קאט!
בגיל 37, כשהוא יושב על אחד הכיסאות הנחשקים ביותר בתעשיית הטלוויזיה, לערן ב"י נמאס מהכול. הוא ויתר על תפקידו כמנהל חטיבת ההפקות של JCS, השליך לפח משכורת שמנה וישב לכתוב. חודש וחצי מאוחר יותר, מתפנה ב"י להסברים: המיאוס מהתעשייה המסואבת, המרדף האינסופי אחרי גחמות של טאלנטים, הוויתור על חדוות היצירה לטובת ריצוי זכיינים. בלי חשבון הוצאות, ובלי חשבון
ילד הפלא של תעשיית הטלוויזיה, שנקלט לתוכה כשהיה בן 30, התגלגל במהירות מטאורית מג'וב נחשק אחד לשני, ותוך חמש שנים בערך מצא עצמו יושב על אחד מהכיסאות החשובים והמשפיעים בתעשיית הבידור: מנהל חטיבת ההפקות ועורך התוכן הראשי של חברת ההפקות JCS. בתרגום חופשי: האדם שחורץ את גורלם של עשרות תסריטאים, שחקנים ויוצרי תכנים. במסגרת תפקידו פיקח והיה שותף ליצירת העונה האחרונות של "הדוגמניות", "החיים זה לא הכול", "המקום", "הבורר", "הצופן" ו"נקמת המחוננים" - רשימה חלקית ביותר.
אבל שנה וחצי של חיים טובים, משכורת שמנה, נסיעות עסקיות לחו"ל והרבה כוח בידיים הספיקו לב"י, היום בן 37, בשביל להגיד "קאט". לפני כחודש וחצי החליט לסיים את עבודתו בחברה, מה שגרר לא מעט הרמות גבות, תגובות באתרי הברנז'ה וספקולציות.
"היה רגע, שהרגשתי שהישיבה על כיסא המנהל מנוונת אותי, ושכל האנרגיה היצירתית שלי נשאבת לעמדה הניהולית", הוא אומר השבוע. "ישבתי מהבוקר עד הלילה בישיבות, טסתי לפגישות עבודה בחו"ל וטיפלתי בלא מעט ביורוקרטיה. המקום היחיד לפצות את עצמי על היעדר חיים אישיים היה בפגישות עסקיות במסעדות. התנוונתי. לא רק בגוף, גם במוח. הייתי מגיע הביתה בתשע-עשר בלילה, נזרק על המיטה ונרדם. לא היה לי אפילו כוח לבהות בטלוויזיה, שממנה אני מתפרנס. איבדתי את החדווה".
ובכל זאת, לעזוב לגמרי תפקיד כזה זה מהלך לא טריוויאלי.
"מה שגרם לזה בסופו של דבר היה שני דברים: העובדה ש'נקמת המחוננים' שובצה לשידור ביום שישי, שזה שיבוץ שכולו מוות לתוכנית חדשה - אפילו את 'הישרדות' הזיזו משישי; וביטול פרויקט נוסף בערוץ 10, שגרם לי להבין שהמצב הנוכחי בטלוויזיה לא יאפשר לי לעשות את הדברים כמו שאני רוצה. הכי נורא היה כשהבת שלי, נעם בת השבע, התחילה להגיד 'אבא, אתה לא מקשיב לי', או קראה לי 'אבא-טלפון', כי הייתי דבוק למכשיר בכל רגע פנוי. אלה היו רגעים שהרגשתי שהתפקיד גובה ממני מחיר גדול מדי".
עוד לפני שעזב לגמרי, ניסה ב"י לפצות על העבודה האינטנסיבית באמצעות האוכל. "התחלתי להשמין, ונעם צחקה עליי", הוא מספר, "נוצרה בינינו בדיחה, שאני מתנפח כמו בלון ובסוף אני אוכל לטוס. הייתי עושה לה חיקויים שאני מרחף באוויר. לפני השינה, המצאתי לה סיפור על אבא שהתנפח כמו בלון, והיא הייתה משלימה את המשפטים בחרוזים. אבל עם הבדיחה, התסכול שלי רק הלך וגדל. הבנתי פתאום שאני מתעסק במשהו שאני לא לגמרי אוהב. שלצד ניהול תוכן, התעסקתי גם באיזו
היו פחדים שמנעו ממך לקבל את ההכרעה קודם לכן?
