המרוצה היחיד בעבודה: דניאל בן סימון
דניאל בן סימון הוא היחיד בשמאל ששמח מתוצאות הבחירות. כעת הוא מסמן לברק כיוון אחד: אופוזיציה. "הציבור לא יסלח לנו"
צלמי המפלגה ממקמים את המצלמות, פעיל נרגש מצטלם עם רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב. פעיל אחר חוגג יום הולדת. בעוד ארבע שעות יתבררו ממדי הקריסה, בינתיים חבריו שרים לו, מוחאים כפיים ופורסים עוגת שוקולד.
בן סימון לא מצטרף לחגיגה. "אלה גדלו בבתים של תנועת העבודה", הוא אומר, "אני רכש טרי, לא גדלתי איתם, אני חייל חדש פה". קבלת הפנים לחייל החדש לא הייתה נלהבת. במערכת הבחירות בן סימון הוצנע. "הקמפיינרים של המפלגה החליטו שהציבור רוצה לראות את ברק בגלל הביטחון", הוא אמר לי כמה שעות לפני כן בבית קפה בגבעתיים.
"לא היה לי ספק שאהיה בכנסת"
"כשניסיתי להביע את דעתי, אמרו לי שאני לא מבין בזה. אני מרגיש שזה לא נכון. הקמפיינרים נכנסו לאורגיה של יצירתיות כדי להרשים אחד את השני, אין להם שום קשר לציבור, זה המקצוע הכי פחות נאמן, כל מערכת בחירות הם עובדים עם מישהו אחר. אני עשיתי קמפיין משל עצמי. הסתובבתי בכל הארץ. בחודשיים האחרונים עשיתי 20 אלף קילומטר.
"ביום שבת האחרון, למשל, הייתי בקריית ביאליק, משם המשכתי לכפר הס, לפרדס חנה ולתל אביב. ביום שישי הייתי במגדל העמק ובבית השיטה. 15 אלף איש הצביעו עבורי בפריימריז והם מחכים שאביא בשורה. הבשורה שלי לא תהיה ביטחון ואיראן. אני אתחבר לעולים, לערבים, למסכנים. לפני כמה חודשים פגשתי את שלמה מולה, חבר כנסת מקדימה. נפלנו זה על צווארו של זה באחוות מהגרים דפוקים. זה שאני לבוש בסדר ויש לי את כל השיניים ואני לא ישן על הרצפה לא אומר שאני לא יכול לייצג את העניים".
גם במפלגה עצמה לא כולם התלהבו ממנו. "הפוליטיקה הישראלית בעליבותה מנציחה את עצמה ואת אנשיה. אהוד אולמרט וחיים רמון 40 שנה בפוליטיקה, שמעון פרס עדיין איתנו. אני הייתי שולח אותם לעבוד כדי שהפוליטיקה תתרענן. היום אין זרימה בפוליטיקה ואין קבלת פנים לחדשים שמגיעים, כי בכל מצטרף חדש טמון הסיכון שהוא לוקח מקום של מישהו". ובכל זאת, אומר בן סימון, "בשום רגע לא היה לי ספק שאני אהיה בכנסת הזאת. הייתי מוקף סקפטיות, אבל הייתי בטוח שאהיה חבר כנסת".
את יום הבחירות התחיל בן סימון בקלפי בבית ספר ביפו, מול תחנת גלי צה"ל. הוא מגיע עם בת זוגו, אריאלה בן צבי. בפתח ממתין לו צוות של ערוץ 2. "אחרי הרבה התלבטות בין העבודה, העבודה והעבודה, החלטתי להצביע לעבודה", הוא אומר להם. עיתונאים צרפתים ובריטים מתקשרים אליו לאורך כל יום הבחירות, שואלים מה יקרה, מי יזכה, מה יהיו ההשלכות של הזכייה על החברה הישראלית.
