אריאנה מלמדת
היא גדלה באתונה, הפכה לאשת חברה בלונדון ובראה את עצמה מחדש כפרשנית פוליטית בניו יורק. היא זגזגה בין הימין הרפובליקני לשמאל הליברלי וניסתה לגנוב משוורצנגר את תפקיד מושל קליפורניה. עכשיו, בזכות אתר החדשות שנושא את שמה, אריאנה הפינגטון הפכה לאשת התקשורת המשפיעה ביותר בארצות הברית. איך היא עשתה את זה? ראיון
נוכחותה של וולטרס, המראיינת הבכירה בטלוויזיה האמריקאית, לא ממש עשתה רושם על אריאנה הצעירה. "העובדה שהוזמנתי להופיע לצדה של ברברה וולטרס לא כל כך ריגשה אותי", היא נזכרת באותו מפגש, "בעיקר בגלל שבאותו שלב של חיי לא היה לי מושג מי זאת ברברה וולטרס או מה זאת התוכנית 'טודיי שואו'".
12 שנה אחר כך היתה וולטרס שושבינה בחתונתה של אריאנה לאיל הנפט הטקסני, מייקל הפינגטון -אחת מכמה עשרות סלבריטאים, אנשי תקשורת וממשל מהבכירים בארצות הברית. היום היא נחשבת לאחת מחברותיה הקרובות.
כמו וולטרס, אריאנה הפינגטון - מחברת של 12 ספרים, בעלת טור פופולרית, מי שמובילה קמפיינים סביבתיים ואשת סוד של פוליטיקאים - היא אחת הנשים החזקות בתקשורת האמריקאית. במקרה שלה, העוצמה הרבה שהיא מרכזת באה בזכות ה"הפינגטון פוסט", האתר הפוליטי שהיא מובילה בשלוש השנים האחרונות.
את האתר הפוליטי הנושא את שמה היא ייסדה ב-2005 בשיתוף תאגיד התקשורת טיים-וורנר. האתר הוא התגלמותה המובהקת ביותר של הפינגטון - עיתון פוליטי אלקטרוני, שמסתמך על קשרים במסדרונות הפוליטיים ועל חברים רבי השפעה בהוליווד.
"הפינגטון פוסט" שואב את מרבית ידיעותיו מאתרי חדשות אחרים, שאליהם הוא מפנה את קוראיו בזמן אמת, פלוס תוספת של טורי דעה בנושאים שעל סדר היום, שעליהם חתומים בעלת הבית וחבריה המקושרים. לארי דיוויד, אלק בולדווין, ג'ון קיוזאק ומיה פארו, הקומיקאית רוזי אודונל, אלן דרשוויץ, טד קנדי, יושבת ראש בית הנבחרים ננסי פלוסי וארי עמנואל, סוכן השחקנים רב העוצמה ואחיו של ראש לשכת הנשיא - הם רק כמה מהאנשים שהסכימו לכתוב עבור האתר ואחראים במידה רבה להצלחתו.
מערכת הבחירות האחרונה לנשיאות היתה תקופת הזוהר של ה"הפינגטון פוסט", שנהנה מעלייה דרסטית במספר הקוראים - עשרה מיליון יותר בחודש שלפני הבחירות. כבר בתקופת הקמפיין לקבלת המינוי הדמוקרטי, פרסמו גם אובמה וגם הילארי קלינטון טורי דעה מיוחדים.
הפינגטון טוענת שאובמה חב לה תודה גדולה במיוחד. "ה'הפינגטון פוסט' היה ללא ספק חלק בלתי נפרד מהנוף התקשורתי שהפך את הבחירות של 2008 למערכת הבחירות הראשונה של המאה ה-21", היא מסבירה בראיון בלעדי ל"סופשבוע". "אני משוכנעת שללא אמצעי התקשורת החדשים באינטרנט, היה לנו היום נשיא אחר".
"'ההפינגטון פוסט' נוצר בשיאה של סערה שטלטלה את עולם החדשות והבלוגים", היא ממשיכה, "הוא היה תוצר של שלושה גורמים ייחודיים שתרמו להצלחתו: יצירת קהילה, כתיבה דעתנית שמורכבת מ-3,000 בלוגרים שכותבים לאתר ומצבור של ידיעות חדשותיות עדכניות.
