוצחי בנה באינטרנט ומיד העבירה הלאה. אורה נכחה בחלק קטן מהם. ברגותי, רוצח בנה ומנהיג החוליה המזרחית שרצחה את ארז, נידון לתשעה מאסרי עולם.
"אני זוכרת איך הוא נראה", היא אומרת. "הסתכלתי עליו היטב. הלך עם חולצה חומה. איש עם זקן. הסתכלתי גם על ההורים שלו. הייתי ממש מהופנטת. לראות איך אמא שלו מגיבה. היא בכתה כל הזמן. לא. אני לא כועסת עליו. לא. זה מחיר המלחמה. הייתי נורא רוצה לשוחח איתו".
בגירה: "ואני הייתי נורא רוצה לחנוק אותו. במו ידיי הייתי עושה את זה. בדמיונות שלי אני חושבת מה אני עושה כדי שלא יראו אור יום. הבן שלי נהרג. המעט זה שהרוצחים שלו יהיו בכלא".
אורה: "ואז טוב לך? ".
בגירה: "יהיה לי מאוד רע אם אני אדע שהם משתחררים".
אורה: "תקשיבי לי, זה עניין של גישה. אם תגידי 'קרה, אין לי שליטה יותר, אני עוזבת את זה'. את יודעת מה זה בודהיזם? תשתחררי. אל תחזיקי את זה".
בגירה: "את מה? ".
אורה: "את הכעס. את הדבר שמשגע אותך. תשתחררי. נגיד, יגיע מצב שהם ישוחררו. אחרי הכעס הראשוני, תמשיכי הלאה".
בסמוך לתפיסה, אמרה בגירה השבוע, כבר חשבה על אפשרות שחרור המחבלים, כי עסקאות לחילופי שבויים כבר היו בעבר. לכן גם אספה את כל הפרטים. כתבה ותייקה. שוב ושוב שאלה את קצינת הנפגעים "מה יהיה אם יום אחד ייחטף חייל, אם תהיה עסקה? "
אורה חשבה על זה הרבה אחר כך. ביולי 2006, אחרי שנחטף שליט. עוד לפני שנחטפו גולדווסר ורגב ז"ל. בפעם הראשונה כתבה על כך דווקא לבנה המת, רז, ב-3 ביולי 2006. כשישבה על קברו בבית העלמין בצור שלום: "רז, השבוע היו מספר דברים שחשבתי עליהם בהקשר שלך. בין השאר חשבתי שאין לי בעיה שישחררו את זה שירה בך תמורת החייל החטוף גלעד שליט. חשבתי שהמעשה יהיה ראוי מבחינתך כי על ידי כך יצילו חיים של מישהו אחר. של גלעד".
אחר כך היה גזר הדין, ועיתונאים שצלצלו לשאול את אורה מינץ מה היא מרגישה. "צריך להעביר חוק בכנסת", אמרה , "שכמו שאני לא רואה את הילד שלי, ההורים של הרוצח לא יוכלו לראות אותו. גזרה שווה". אבל , סייגה, אם צריך לשחרר את שליט ואת אודי ואלדד - אז אפשר להחזיר אותו.
למחרת זעקו הכותרות "אם שכולה קוראת לשחרר את רוצחי בנה". " את זה אני לא אמרתי", היא אומרת.
בגירה: "אני מסתכלת קודם כל על מה שהם עשו לארז. לא מסתכלת על מה שהם יעשו הלאה".
אורה כתבה מכתב לראש הממשלה אולמרט. החתימה הורים שכולים. נאמה בעצרות שעשו משפחות החטופים. אין לה חברות אינטימית עם משפחת שליט, היא אומרת. זה לא בא משם. הם בוודאי לא מדברים על רגשות. היא כן מכירה את צבי, סבו של גלעד. בעצמו אב שכול. בנו, אחיו של נועם, למד באותו בית ספר של רז. הם נפגשים, עומדים לפעמים כתף אל כתף, בימי זיכרון.
"ברור לי שרז אומר 'החיים יותר חשובים, אין טעם להחזיק אותם. זה לא נותן שום דבר'", אמרה לבגירה, כשדיברו על מה שהיו אומרים בניהם המתים על שחרור רוצחיהם. "אני גם מרגישה שהוא אומר לי 'אמא, זה בסדר, לכי על זה'. כי לא היה לו אגו, לרז. הוא לא צריך שמישהו ישלם על זה שהוא איננו. זה לא שווה כלום".
בגירה : "כל מה שאני עושה עכשיו, ומה שאני אומרת ומה שאני מנסה למנוע - זה גם בשביל ארז. יש לי מחויבות". ארבע שנים נהגה ללכת לבית העלמין כל יום. שבתות וחגים. עכשיו היא הולכת יום כן ויום לא. "אני הולכת ואני יושבת שם ואני מספרת לו", אמרה . "אני אומרת לו שאני מקווה שהדרך שאני עושה ראויה, ואם לא, אז אני מבקשת סליחה. ושכשניפגש, אז נדבר".
וישנה הקנאה. האין שלהם והיש של האחרים. אובדן התקווה. סופיות המוות. "אתה רואה את האחר", אמרה בגירה. "אתה לא מקנא בו. אתה מקנא במצב שלו. אני יכולה לשבת פה במרפסת, ולדמיין שארז מגיע. אני רואה חייל עובר, ואני גמורה. אני מקנאת במשפחה שלו, שהוא הולך להיכנס אליה הביתה. יש לי את עומרי ותומר ואני אוהבת אותם וגאה להסתובב איתם. אבל לפעמים, מרוב שה'אין' כל כך כואב, הוא מתגבר גם על היש".
אורה : "זה הבסיס. ה'אין' שלי, מול הרצון שלנועם ואביבה יהיה 'יש'. מהכאב של ה'אין' שלי אני אומרת כל הזמן בראש רק 'לשחרר, לשחרר, לשחרר'".
תארו לי את יום השחרור, ביקשתי, לו באמת תיחתם עסקה לשחרור שליט ורוצחי הבנים שלכן יהיו בין המשוחררים. "איאחז בשגרה שלי", אמרה אורה.
"אני לא יודעת איך אמשיך לחיות", אמרה בגירה. "איך לא עשו חוק שאומר שהרוצחים האלה, לעולם, תמורת שום עסקה, לא יוכלו ללכת? אני בעצמי סופרת את הזמן אחורה. כל שנה שעוברת אני אומרת 'נשאר לי פחות שנה לחיות'. אני יותר מתה מחיה. יש רגעים שאני כועסת על עצמי שלא מתי אחרי ארז.
איזה מין אמא אני, אני אומרת, שהודיעו לי כזה דבר ונשארתי בחיים. אני לא ממש מרגישה. את הטיפה שנשארה, אני חושבת שזה לגמרי יהרוס. אם אני אדע שהרוצחים של הילד שלי בחוץ, זה יהיה למות יותר מאשר לחיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