"אני לא רוצה לענות להם", אומר בן סימון, "גמרתי עם הפרשנות. 25 שנים הייתי עיתונאי, לפני כמה חודשים עברתי לתחום אחר, אין לי עניין לנתח את החברה הישראלית, מבחינתי נגמר הסיפור של המתבונן, אורגיית הפרשנות
בבית מפלגת העבודה בגבעתיים מרגישים היטב את הבדיחה. האופוריה שתלהיב כמה שעות מאוחר יותר את מטה יום הבחירות רחוקה מהמציאות בשטח. רק קומץ בני נוער וכמה קשישים מקומיים מאיישים את קומת הקרקע של הסניף. תמונות בד של ברק נסחפות ברוח העזה, שתי נשים מבקשות סיוע בהסעה לקלפי.
איש לא מזהה את בן סימון, מקום 11 ברשימת המפלגה לכנסת. הוא עורך סיבוב קצר בשני החדרונים, יוצא החוצה, חוזר אחרי כמה דקות ורק אז נופל למישהו האסימון, חבר כנסת בדרך הגיע לביקור. אין להם הרבה מה להציע לו, אולי תשתה משהו, אולי ואפל.
בבחירות הקודמות בן סימון תיעד בסניף בגבעתיים, כעיתונאי, את סלידתם של ותיקי המפלגה מעמיר פרץ. "אוי אוי אוי מה שקיבלתי מהם", הוא נזכר. היום הוא במקום אחר. "מוזר? כן ולא. אבל אל תחפשי אצלי את הבן אדם. אצלי אין הפרדה בין האישי לציבורי. למעלה מ-20 שנה הייתי על המדרכה ועכשיו ירדתי לכביש. כעיתונאי ההשפעה שלי הייתה אפס. לא פעם כתבתי מאמר שהייתי בטוח שהוא ישנה את הכל, והוא לא שינה שום דבר.
"בבחירות האלה אני כל כך שמח שאני לא עיתונאי. נהייתם בדיחה, ריחמתי עליכם, התמכרתם לסקרים, טמטמתם את הציבור וטשטשתם לו את המציאות, איבדתם כל יכולת להסתכל על המציאות. הכל נעשה אישי, ציפי וביבי וביבי וציפי, הכל בידור ורייטינג, אפילו העוני נהיה בידור. אני הייתי סוגר לכולכם את הטלפון, לוקח לכם את המחשב ומוציא אתכם לרחוב כדי שתהיו מחוברים למציאות. מדבר אלייך עיתונאי מתוסכל שמרגיש שאנשים שמצטרפים למקצוע לא מוסיפים לו הילה, ששמח שהוא כבר לא שם".
יום הבחירות המנומנם הוא סופה של דרך ארוכה. לפני תשעה חודשים בן סימון עזב את עיתון הארץ אחרי הרבה התלבטויות. "אנשים היו סקפטיים ומלאי חרדות, כאילו הם נמצאים בגטו ורשה ואם אתה יוצא החוצה אתה מושמד. עיתונאים ותיקים שאלו אותי מה יהיה עם הפנסיה שלי ועם קרן ההשתלמות. הייתי אימפריית תקשורת קטנה, עבדתי בעיתון, בערוץ הכנסת וכתבתי פרשנויות לעיתונים זרים, הרווחתי טוב, ויום אחד החלטתי שאני רוצה לעשות משהו אחר.
זה לא היה קל. כבר תשעה חודשים לא נכנסה לי משכורת, הפריימריז עלו רבע מיליון שקל, מתוכם הוצאתי מכיסי כמה עשרות אלפי שקלים, הפסדתי בנפילת הבורסה עוד כמה עשרות אלפי שקלים, התהליך כולו לווה בהרבה ייסורים ובהפסד כספי, אבל יש לי אמונה פנימית, שהיא הדלק המניע ובלעדיה בני אדם הם אזרחים פסיביים ודפוקים, להפוך את מפלגת העבודה למפלגה סוציאל דמוקרטית גדולה ולשנות את החברה הישראלית, כשהדגש יהיה על הקבוצות החלשות, על החינוך".
דגש שמתאים גם לאהוד ברק?
"כולנו זמניים במפלגה. גם הוא וגם אני. עד מתי הוא יעמוד בראש המפלגה? אני לא חושב שהוא יהיה שם בעוד 20 שנה".
המצביעים בקלפיות בתל אביב, לשם הוא מגיע בשעת ערב מוקדמת עם רון חולדאי, רחוקים מהחלום של בן סימון. מזל טוב על המינוי לכנסת, אומרת לו בוחרת בבית ספר במרכז תל אביב, אל תשכח אותנו כשתגיע לשם, תעשה משהו בשבילנו.
