מדיניות ארה"ב במזה"ת: לדבר איתם, לא עליהם
זה מה שמנחה את ממשל אובמה לגבי איראן, סוריה והפלסטינים. העם האמריקאי איתו. והישראלים? שיתמודדו
מדובר בעוד אחד בשורה של מינויים הממלאים לאיטם את שורות ממשל אובמה. חלקם מתעכב בגלל הצורך באישורו של הקונגרס, חלקם מתגלגל בין הוועדות המסדרות שהוקמו באגפיו השונים של הממשל, ושתפקידן לאתר את האנשים המתאימים למשרות הנכונות.
אלה מינויים שברובם לא מושכים תשומת לב מיוחדת בציבור הרחב. ובכל זאת, משמעותם רבה, לעתים קריטית, למי שענייניו השוטפים אינם מנוהלים דרך שגרה בבית הלבן, אלא על ידי פקידים מטעם, שהוסמכו לדבר בשמו של הנשיא. מינוי לתפקיד כזה, שטרם נעשה, אך שבישראל ממתינים להודעה עליו, הוא זה של סגן השליח המיוחד למזרח התיכון, קרי: סגנו של הסנאטור לשעבר ג'ורג' מיטשל.
מרטין אינדיק, השגריר האמריקאי לשעבר בישראל, הכחיש השבוע שמועות כאילו הוא המועמד לתפקיד. אם היה רעיון כזה, לא בטוח שהוא מוצלח, לפחות לא בעיניו של מי שמניח כי בנימין נתניהו יהיה ראש ממשלת ישראל הבא, וגם מקווה שהיחסים בין נתניהו לצוותו של מיטשל יהיו לפחות סבירים. שהרי בין אינדיק ונתניהו אין אהבה גדולה, גם לא הערכה מיוחדת.
ספרו החדש של אינדיק לא מותיר מקום לספק: הוא עדיין רואה בנתניהו את אחד האחראים לכישלון תהליך השלום של ימי אוסלו. נכון, הוא מאשים את יאסר ערפאת בכישלון ועידת השלום בקמפ דיוויד. "לעולם אל תיתן אמון בבן זונה הזה", הוא מצטט את ביל קלינטון אומר לשר החוץ המיועד קולין פאוול על ערפאת (ציטוט שיוכל להיכנס לפנתיאון ההסברה הישראלית).
אבל בסביבתו של נתניהו אפשר לשמוע ציטוטים דומים על אינדיק עצמו. מידת האמון שאינדיק יוכל ליהנות ממנה בירושלים המנוהלת על ידי ממשלת ימין נמוכה מאוד.
ההמתנה למינוי אחר שטרם הוכרז כבר הפכה לסוג של קוריוז: דניס רוס, נכון לאמצע השבוע, עוד לא הוצג בציבור כמי שאמור לנהל את המגעים בין אובמה למנהיגיה של איראן. ממילא גם קווי המתאר שעל פיהם יתנהל הדיאלוג הזה טרם שורטטו, לפחות לא לצריכה ציבורית.
אולם אובמה יכול היה להירגע השבוע, הציבור איתו: 56 אחוז על פי סקר של גאלופ, מעוניינים במגעים עם האויבת המרה, ורק 38 אחוז מתנגדים למהלך כזה. ולא, זה לא שהם חושבים שאיראן הפכה לאוהבת. ל-80 אחוז מהציבור האמריקאי
אובמה לא המציא את התורה שעל פיה עדיף מפגש על החרמה. השבוע, בפרק ראשון שפורסם מתוך ספר חדש פרי עטו של הסופר והעיתונאי לשעבר ג'יימס מאן, מופיע ציטוט של רונלד רייגן ברוח דומה: "חוק פשוט אחד - אינך מסתבך בצרות כשאתה משוחח עם השני ולא רק על השני". כלומר, דיאלוג עם האויב הוא הדבר הרצוי והפחות מזיק - טוב בהרבה מדיאלוג עם עצמך על האויב.
רייגן ניסח את המסקנה הזאת בסופה של פסגה אמריקאית-סובייטית בשלהי המלחמה הקרה. הנשיא האמריקאי והשליט הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב כבר הכירו זה את זה היטב - וגם התרגלו, במידה מסוימת, איש לשגיונות רעהו.
זה לא היה קל. רייגן התעקש לספר למנהיג הסובייטי בדיחות מעליבות על המשטר הקומוניסטי וגם הטיף לו מוסר מדי פעם. למשל, בשאלת סירובם של הסובייטים לאפשר ליהודים לעזוב את המדינה. גם לכם יש גבול עם מקסיקו, אמר גורבצ'וב לרייגן, ולא כל אחד יכול לחצות בלי רשות.
הנשיא האמריקאי סובב את פניו לעוזרו. "הוא פשוט לא תופס", לחש לו וניסה להסביר לרוסי קשה ההבנה שיש הבדל בין מניעת כניסה למניעת יציאה. הטונים עלו. "אדוני הנשיא", חתם גורבצ'וב, "אתה לא תובע ואני לא נאשם".
הגילוי המעניין בספר הזה לא נוגע למפגש של רייגן עם מנהיג מדינה אחרת, אלא למפגש עם מנהיג אמריקאי אחר, ריצ'רד ניקסון. הנשיא שהתפטר בבושת פנים בתחילת שנות השבעים הוזמן בחשאי לשיחה עם רייגן בבית הלבן באמצע שנות השמונים, ביקורו הראשון שם מאז נפרד מן הזירה הפוליטית.