"במקביל אנחנו לא מפסיקים להתפתח. רק בשנה החולפת השיק האתר מדור עולמי, מדור אופנה, מדור ירוק, מדור הומוריסטי וגרסה מקומית שמוקדשת כולה לשיקגו, כך שהאתר ממשיך להתפתח כל הזמן".
מה זה אומר על עתיד העיתונות המודפסת?
"אני אף פעם לא חושבת במונחים של להחליף את העיתונות המודפסת. אני לא רואה את תחום הסיקור החדשותי כמשחק סכום אפס, שבו ז'אנר חדש הורג את הז'אנר הקודם. זה נכון שלטכנולוגיות חדשות יש השפעה על שיטות מסורתיות, אבל יחד עם זאת אני סבורה שבסופו של דבר הכל מסתכם ביצירת תוכן מעניין ובהעברה שלו בצורה מושכת.
"המודל שלנו תמיד היה להפנות את קוראינו לאמצעי התוכן הטובים ביותר ברשת, ולהפנות כמה שיותר גולשים לאתרים שמספקים את אותו תוכן, כולל אתרים של עיתונים. אנחנו רוצים למשוך תנועה אלינו, אבל רוצים במקביל לשלוח את זה בחזרה לכמה שיותר אתרים".
הפינגטון מעניקה לקוראיה תמונת מצב מלאה הכוללת סיקור פוליטי מקיף, מאמרים וגם
במקביל רשם האתר כמה הישגים חדשותיים בלתי מבוטלים. הוא היה הראשון לדווח על אמירתו השנויה במחלוקת של אובמה, לפיה הייאוש הגדול הוא זה שגורם לבני העיירות הקטנות לפנות לדת ולכלי נשק. בפעם אחרת הפינגטון עצמה עוררה רעש, כשכתבה כי כמה שנים קודם לכן חשף בפניה ג'ון מקיין כי לא הצביע עבור ג' ורג' וו. בוש, חברו למפלגה הרפובליקנית, בבחירות לנשיאות.
הצלחתו הגדולה של הבלוג, ששוויו מוערך היום ב-200 מיליון דולר, מרשימה עוד יותר לנוכח הקשיים הכלכליים שעימם מתמודדים מרבית אמצעי התקשורת בעולם המערבי. בזמן שמערכות עיתונים ואתרי חדשות נאלצים לקצץ במספר עובדיהם, ב"הפיגנטון פוסט" מתגאים כיום בחמישים עובדים המועסקים במשרה מלאה, וטורי הדעה מפורסמים ללא תמורה.
"'ההפינגטון פוסט' משלם לעורכים ולכתבים שלו", מסבירה הפינגטון בניסיון להגן על המודל העסקי שלה, אך "יחד עם זאת, אנחנו לא משלמים עבור טורי דעה, אבל מצד שני חשוב לזכור שגם לבלוגרים שלנו אין חובה לבלעדיות, דד-ליין או מחויבויות אחרות. הם תורמים מתי שהם רוצים וכמה שהם רוצים".
מה במסלול חייך הכין אותך ליום שבו תהפכי לאחת העיתונאיות המשפיעות ביותר בעולם?
"ההורים שלי היו בעלי תשוקה גדולה לפוליטיקה, ושניהם היו חלק מההתנגדות היוונית במהלך מלחמת העולם השנייה. גם בי בער תמיד הצורך לחשוף את האמת, ללא כל קשר לאן ייקח אותי המסע. ההקמה של ה'הפינגטון פוסט' אפשרה לי לשלב בין שתי התשוקות שלי, ולכן היתה עבורי גם חלום שהתגשם".
להפינגטון תמיד היתה אמביציה, יכולת ליצור קשרים במקומות הנכונים וחוש טבעי ללכוד בכל פעם מחדש את המושג החמקמק שנקרא "רוח הזמן". היא היתה עיתונאית ליברלית שהפכה לפוליטיקאית שמרנית ואז חזרה שוב לצד השמאלי של המפה.
היום היא מגדירה את עצמה "פופוליסטית פרוגרסיבית", מונח שבא להגיד ששום הגדרה מקובלת כבר לא מתאימה לה. "להפינגטון היו לפחות תשעה גלגולי חיים", אמר לא מזמן מייקל קינסלי, בעל טור משפיע ב"וושינגטון פוסט", "מישהו עוד יכתוב על זה אופרה יום אחד. קרוב לוודאי שזאת תהיה היא".
