ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

יום הבחירות: ריבלין מצדיע לאיווט ליברמן

רובי ריבלין, רץ מקלפי לקלפי, אבל לכל מקום שהוא הגיע הוא הבין שליברמן כבר היה שם. "להצדיע לאיווט", הוא אומר. "פשוט להצדיע לו"

אומרים שרובי ריבלין אוהב בדיחות. טוב, את הבדיחה הראשונה שסיפרתי לו כשיצאנו מירושלים אמר שהוא מכיר. אבל את השנייה - או שהיא פשוט לא הייתה טובה או שזה לא היה במקום. "תשמע חביבי", אמר, "אין לי היום זמן ומצב רוח לבדיחות". היה לא נעים. על הבוקר. "זה לא שאני כל כך מתוח", אומר רובי, "אבל ביום כזה צריך להתרכז בלעבוד".

נוסעים לעבוד. רובי והנהג השתקן במושב הקדמי של הפורד פוקוס. זאב העוזר ואני במושב האחורי. נוסעים למרחבי הדרום לסיור שטח, בתוקף תפקידו של רובי כמנהל מטה יום הבחירות של הליכוד.

קשה לומר שיותר מדי צלצולי טלפון הפריעו לנסיעה. פה מישהי שרובי הבטיח לה עוד ריאיון נוסטלגי מימי הרוויזיוניסטים, שם עיתונאי שמתעקש על תחזית של רובי לתוצאות. חבר או שניים שמוטרדים מהמצב ומחפשים עידוד. והיה גם איזה טלפון שהגיע לעוזר, שדיווח לרובי על פתקי מחל שחסרים בקלפי בבית חולים קפלן.

"אוי באמת", רוטן רובי, "זו נקראת בעיה? אז שידרשו מיו"ר הקלפי לעצור את ההצבעה. מזה לעשות עניין? בכוח לחפש דרמות? האמת המרה, שאין לנו הרבה מה לעשות. אנחנו עובדים עם תקציב אפסי. חזרנו לשנות השישים. מי שמוכן להתנדב - מתנדב. אבל קשה ככה להפעיל את השטח. פעם היה לנו מטה מול כל קלפי".

בכל זאת, אתה קצת מתוח.
"להגיד לך שלגמרי לא זה לא יהיה נכון. עובדים. הניסיון לימד אותי שאסור להיות אופטימי, כי אז אתה נופל לזחיחות, אבל אסור גם להיות פסימי, כי אז בסוף נהיה עוד גרוע יותר אפילו ממה שאתה חוזה".

לא. ליברמן לא מעורר בו מתח. ליברמן בכל מקרה ילך איתנו, הוא משוכנע. הבעיה זו קדימה. רק לא קדימה. צריכים להוריד את הסכנה הזו, הוא חוזר ואומר לכל מי שהוא מדבר איתו.

אתה בטוח שגם אם קדימה תקבל יותר מנדטים, ליברמן ילך אתכם?
"קודם כל קדימה, בעזרת השם, לא תקבל יותר. וגם אם חלילה - אני לא חושש. אין שום ספק שאיווט ילך איתנו".

זה סגור?
"כן, סגור ונעול".

הרדיו מדבר על הסופה המתקרבת. גשמי ברכה, אומר רובי, אבל עדיף שהם יחכו עוד יום אחד. ברור, הוא מסביר, שדווקא המפלגות הגדולות תינזקנה מהגשם. המצביעים של הקטנות נחושים יותר. כבישי הדרום. אין כרזות. לא של הליכוד ולא של קדימה. רק ליברמן וש"ס. תראה, תראה, קורא העוזר כשאנו חולפים ליד בניין רב קומות. מה? איפה? מתעניין רובי. שם, בחלון, מצביע העוזר על אחת המרפסות. יש שלט מחל.

יש הרגשה שבשנים האחרונות כל פעם מישהו אחר גונב לכם את המצביעים. פעם ש"ס, פעם קדימה ועכשיו ליברמן.
"כן, זה נכון".

אולי כבר אין ימין חילוני אמיתי בארץ.
"אני חושב על זה הרבה. ברור שאנשים מתנהגים כמו עדר, אבל אין לי חשק לדבר על זה היום".