"בהחלט. 'איך אסתדר בלי כל מנעמי התפקיד, בלי חשבון הוצאות פתוח, רכב, הטבות, חו"ל?'. התשובה שלי היום, חודש וחצי אחרי: זה אפשרי. התפטרתי, החזרתי את המזדה היוקרתית שלי, עברתי לרנו, החזרתי את הטלפון הסלולרי, שהוא גם ג'י-פי-אס, גם מחובר למחשב וגם אפשר לשלוח איתו מיילים, וחזרתי לסלולרי הישן והטוב שחיכה לי במגירה. גם את הלפטופ החזרתי, ושוב אני משלם על ארוחות הצהריים שלי. ויתרתי על הרבה סמלי סטטוס, אבל החזרתי הרבה אוויר לחיים שלי. חזרתי לאהבה המקורית שלי, לסיבה שבגללה רציתי להיכנס לעולם הטלוויזיה. החלטתי לחזור לכתוב".
הפרויקט הראשון שלו כיוצר עצמאי היה הפיכת סיפור הילדים שהמציא עם בתו לספר ילדים, "כשאבא הפך לבלון" (הוצאת גוונים) שיצא באחרונה. עלילת הספר מספרת על ילדה ג'ינגית, שמבחינה בוקר אחד שאבא שלה הפך לבלון נפוח ומרחף.
"עם כל הכבוד למקומו בשמים", כתבו השניים בצוותא, "נעם העדיפה אבא קרוב שיחבקה בידיים. ירגיע, ישחק וייתן לה קצת כוח. אלא שבמקום זה, אבא המשיך לגדול ולתפוח". חוץ מזה הוא ממשיך ומפתח תסריטים שחיכו לו במגירה. בהמשך השנה יצולם סרטו השני (הראשון היה "גיבורים קטנים"), שעונה לשם "כיפה אדומה": סרט מתח על עבריין ישראלי (מנשה נוי), שישב עשר שנים בכלא הרוסי, וכשהוא משתחרר הוא מפתה בחורה צעירה (גאלה קוגן) לבצע רצח מתוחכם של ראש המאפיה הרוסית.
את החיים הצנועים שגזר על עצמו מבחירה הוא מממן, לפחות בינתיים, הודות לחברת הפקות אירית-אמריקנית, שהעניקה לו תקציב פיתוח לשני סרטים המיועדים לשוק האמריקני: סיפור מתח על סוכן סי-אי-איי שיש לו אישיות אלטרנטיבית באתר אינטרנט סטייל סקנד לייף, וסרט מצויר באורך מלא.
ב"י, גרוש זה חמש שנים, נולד בבאר שבע. "בנעוריי למדתי בפנימיית שדה בוקר, ואת הבגדים היינו שולחים למכבסה. אמא שלי רקמה את השם שלי על הבגדים, ומכיוון שהשם שלנו, בן-יעקב, היה ארוך, היא קיצרה אותו לב"י", הוא מסביר.
הכניסה שלו לתעשיית הטלוויזיה הייתה כמעט מקרית. "עד גיל 29 לא הצלחתי בשיט", הוא מספר, "גולת הכותרת שלי היו שני פרסומים בעיתון של אגודת הסטודנטים. הייתי עוד אחד מתוך אלפי אנשים שמסתובבים בגוש דן וממלמלים 'יש לי רעיון לסרט'. עבדתי בתור מדריך פסיכומטרי, איש שיווק, צלם חתונות ומנהל הצגות בבית צבי. מאוד לא ממוקד. אבל אז התחתנתי ואשתי נכנסה להיריון, וזה מיקד אותי. כאילו נגמרה הילדות. באותה שנה קרו לי שלושה דברים טובים: הוצאתי ספר סיפורים קצרים, 'בקרוב', כתבתי את התסריט לסרט 'גיבורים קטנים', ועלה לי רעיון למשחק קלפים בשם 'סנפס'. הלכתי איתו למשרד הפרסום קשר בראל, שאהבו את הרעיון והציעו לי משרת מנהל קריאייטיב, למרות שלא היה לי מושג קלוש מה זה אומר".
משם התגלגלו הדברים במהירות רבה עוד יותר: הצטרפות לצוות תוכנית הריאליטי "סוף הדרך", עבודה ב"דרוש מנהיג" על תקן מנהל קריאייטיב וכתיבה לטלנובלות ("אהבה מעבר לפינה" ו"ראש גדול"). אבל המקפצה שסימנה את פריצת הדרך המשמעותית היתה כשהתיישב, בגיל 33, על כיסא עורך התוכנית "הכול זז" של דודו טופז, שמעטים הסכימו להתיישב עליו.
"רציתי להיכנס למעגל הפנימי של הטלוויזיה והייתי מוכן לשלם כל מחיר בשביל זה. לא ידעתי שזה יהיה המחיר הכי יקר שאשלם", הוא נאנח. "לערוך את דודו טופז זה כמו לרכוב על פר זועם בתחרות רודיאו. הוא תזזיתי, גחמתי וקצת משוגע, כמו שהוא מעיד על עצמו. העבודה איתו הביאה אותי למקומות אקסטרימיים".
למשל?