ניקסון זכור בפולקלור העממי - כך מלמדים גם הסקרים - כנשיא "הגרוע ביותר" בתולדות אמריקה. המתחרה העיקרי על התואר הזה הוא הנשיא שסיים את תפקידו לפני חודש, ג' ורג' וו. בוש. במקרה של שניהם מדובר, כמובן, בשטות מוחלטת.
עוד מוקדם מדי לקבוע את מקומו של בוש בהיסטוריה, וביחס לניקסון מסכימים גם היסטוריונים נכבדים כי זיכרון הציבור מתעתע. הנה, במשאל שפרסמה השבוע רשת הטלוויזיה סי-ספאן (המקביל האמריקאי לערוץ הכנסת שלנו), משאל של היסטוריונים, לא של הציבור הרחב, נמצא ניקסון במקום סביר באמצע.
הביקורת של ניקסון הטרידה את רייגן, משום שנגסה בבסיס התמיכה השמרני שלו וערערה את ביטחונו במהלכי הנשיא. ממילא משאל ההיסטוריונים שמיקם את ניקסון נמוך בדירוג הכללי הכיר ביכולותיו בסעיף מדיניות החוץ. הוא קיבל את המקום ה-11 מתחת לרייגן (8), מתחת לג' ורג' בוש האב (9), אך מעל לביל קלינטון (16) והרבה מעל ג'ימי קרטר (27). בצדק.
הסנאטור ג'ון קרי קיווה כנראה להיות שר החוץ של אובמה. זה לא קרה. הוא טען שיש לו הבטחה בכיס. אם הייתה, היא לא מומשה.
אבל קרי, המועמד לנשיאות שהפסיד בבחירות 2004 לבוש, קיבל פרס ניחומים: הוא ירש את ראשות ועדת הסנאט ליחסי חוץ, שעד לבחירות הוחזקה בידי ג'ו ביידן, היום סגן הנשיא. השבוע טס לדמשק. הוא לא המחוקק הראשון שמבקר שם בשנים האחרונות, אך בעת הזאת יש לביקור משמעות אחרת.
לפני שנתיים ביקרה בסוריה יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי, אך הביקור של פלוסי היה ביקור של אופוזיציה. בוש היה סרבן הדיאלוג, פלוסי הייתה זאת שקראה לדיאלוג. כעת המבקרים חברים במפלגה השלטת, ומחזיקים בעמדה שבה אוחז גם אובמה - כלומר: הגיעה העת לחידוש הדיאלוג עם סוריה.
לישראל זו תהיה דרך נוחה להסיט את האש מהמסלול הפלסטיני, ארצות הברית מזהה סיכוי להצלחה. את המחיר - וזה מה שמעניין את החבר הלבנוני - הוא חושש שתשלם "המדינה שלי". אובמה , הוא אומר, עוד לא הפגין מחויבות לדמוקרטיה הלבנונית. זאת בדיוק הסיבה שבגללה תמך, ועוד רבים כמותו, בג'ון מקיין.
שאלתי אם איננו בונה על מוצאו הלבנוני של השליח המיוחד מיטשל. הוא צחק. "הלוואי שזה היה כמו אצלכם", אמר. התבטאות בעייתית, כמובן, שבבסיסה ההנחה שפקידים יהודים-אמריקאים נוטים לפעול לטובתה של ישראל.
אחד מהפקידים הללו, אליוט אברמס, בא בשבוע שעבר לישראל. עד לפני חודש, סגן היועץ לביטחון לאומי של הנשיא בוש. היום אזרח. את הראיון הראשון נתן לכתבת ה"ג'רוזלם פוסט" שהיא גם גיסתו, רותי בלום. בקצרה, זה מה שאמר: סנקציות נגד איראן אולי עוד יכולות להביא לתוצאה, הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים כנראה לא יוכל להיחתם בקרוב. הוא גם אמר כי לדעתו אין סיבה שאובמה ונתניהו לא יוכלו להסתדר.
המבחן הראשון כבר בדרך והוא עשוי לעמת את ישראל עם השתתפות אמריקאית בוועידת דרבן בחודש אפריל. ממשל אובמה, המחויב להוכיח לעולם את נכונותו לחזור לימים של שיתוף פעולה בינלאומי, החליט להשתתף בהכנות לוועידה, שכמה מההחלטות המונחות כעת על סדר יומה מדיפות ריח חזק של אנטישמיות. במקרה הטוב יצליח אובמה לרכך אותן ולשנות את פני הוועידה. במקרה הפחות טוב, יחליט ברגע האחרון לפרוש ממנה נוכח כישלון לחולל שינוי כזה. במקרה הגרוע ינחה את נציגיו להשתתף למרות הכל.
ביום שני השבוע ניסו אנשי אובמה להסביר למנהיגים יהודים אמריקאים את החלטתם לא להודיע בינתיים על פרישה, כפי שעשו ישראל וקנדה. רבים מהם שהו בישראל השבוע במסגרת ביקור "ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים הגדולים". הם היו זהירים. המבחן איננו בהכנות של חודש פברואר, אלא בתוצאות של חודש אפריל. כמו בשאלות הגדולות יותר, גם כאן תיקבע המדיניות של אובמה תוך כדי תנועה.
נא להמתין לטעינת התגובות