הפינגנטון חייבת את ההצלחה שלה, קודם כל, לכישוריה החברתיים. מרגע שעזבה את יוון בגיל 16, היא הקפידה ליצור בכל מקום אליו הגיעה רשת ענפה של קשרים, שחדרו עמוק לתוך צמרת הממשל, החברה והעסקים. בכל תחנה בדרך - לונדון, ניו יורק, קליפורניה - היא הפכה את סלון ביתה למועדון החברים היוקרתי ביותר בסביבה.
השלב המתבקש מבחינתה היה להעביר את המפגשים האלה לאינטרנט. "תמיד אהבתי להפגיש אנשים רבים מפרקים נפרדים של חיי לצורך שיחות מעניינות בנושאים שונים. אם בעבר מפגשים כאלו היו מתרחשים בחוגי סלון ובמועדוני קריאה, הרי שעכשיו הם נערכים באינטרנט", היא מסבירה.
היא נולדה לפני 58 שנים באתונה, בת לעיתונאי מקומי ולאם ממוצא רוסי, שהיגרה ליוון עם בני משפחתה בעקבות המהפכה הבולשביקית של 1917. כשהיתה בת 11 נפרדו הוריה, שמעולם לא התגרשו באופן רשמי. סיפור משפחתי טוען כי היתה זו לא אחרת מאשר אריאנה הצעירה שדחפה את אמה לעבר אותה פרידה. "את לא מאושרת", היא אמרה לה, "ומגיע לך להיות מאושרת".
חמש שנים אחר כך, בגיל 16, היא כבר השאירה את הצרות המשפחתיות מאחור ועברה לאנגליה, שם התקבלה ללימודי כלכלה באוניברסיטת קמברידג'. סטסינופולוס עשתה כבר אז את צעדיה הראשונים כפרשנית פוליטית, כשהפכה לנשיאת מועדון הוויכוחים היוקרתי של האוניברסיטה - הסטודנטית השלישית שנשאה בתואר, והזרה הראשונה שזכתה אי פעם בתפקיד.
לאחר קבלת התואר השני עברה ללונדון, שם התמסרה לכתיבת ספרה הראשון, Female Woman The, ספר שבו טענה, בין השאר, שלנשים יש חוש טבעי לגידול ילדים ולטיפוח הבית. אבל הפריצה הגיעה באמצעות תוכנית טלוויזיה בשם Face the Music, שבה היתה חברה קבועה בפאנל.
התוכנית שינתה גם את חייה האישיים: על הסט היא פגשה את העיתונאי והסופר הבריטי ברנרד לוין. "זאת היתה האהבה הראשונה הגדולה של חיי", סיפרה בעבר הפינגטון, "הוא היה עיתונאי מבריק שגרם לי להתאהב בו דרך כתיבתו עוד הרבה בטרם נפגשנו".
הקשר עם העיתונאי המצליח, שהיה מבוגר ממנה ב-22 שנה, פתח לסטסינופולוס שער לאליטה האינטלקטואלית של לונדון.
שבע שנים לאחר שהגיעה לאנגליה כסטודנטית שאפתנית, הפכה סטסינופולוס לאורחת קבועה בסלונים של אנשי הבוהמה המקומית, אחת שחייה נעים על הציר שבין פרמיירות, אופרות, וקוקטיילים - תמיד שלובת זרוע עם אחד מאנשי הרוח הידועים ביותר בממלכה. "ברנרד נהג לומר שכניסה למיטה איתו היא סוג של חוויה רוחנית מתקדמת", היא העידה על האיש שהיה ידוע בקשריו הרומנטיים הרבים.
במקביל למערכת היחסים עם לוין, נכנס באותן שנים גבר נוסף לחייה, גורו רוחני אמריקאי בשם ג'ון רוג'ר.
רוג'ר, שחיבר 55 ספרים, גילה את אלוהים בגיל 29, לאחר שהתעורר מתרדמת שנמשכה תשעה ימים בעקבות ניתוח להסרת אבנים בכליות. ב-1971 הוא הקים את "התנועה למודעות רוחנית פנימית" (Inner Awareness Movement of Spiritual), ושילב אותה עם פולחן דתי נוצרי במסגרת הכנסייה.
התנועה, לפי עדות מייסדה, נועדה לחולל בקרב מאמיניה שינוי רוחני שיגרום להם להתחבר לנשמתם ולאלוהים, לא רק בתאוריה אלא גם כדרך חיים יומיומית.