"מצד אחד, אני זוכר רגע שאני גאה בו, כשגייסנו כמעט מיליון דולר בשעת שידור למען ילד חולה, ומצד שני, עשינו תוכנית שהייתה הומאז' לאוהדי ביתר ירושלים, וזה היה נוראי. בסוף התוכנית הרגשתי כאילו פלוגת גולני חדרה אליי הביתה, אכלה הכול, השתינה בעציצים והלכה. דודו רצה להביא לאולפן שחקן ערבי ולשכנע את גאידמק לקנות אותו. למזלי, הצלחנו להוריד אותו מזה, אחרת זה היה נגמר ברצח. התוכנית הזאת הרגישה לי כמו אונס קבוצתי. בכלל, לעבוד עם דודו היה מאוד קשה. יש לו קצב טלוויזיוני משלו, והוא מתנתק בשניות. מצאתי את עצמי רץ אחרי בן אדם כדי לספק את רצונותיו, ובמקביל הייתי סחוס ננגח בינו לבין הזכיין. מה שלמדתי אצל דודו זה את הפסיכולוגיה והפתולוגיה של הטאלנטים. למדתי איך לעבוד עם בן אדם כל כך דומיננטי, שיש לו דעה מוצקה על הכול, להציע לו רעיונות ולגרום לו לחשוב שזה שלו. מצד שני, הייתי צריך להיות מתוחכם מאוד כדי להוריד אותו מרעיונות רעים. אי אפשר להגיד לבן אדם כמוהו 'זה רעיון רע'. צריך ללכת מסביב. להגיד,'זה רעיון מצוין, אבל אולי נעשה את זה ככה. . .'".
וכיוצר, מה דעתך על מאבק היוצרים שמתנהל בימים אלה נגד ערוצים 2 ו-10?
"כיוצר אני כמובן בעד המאבק, אבל כמי שהיה מפיק וישב בחדרי חדרים עם הבוסים הגדולים וצעד במסלול הכסף, אני יכול לומר לך שהמאבק הזה נידון לכישלון, כי האויב הרבה יותר חזק. כיוצר זה מגניב לראות מאבק שכולל לפידים וזמרי מחאה, אבל זה כאין וכאפס לעומת סוללת עורכי הדין שהערוצים יכולים להעמיד. הבעיה האמיתית היא שכלב השמירה, שהוא הרגולטור, עושה יותר מדי הנחות לזכיינים".
עם כל ההקלות, בסופו של דבר מרחפת מעל ערוץ 10 סכנת סגירה.
"הם ייחלצו מזה. הבעיה של ערוץ 10 היא שבמשך עשר שנות קיומו הם לא הצליחו לייצר אלטרנטיבה תרבותית לערוץ 2. אם הם היו מפסידים כספים וחייבים למדינה מיליונים, אבל תורמים סדרות דרמה, סרטים דוקומנטריים ותוכניות תרבות וחינוך - המדינה הייתה אומרת 'הם חייבים כסף אבל הם תורמים לציבור, נניח להם'. זה לא המצב".
באמת, איך הפכנו להיות מדינת ריאילטי?
"כי לצופה לא משנה אם הוא מקבל דרמה או ריאליטי. מבחינתו פה ופה יש לו דמויות לאהוב, לשנוא או להזדהות איתן. מה שכן גיליתי, כמפיק, הוא שהציבור אוהב פרצופים חדשים, והריאליטי מספק להם המון פרצופים חדשים".
אם הציבור אוהב כל כך פרצופים חדשים, איך זה שאנחנו מקבלים את טלי שרון ואת ליאור אשכנזי בלופ אינסופי?
"כי הזכיינים מפחדים להמר על שחקנים חדשים. הם כל כך בלחץ מלהפסיד כספים, שהם משבצים את אותם פנים והולכים על בטוח, מה שלא תמיד באמת משתלם. תראה איך 'מרחק נגיעה' הצליחה, למרות ואולי בזכות העובדה שליהקו את גאיה טראוב ואת הנרי דוד האנונימיים. תסתכל על הדרמות בארצות הברית. בסדרה חדשה יש כוכב אחד ידוע וסביבו שמונה פרצופים לא מוכרים. אבל פה מפחדים, וזו עוד סיבה להצלחת הריאליטי. זה ז'אנר שמביא שפע של קורבנות. כל הזמן מישהו 'מת' והולך הביתה. לצופה לא אכפת שבעוד חצי שנה שפרה תסתובב ברחובות ולא תבין למה היא לא עובדת בתעשייה. נועם טור, שהוא בחור נחמד עם חן חתיכי וצ'ארם של כפר, לא היה בחיים הופך לבראד פיט מקומי שמצטלם לצד בר רפאלי אלמלא 'הישרדות'. הרף בריאליטי הופך אכזרי יותר ויותר. אני לא אתפלא אם יום אחד יזרקו זרחן אל תוך הווילה של 'האח הגדול'".