מגיעים לסניף בקריית מלאכי. חנות מנומנמת. שלושה-ארבעה אנשים ועוד איזה פעיל ממושב סמוך, שרוצה שנבוא איתו למושב, לתת לריבלין מהחריף שאשתו מכינה. המבט הכבוי של הפעילים מתמלא קצת עידוד מחילופי החיבוקים עם רובי.

אנשים אוהבים אותו. מזהים את אהבת האנוש שבו.

אבל מיד חוזרים לקיטורים. אין כסף, אומרים הפעילים עם תוגה בעיניים. הוא, הם אומרים, יש לו המון, וגם להם לא חסר. הוא זה ליברמן והם זה קדימה. ניכר במקומיים שאינם רוצים לייאש את רובי, והם מנסים לספר על אלתורים שהם מצליחים לרקום. יפה, יפה, מעודד ריבלין.

אולי הקטנת כוחו של המרכז החלישה אתכם?
"לא. זה פשוט עניין של תקציבים. חלפו הימים שאנשים עבדו בחינם. והקומבינטורים הלכו לקדימה. עכשיו, עוד מעט, הם ירצו לחזור, מבחן קבלה נעשה להם, לכשיבואו, בכניסה".

ממשיכים לגמוע את מרחבי הדרום. רובי מביע את התפעלותו משדות התלתן. שקט בפורד פוקוס, ואני חושב לעצמי שאולי בראשו חולפות מחשבות גם על עצמו. דובר על כך שאם הליכוד זוכה הוא יקבל שוב את משרת יו"ר הכנסת.

במתח שלך אולי גם מעורב עניין אישי?
"יו"ר הכנסת כבר הייתי".

בסדר, אבל אולי זה יפתח שוב את האופציה לנשיאות.
רובי שומע. לא דוחה את האפשרות וגם לא מתייחס. "ברור שיש גם מאוויים אישיים, אבל תאמין או לא, אצלי הדאגה במישור הלאומי היא לא פחותה".

שיטוט בגוגל או ביוטיוב ממחיש לך כמה אצל רובי מעורב הרגש האישי עם הלאומי. דמעות הגיל או הכאב זולגות גם כאן וגם שם. וגם יחד. ורובי שוב מדבר על הסכנה הניצבת על ראש ירושלים נוכח שלטון קדימה.

תגיד, מאיפה באה לך הנאמנות העיקשת הזו לארץ ישראל? אתה הרי לא אדם דתי. אתה לא מאמין בתורה מסיני.
לרובי לא ממש בא לדבר על תיאולוגיה והוא תולה בי את המבט של הירושלמים האסלים, ששמור למי שמתפלסף יותר מדי. הוא מאמין בחשיבותה של ירושלים, וזהו.

אמרו לו כבר שהוא חמור שהוא לא מחליף אף פעם את דעתו. אבל למה לביילין ולשריד, שגם הם לא המירו מעולם את דעתם, קוראים אינטלקטואלים? שיקראו גם להם חמורים. ובכל מקרה, הוא חושב שבלי ירושלים פשוט לא נוכל להיות פה. לא רק בגללנו. אם הערבים יבינו שוויתרנו על ירושלים הם ירגישו שאין לנו פה אחיזה, ואז הכל ייפול. זה ברור לו.

בעצם, מכל הימין הזה נשאר רק הרעיון של ירושלים.
"לא. גם הבקעה. הליכוד בשום פנים ואופן לא יסכים שיהיה רצף בין ירדן ובין הפלסטינים".

קריית מלאכי. שדרות. אופקים. נתיבות. באר שבע. עוד סניף ועוד סניף. התמונה בגדול חוזרת על עצמה. ריכוז דליל של פעילים העוסקים בהוצאת קיטור על הכסף הגדול של המפלגות האחרות ובעיקר אצל ליברמן. לחשושים על פעילי המתחרים. בסך הכל, כולם יצאו מכאן, הם אומרים, גם פעילי קדימה, גם של ישראל ביתנו. אפילו של ש"ס - הם או ההורים שלהם - לפני שחזרו בתשובה.

בכל סניף לוקחים את רובי לקלפי הקרובה. רו-בי! רו-בי! שמחים לקראתו גם המצביעים וגם אנשי ועדות הקלפי. ריבלין מתעניין באחוזי ההצבעה. יש פער גדול בין קלפי אחת לשנייה באותו בית ספר. איך זה, הוא שואל. הרוסים, מסבירים לו הפעילים בלחש. בשכונות של הרוסים ליברמן כבר הביא את כולם בבוקר. אין, אין, אומר ראש סניף אחד לרובי. אי אפשר ככה. בלי כסף אין כלום.