"אני זוכרת שבשנות השמונים אריאנה הציגה אותי בפניו", סיפרה ברברה וולטרס, "אני לא התייחסתי אליו באותו אופן בו היא ראתה אותו וזה גרם לנתק ביחסים שלנו, כמו גם בקשרים שלה עם אנשים אחרים".
לוין , לעומת זאת, גילה פתיחות מפתיעה כלפי המטיף הרוחני שהשתלט על נשמתה של בת זוגו. במקרה אחד, במהלך ארוחת ערב חגיגית, התרומם לוין מכיסאו וקרא לכל הנוכחים להצטרף לסדנה לתיקון עצמי מבית מדרשו של רוג'ר.
הפינגטון, שממעטת כיום לדבר על קשריה עם רוג'ר, העידה בעבר כי אכן היתה מעורבת בפעילות התנועה שייסד, ואף תרמה לו לא מעט כסף. כיום, שנים לאחר ניתוק הקשר איתו, היא משלבת את תפישת עולמה הרוחנית במסרים הפוליטיים והחברתיים שהיא מקדמת.
בספרה "האינסטינקט הרביעי", שפורסם ב-1994, היא מנתחת את הצרכים הרוחניים של בני האדם בעידן המודרני. בשלב הרפובליקני שלה נימקה את רצונה בהחלפת מדינת הרווחה המודרנית בתרומות פרטיות, משום ש"ממשלה גדולה מפשיטה את בני האדם מההתעלות הרוחנית הקיימת בסיוע לנזקקים".
בהזדמנות אחרת אמרה כי הגיע הזמן "להביא את אלוהים לזירה הציבורית". היום היא מעידה ששגרת יומה אינה רק תפילה אלא גם מדיטציה ויוגה.
בינתיים, אחרי שבע שנות חיים משותפים, הסתיים הקשר עם לוין. "אחרי שבע שנים ביחד, היה ברור ששנינו רצינו דברים אחרים", היא הסבירה בראיון בעבר, "אני רציתי ילדים ואילו הוא רצה בעיקר לאהוב את החתולים שלו".
בעקבות הפרידה החליטה סטסינופולוס, אז בשנות השלושים לחייה, להמציא את עצמה מחדש, הפעם בניו יורק. הרזומה שלה אז כלל שני ספרים בחתימתה, מאמרים רבים בעיתונות הבריטית, תוכניות אירוח, ושפע של קשרים חברתיים. בניו יורק היא התמקדה בהרחבת חוג החברים וב-1981 פרסמה ביוגרפיה על חייה של זמרת האופרה מריה קאלאס. כמה שנים אחר כך כתבה ביוגרפיה נוספת, הפעם של פבלו פיקאסו.
"פתאום היא הגיעה לניו יורק, ופתאום כולם ידעו מי זאת אריאנה סטסינופולוס", נזכרת וולטרס. וולטרס לא היתה היחידה שהתרשמה. "מרגע שהגיעה לארצות הברית הפכה אריאנה סטסינופולוס במהירות שיא לשם דבר בחיי החברה הגבוהה של האיסט סייד של ניו יורק", כתב ה"ניו יורק מגזין", "את כל זה היא עשתה ללא יתרונות של יופי יוצא דופן, כסף רב או תואר מיוחד". המהגרת הצעירה היתה נחושה להשיג את כל היתרונות האלה.
במסיבה שהתקיימה ב-1985 באחוזתה של חברתה הטובה, היורשת העשירה אן גטי, היא פגשה את מייקל הפינגטון, איל נפט מטקסס. שנה אחר כך התחתנו. "אני משוכנע במאה אחוז שהתחתנו בגלל שהיינו מאוהבים בטירוף", הסביר הפינגטון שנים אחר כך. "יחד עם זאת, אני לא חושב שהעובדה שהיא היתה יפה ואני הייתי עשיר הזיקה. אבל כסף ויופי לבד לא היו מביאים אותנו בברית הנישואים".
אם ברנרד לוין הציג בפניה את האליטה האינטלקטואלית של לונדון, מייקל הפינגטון חשף בפניה את צמרת הממשל בוושינגטון. מייקל, חבר קרוב של ג'ורג' וו. ולורה בוש, החל את הקריירה הפוליטית שלו כבר בגיל 20, כמתמחה אצל בוש האב, אז חבר קונגרס צעיר.