טוב, זה לא ממש רחוק מהשריפה שהצתתם כמין גימיק ב"הדוגמניות 3", תוכנית שבה היית מעורב.
"נכון. אמרתי בישיבות מקדימות שאני רוצה ללכת עם הדברים שם עד הסוף. זה הז'אנר".
העונה השלישית של "הדוגמניות" היא דווקא דוגמה לאחד הכישלונות שב"י היה מעורב בהם, אחרי שהצליחה הרבה פחות מהשתיים הראשונות. "היו שם שתי בעיות מרכזיות", הוא מסביר, "האחת היא שאם שתי העונות הראשונות התאפיינו ברב לאומיות וכללו בנות רוסיות, ערביות וישראליות, בעונה השלישית רצו להציג משהו ריאלי יותר. נשארנו עם דוגמניות רוסיות ומזרחיות. עד פרק שש הצופים לא הבינו מי זאת מי כי לא היה בידול. הבעיה השנייה היא שהביאו יוצרים שהגיעו מתחום הדוקו לערוך את העונה, והם לא הבינו שמדובר פה בקצב לגמרי אחר. בתוכנית מהסוג הזה אסור שקצב הלב של הצופים יירד. זה מסוג התוכניות שצריך להפוך בהן כל זבוב לפיל".
איך התמודדת עם בעיות ההפקה?
"זה היה סיוט. ביום ההולדת שלי, קצת אחרי שנכנסתי לתפקיד, נאלצתי לקום בבוקר ולפטר את כל צוות התוכן של 'הדוגמניות', לשלוח תשעה אנשים הביתה ולקחת אחריות על מה שקורה. צללתי עם חומרים בעייתיים וזכיין שנושף בעורף ועשיתי מקצה שיפורים. בסופו של דבר, הצלחנו לספק את המוצר לערוץ 10 וגם להביא רייטינג לא רע".
ומה בנוגע ל"נקמת המחוננים"?
"אני מחלק כישלונות בטלוויזיה לשני סוגים: יש כישלונות שנכנסים לפנתיאון, כמו 'משפחת קמיצ'לי' ו'דה שואו', שירדו אחרי כמה תוכניות, כי זו הייתה פדיחה, ויש כישלונות כמו 'דרוש מנהיג', שם הייתי מנהל קריאייטיב, או 'נקמת המחוננים', שהיו כישלונות רייטינג, אבל בסופו של דבר הגיעו לסוף. אגב, בשתי התוכניות האלה למדתי שלעורר עשייה חברתית ולהאדיר את הפן החינוכי זה דבר שלא מעניין את הקהל. חינוך וטלוויזיה לא הולכים ביחד".
היעדר הבאזז סביב העונה השנייה של "הישרדות" מסמן את תחילת סופו של הז'אנר?
"לא בזמן הקרוב. זה לא סתם שתוכניות פה כמעט לא מגיעות פה לעונה שנייה. הקהל הישראלי הוא גחמתי. הוא נדלק מהר ואז עובר לדבר הבא. כל מה שהוא תוכנית מצליחה בבריטניה, מחזיק בקושי פינה אצל ליאור שליין. התחרות בין ערוץ 10 לרשת וקשת אגרסיבית כל כך, שכל הזמן מביאים לנו חידושים שגורמים לנו לנטוש את האהבה שלפני חמש דקות. ערוץ 10 הביא את 'הישררדות' ושפך חמישה מיליון על התוכנית? אז רשת באה לדפוק את 10 והביאה את 'המירוץ למיליון' עם תקציב כפול".
זה גם המצב בארצות הברית.
"אמת. מצד שני, שם מספר הצופים הוא עצום, כך שגם אם הנאמנות יורדת, עדיין יש מיליונים שצופים".
הרבה מאוד תחלואים יש בטלוויזיה שלנו. יש רגעים שבהם אתה מתחרט על כך שוויתרת על תפקיד שיכול היה להשפיע ואולי לשנות את המציאות הזאת?
"זה מה שחשבתי שיקרה כשנכנסתי לתפקיד. גיליתי שזה לא עובד. אתה יודע מה גיליתי במעט שנים שלי בתעשייה? שזה ביזנס. הכול כל כך עסקי שלפעמים אני נדהם. לא מבין לאן נעלמה חדוות היצירה. אבל למדתי להבין את שני הצדדים, ואני לוקח איתי ככותב את מה שלמדתי. עכשיו אני עסוק בלהגשים את החלומות שלי. אני לא רוצה לעשות עוד תוכנית בינונית רק בשביל לשמור על הכיסא שלי. אני רוצה לעשות את הדבר הגדול הבא".
נא להמתין לטעינת התגובות
