היום שבו הפכתי לבתיה עוזיאל
מאז השקת מבצע המחזור בבית משפחת לביא, נפח האשפה הצטמצם מאוד, אבל כך גם נפח הבית
תל אביב העמידה גוש חוסם בפני נתניהו, ליברמן וברוך מרזל, כך שגם בקדנציה הקרובה תהיה הצדקה מסוימת לדבר על שתי מדינות לשני עמים: מדינת ישראל, ומדינת תל אביב.
מצד אחר בואו נבחן לרגע את מדינת תל אביב לא ביחס למציאות הפוליטית הישראלית, אלא מול הסטנדרטים של העולם המערבי שהיא - כלומר אנחנו, התל-אביבים - מתיימרים להיות בשר מבשרו. ובעולם הזה מפלגות כמו קדימה והעבודה - שהיו שותפות לניסיון הפסילה השערורייתי של המפלגות הערביות, שמטפחות את הפרקטיקה של הכיבוש כבר יותר מארבעים שנה - נחשבות בכל קנה מידה ימין, שלא לומר ימין קיצוני, וזה עוד לפני שמדברים על ההתנכרות המוחלטת שלהן לנושאי סביבה.
מפלגות שמדברות בשפה שבאירופה מבינים קיבלו בתל אביב קצת יותר מעשרה אחוזים מהקולות. נכון, חד"ש גדלה בעיר פי שניים וחצי לעומת הבחירות הקודמות, אבל עדיין זה בשוליים. רוב המהפכה האדומה-ירוקה של "עיר לכולנו" לא גלשה מהבחירות המוניציפליות לזירה הארצית.
ביום שאחרי הבחירות אפוא תל אביב הולכת ומתרחקת מכל העולמות: רחוקה מאוד מירושלים ומדימונה, אבל גם מדני האדום ומברק אובאמה. במשך שנים הסתכלנו במראה בסיפוק וחשבנו על עצמנו במושגים של "אי של שפיות". קבלו תיקון. מעכשיו אמרו - אי של בדידות.
מכיוון שאנחנו מאמינים שעתיד העולם מופקד בידי הילדים (שלי כבר עכשיו קיבלו החלטה והתחילו בהשמדתו), רכשנו ערכה של ספר ודיסק בשם "אמנות העיצוב מהזבל". מדובר בחבורה חביבה שבחסות מוזיקה קצבית ממחזרת שוב ושוב חרוזים כמו "נמחזר, נמחזר, יהיה שימוש חוזר", ומשכנעת את הילדים שלמחזר זה לא רק חשוב - זה גם קול .
המשוואה אומרת שבדיוק ברגע ששיר או סיפור יוצאים סופית למבוגרים מהאף, הם מתחילים לחלחל להכרתם של הילדים. ואכן, אחרי ששמענו את הדיסק קצת פחות מ-3,000 פעם, קיימנו אספה דמוקרטית והחלטנו ברוב קולות (שלושה ילדים נגד שני הורים) על גישה חדשה במשפחה לנושא הזבל.
ליד הפח הוצב ארגז קטן, שלתוכו מושלך כל חומר גלם שהילדים עשויים להשתמש בו: גלילי נייר טואלט שסיימו את תפקידם, קופסאות ריקות של עגבניות שרי ושאר מארזי מזון מפלסטיק ונגזרותיו. הילדים נשבעו שהם הולכים להפוך את הג'אנק הזה לזהב, כלומר ליצירות אמנות וצעצועים.
והם עמדו בהבטחתם. גלילי נייר הטואלט הפכו במהירות למכונות ירייה משוכללות (בעלות אופי מתחשב בסביבה כמובן), קופסאות הפלסטיק לקרונות רכבת. מדי אחר הצהריים הבית מתפקד כמו סדנת יצירה רוחשת השראה, ולי
הפיכתם של צאצאינו למכונות מחזור משוכללות הביאה אתה תגלית פיזיקלית: חוק שימור החומר תקף גם בנוגע לחומר ממוחזר. גלילי נייר טואלט תופסים את אותו נפח גם כשהם זוכים לתואר המשודרג "רובה". כשאני יוצא למרפסת אני נזכר בסיור שערכתי במפעלי המחזור ברמת חובב, וליד הפח כבר ממתין הדור הבא של האריזות, שרק אלוהים יודע מה נעשה בהן. מאז השקת מבצע המחזור, נפח האשפה שאנחנו משליכים הצטמצם מאוד, אבל כך גם נפח הבית.
כשאני מהרהר בקול באפשרות להשליך לפח כמה מה"צעצועים" החדשים, הילדים נועצים בי מבטים מזרי אימה: לא רק שאין להם שום כוונה להיפרד מיצירות המופת אלא שהם גם מזכירים לי שזה מאוד לא אקולוגי. כשאני טוען שגם הצפיפות שאנחנו חיים בה כרגע לא כל כך אקולוגית הם מציעים להיפטר מהקלסרים ומהניירות שדחוסים בחדר העבודה שלי. לא, חלילה, הם לא מתכוונים שנשליך אותם לזבל; אבל בדיוק בשביל מקרים כאלה הציבו פח כחול למחזור נייר בקצה הרחוב שלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