ב-1986 הוא התמנה לעוזר שר ההגנה לענייני הגבלת תפוצת נשק גרעיני בממשלו של רונלד רייגן. בתחילת שנות התשעים ביקש הפינגטון להיבחר כחבר קונגרס מטעם מדינת קליפורניה ועקר לשם כך עם אשתו הטרייה לסנטה ברברה. המרוץ הסתיים בהצלחה ובני הזוג עברו לוושינגטון.
שנתיים לאחר מכן השקיע הפינגטון 28 מיליון דולר, כשניסה לקפוץ מדרגה ולהיבחר לסנאט. למרות הסכום חסר התקדים - הגבוה ביותר בתולדות ארצות הברית לקמפיין פוליטי שאיננו לבית הלבן - הוא הפסיד בפחות משני אחוזים ליריבתו הדמוקרטית, דיאן פיינסטיין.
כפי שהתחייב מתפקידה החדש, הפינגטון הפכה לאחת הדוברות המזוהות של האג'נדה הרפובליקנית - צמצום מעורבות הממשל בשוק הפרטי, הורדת מסים ודיפלומטיה נצית. היא התבלטה בהתקפותיה על הקלינטונים והקימה אתר אינטרנט, Resignation.com, ששימש במה לבעלי דעות פוליטיות שמרניות של מי שדרשו את הדחתו של ביל קלינטון מהבית הלבן.
רבים רואים בך היום את אחת מהדוברות הבולטות של השמאל האמריקאי, אלא שבמהלך שנות התשעים היית רפובליקנית נלהבת. את יכולה להסביר מה הוביל לשינוי?
"מבחינה חברתית מאז ומתמיד הייתי בעלת דעות ליברלית, תמכתי בזכות להפלות, בהגבלת נשיאת נשק ובמתן זכויות להומואים גם כשהייתי רפובליקנית. יחד עם זאת, ההבדל הגדול הוא שפעם האמנתי בכוחו של המגזר הפרטי לפתור את הבעיות החברתיות של ארצות הברית.
"אלא שאז ראיתי ממבט ראשון שזה לא הולך לקרות. נוכחתי לדעת שלאנשים העשירים אין כוונה לתמוך באוכלוסייה החלשה, ושבמקום זה הם מעדיפים לתרום את הכסף שלהם לאוניברסיטאות יוקרתיות, למוזיאונים או לבתי חולים, שאחר כך יוכלו לתת להם כליה. באותה תקופה הבנתי שהרפובליקנים אולי מדברים הרבה, אבל שבשורה התחתונה מדובר בלא יותר ממס שפתיים שאין שום מדיניות אמיתית שמתווה אליו".
ב-97', אחרי 11 שנות נישואים ושתי בנות, נפרדו בני הזוג. הגירושים אפשרו לה לשמור לא רק את שם משפחתה, אלא גם לא מעט כסף והרבה קשרים פוליטיים. שנה לאחר הגירושים חשף הפינגטון בראיון שהוא דו מיני, ואחר כך עבר להתגורר עם בן זוג. גרושתו, שמסרבת לדבר על הנושא, טענה באוזני מקורבים כי לא ידעה על נטיותיו המיניות של בעלה לשעבר, אלא שמייקל מספר סיפור מעט שונה.
"בדצמבר85' ישבתי איתה וסיפרתי לה בדירת הקיט שלי ביוסטון שבעבר יצאתי גם עם נשים וגם עם גברים", אמר, "רציתי שהיא תדע ולא חשבתי שזה יהיה הוגן להסתיר ממנה שאני ביסקסואל. היא לא עשתה מזה עניין גדול".
כמי שכתבה לא מעט על ההבדלים שבין שני המינים, איך את מסבירה את ההצלחה הגדולה שלך בתחום שנשלט על פי רוב על ידי גברים?
"אני חושבת שמעל לכל, היכולת להתגבר על הפחד היא אולי השיעור החשוב ביותר בדרך להצלחה. היעדר פחד הוא סוג של שריר, ואני יודעת מניסיון על בשרי, שככל שאני מפעילה יותר את אותו שריר, כך זה נהיה יותר ויותר טבעי עבורי לא לתת לפחד לשתק אותי".
ואולי בסופו של דבר הכסף הגדול הוא שאיפשר את ההצלחה הגדולה?