סניף רחובות מצלצל. רוצים שרובי יעבור גם אצלם. הסניף מפוצל לשניים. מחלוקת. בוגי יעלון בדיוק כאן, מסייר בסניף השני. או-או, עולץ רובי לקראת בוגי כששני הכוחות מתאחדים, רמטכ"לנו, שר ביטחוננו. יאללה, נזוז, אומר בוגי.

שוב סיבוב קלפיות. ושוב - ההפרש העצום בין קלפיות הרוסים ובין השאר. להצדיע לאיווט, אומר ריבלין לבוגי. טוב חבר'ה, הוא אומר לוועדת הקלפי, תמשיכו ככה. העיקר שאנשים יצביעו. "אחרי זה", הוא צוחק כשאנחנו יוצאים מהחדר, "כבר נראה אם היה טוב שהצביעו". יאללה , נזוז, אומר בוגי, ומעוכב על ידי אזרח שמבקש שיבדוק למה לא לקחו את בנו לקרבי.

תרשום את הפרטים, אומר בוגי לעוזר. הוא עוד לא ממש בפוליטיקה, אני אומר לרובי כשאנו חוזרים לאוטו. "כן, הוא עוד המום", הוא משיב. "זה לא פשוט, לעבור מערכות. לאט לאט הוא ייפתח".

הדרך חזרה לירושלים. שתיקה בחלל האוטו. האם יכול להיות, אני חושב לעצמי, שמה שראינו בדרום זו תמונת המצב במפלגה שלפי הסקרים הולכת לקחת את השלטון? נוסעים בכביש 6, היציאה החדשה מקצרת את הדרך. מדינה קטנה, אני אומר להם. והם מהנהנים. ועוד כל הזמן רוצים להקטין אותה, הם אומרים. הגשם נהיה סוחף. "בגשם כזה", צוחק רובי, "גם אני לא הייתי יוצא להצביע".

ליברמן רגיל לגשם.
"לא. הוא רגיל לקור. לא לגשם".

אתה בטוח שהוא ילך איתכם?
"תראה, אין לו ברירה. גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה פרקטית. תעשה חשבון, גם אם הוא ילך עם קדימה והעבודה לא יהיה להם רוב והם לא יסתדרו עם ש"ס. אולי זה יחזיק כמה חודשים. אתה חושב שזה יכול לעבוד?".

מתחילים להגיע טלפונים לחוצים ממרכז המפלגה. התברר להם כי שיעור המצביעים בגוש דן גדול מהפריפריה. ברור להם גם כי הפריפריה אמורה להניב יותר קולות לליכוד. מצטער, אומר רובי, אין לי מה לעשות, אין לי פתרונות. זה מה שעומד לרשותנו. וגם בפריפריה, הוא לא חס על הצד השני של הקו, האחוזים הגבוהים הם של איווט. להצדיע לו, להוריד את הכובע.

אולי זה לא נורא. גרעין המצביעים הקשה שלכם ושל ליברמן ושל ש"ס והעבודה יצביע בכל מקרה.
"אל תנסה לנחם אותי. כל הפיינשמקרים מהמרכז רצים כעת לעצור את ביבי וזה מה שמפחיד".

מרגישים חזק הפעם שאף אחד לא אוהב אף אחד.
"נכון".
גם את ליברמן.
"זה נכון, זה נכון".

אני שואל אותו אם הוא מכיר את המדרש על קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים. יש פירוש, אני אומר לו, שהבעיה לא הייתה בכך שהגביר שעשה מסיבה שנא את בר קמצא. הבעיה הגדולה הייתה דווקא האהבה שלו לקמצא. אהבה שנבעה מהשנאה לשני, וזה הכי גרוע.

"נכון, נכון, אין מה להגיד", הוא אומר. הוא עוזב את הרכב ועולה מהורהר לביתו, לנוח לפני ההופעה ב"ערב חדש". ביום כזה, אני חושב לעצמי, הייתי צריך ישר להתחיל מאיזה הגיג דיכאוני. ולא מאיזה בדיחה טיפשית.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...