בדרום העיר, בבית ספר הומה ילדים והורים, נצמד אל בן סימון מצביע פסימי. תקשיב לי טוב, הוא אומר, אני איש שטח, תרשום לעצמך את מה שאני אומר, אתם תגיעו ל-12 מנדטים, ציפי לבני לקחה מכם את הקולות, חבל, אתם ישנתם, אל תיקח ללב, אבל זה מה שיקרה למפלגת העבודה. אני לא מבין אתכם, לא פעלתם נכון, למה לא כיסחתם ללבני את הצורה על זה שהיא לא העיפה את חיים רמון? אל תיקח ללב, אתה עיתונאי, אתה מבין על מה אני מדבר, אתם יורדים היום בגדול.
בן סימון ממהר לאולפנים של ערוץ 1 בגני התערוכה. צוות קצר רוח של הבי-בי-סי ממתין לו שם. המצביע העקשן לא מוותר, הוא רץ אחרי בן סימון בלובי של בית הספר ההומה, אל תיקח ללב, אל תיקח ללב, הוא שב ואומר ומפזר עוד ועוד נבואות פסימיות. תמיד יש את הנודניק הזה שנדבק אליך, לוחש בן סימון ומחקה אותו בדייקנות.
כשפורסמו המדגמים, בן סימון היה בתוך האולפן של ערוץ 2 בנווה אילן. העבודה קיבלה 13 מנדטים, הוא הרי במקום ה-11, ולכן בן סימון היה האדם השמח היחיד במפלגה. גל חום הציף אותו. "המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש כשראיתי את תוצאות המדגם הייתה 'עשיתי את זה'. הייתה לי תחושת סיפוק. יש מעט שמחות בחיינו הקשים וזו הייתה אחת השמחות שלי. רציתי להשתולל, אבל התביישתי כי מסביב כולם הסתכלו עליי כמו על פציינט והייתי חייב לשמור על הבעת פנים רגילה.
"הרגשתי כמו אדם שנמצא בים סוער אבל הגיע לחוף מבטחים, כמו ניצול שיצא מבית שהתמוטט עם כל הבגדים עליו. המסלול שבחרתי בו הגיע ברגע הזה לסיומו, המשימה הוכתרה בהצלחה, היעד נכבש".
אבל אחרי ההתרגשות והשמחה, בן סימון עצר לחשוב על אהוד ברק. "מה עובר על אדם שנחל מפלה כל כך צורבת. הזדהיתי עם כאבו. אין מוות יותר אכזרי ממוות פוליטי ותיארתי לעצמי שלא קל לו". מנווה אילן הוא חזר הביתה, ליפו. את נאום ה"לא נירתע מהאופוזיציה" של ברק הוא ראה בטלוויזיה. בדרך חזרה שמע בגלי צה"ל שמטה מפלגת העבודה התרוקן במהירות. הבין שאין לו לאן לחזור.
לכל אורך יום הבחירות הייתה תחושה שהעבודה תזכה ב-20 מנדטים. לרגע קטן של אופוריה, מיד אחרי שבן סימון הצביע, הוא אמר שאם היא תזכה ביותר מ-20 מנדטים הוא נוטש את כל עיסוקיו באותו ערב ויוצא לשתות משהו. האפשרות של קריסה כמעט ולא עלתה. עכשיו, הוא אומר, המפלגה צריכה ללכת לאופוזיציה, "לא לנהל שיחות ולא כלום. המפלגה קיבלה ציון נכשל, לא עברנו, נכשלנו. האופוזיציה היא צו חיים, הציבור לא יסלח למפלגה אם למרות המספר הקטן של המנדטים היא עדיין תבדוק עם מי היא נכנסת למיטה".
האם המיטה באופוזיציה לא תהיה צרה עד כדי כך שתכחיד את המפלגה לגמרי?
"השלטון מגיע מהאופוזיציה. בכל פעם שמפלגת העבודה הגיעה לשלטון זה היה מהאופוזיציה. היום יש בעיה חמורה עם השמאל. הדימום הזה ייפסק רק באי ישיבה בשלטון".
נא להמתין לטעינת התגובות