"אני רק יכולה להגיד לך שהלוואי שיכולת לדבר עם אמא שלי, שעבדה ללא מנוחה ושמכרה את כל רכושה על מנת לממן לי את הלימודים".
לאחר הגירושים, משוחררת מדאגות כלכליות, נרתמה הפינגטון לשלב הבא בקריירה שלה. הפעם היא בראה את עצמה כמומחית פוליטית, בעלת טור דעות, משתתפת קבועה בפאנלים, אשת סוד של נושאי תפקידים ומועמדים פוליטיים. היא כתבה ספרים, הובילה כמה קמפיינים סביבתיים, היתה חברה בצוות הכותבים הקבוע של התוכנית "פוליטיקלי אינקורקט", והגיחה לתפקידי אורח בתפקיד עצמה בכמה סדרות טלוויזיה.
לפני חמש שנים היא ניסתה להתמודד, כמועמדת עצמאית, מול ארנולד שוורצנגר על תפקיד מושל קליפורניה. עם ההסתבכות האמריקאית בעיראק והמדיניות האנטי סביבתית של ממשל בוש, היא עברה מהקצה הימני של המפלגה הרפובליקנית לחיקה של המפלגה הדמוקרטית.
כמי שסיקרה את הבחירות האחרונות, את חושבת שעובדת היותה של הילארי קלינטון אישה פגעה בסיכוייה?
"הילארי קלינטון שינתה לנצח את האופי שבו יתייחסו מעתה לנשים שיתמודדו על משרות בכירות. מגיע לה קרדיט גדול על כך שזמן קצר לאחר תחילת הקמפיין הנוכחי, כשראית אותה בטלוויזיה לא חשבת עוד 'אה, הנה אישה שרצה לנשיאות'. מדובר בהישג לא מבוטל כשזה נוגע לאישה שמנסה לפרוץ למה שעדיין נשלט על ידי גברים. באותו מועדון גברי, כפי שקלינטון אמרה בעצמה במהלך הקמפיין, נסדקו כעת 18 מיליון סדקים".
"אני חושבת שלא משנה מה יהיו חילוקי הדעות שבין אובמה לנתניהו, אובמה הבהיר בצורה מאוד ברורה לאורך הקמפיין את המחויבות שלו לחפש פשרה שתאפשר להגביר את סיכויי השלום והיציבות בין ישראל לשכנותיה.
"לגבי ההתרשמות שלי מאובמה עד כה, אני בהחלט יכולה לומר שיש משהו מרענן בנשיא שמקשיב למגוון רחב של דעות, שוקל אותן ורק אז מקבל את ההחלטה על בסיס זה. במהלך הקמפיין אובמה הבהיר שהוא ייפגש וינסה לקיים משא ומתן עם איראן.
"במשך שמונה שנים ניסינו את הדרך האחרת, שהסתיימה בתוצאות הרסניות, כשברור שאף אחד לא יוכל לפתור את הבעיות במזרח התיכון בן לילה. אין פתרון קסם. לניסיון לדבר עם האויבים שלנו במקביל לתמיכה בלתי מתפשרת בבנות הברית שלנו, יש סיכוי גדול יותר להביא לשלום".
במהלך מלחמת לבנון האחרונה כתבת בבלוג שלך ש"ארצות הברית הלכה אחרי האויב הלא נכון (עיראק), ואילו ישראל הלכה אחרי האויב הנכון בדרך שגויה. שתי ההחלטות הללו השאירו אותנו בעולם הרבה יותר מסוכן". האם לדעתך יש הבדל בין הפעילות של ישראל בלבנון למבצע האחרון בעזה?
"עיראק לדעתי היתה מלחמת ברירה בעוד אפגניסטן, לפחות בראשיתה, היתה מלחמת אין ברירה. לצערי הרב, שתי המלחמות נוהלו בסופו של דבר בצורה הרת אסון. אני מאמינה שלישראל יש את הזכות המלאה להגן על תושביה מפני מתקפות הרקטות.
"הבעיה היא שרק אם אתה מאמין שאתה יכול באמת ובתמים להרוג את כל הטרוריסטים, הרי שתגובה כוחנית לפעילות כוחנית סופה להסתיים כפי שמתואר בסיפור ההידרה, הבהמה מהמיתולוגיה היוונית: כשאתה מבתר את ראשה, שניים אחרים צומחים במקומו".
נא להמתין לטעינת התגובות
