יום הבחירות: בר-און ויתר על שכנוע בקלפיות
שר האוצר מודה ש"לנדנד" לאנשים על מנת שישנו את דעתם נראה לו מיותר ושאת יום הבחירות דווקא העדיף לבלות ברחובות עם העם

הד חיוכו מסתלסל משפתיו בענן כפור לבן, מחמם את הנאספים. "איזה תור מתארך פה, איזה תור", הוא יוצא מגדרו.
"עוד מעט נהיה ממש כמו הבחירות של אובמה. כמה קנאה הייתה בי כשראיתי איך אנשים עמדו בשבילו בתור, בגשם השוטף. והנה אני מתחיל להרגיש שיש איזה דמיון. תראי כמה אנשים מגיעים הבוקר. איזו זרימה! איזה עומס! ארבעים שנה אני מסתובב בימי בחירות בקלפי ולא זוכר דבר כזה". בראון נפעם ממש. "מרומם! מעורר השראה! ".
לא כולם לקדימה, אתה יודע.
"לא חשוב. אם נקבל הערב 80% מקולות הבוחרים, מדינת ישראל ניצחה, ואחר כך אנחנו. הנה בא עוד מישהו. הצבעת כבר?". חרדי קשיש משיב בביישנות: "הצבעתי, בטח הצבעתי, ברוך הוא וברוך שמו". "אתה מתכוון לאלוהים או אלי?", מברר שר האוצר.
יש מקום להשוואה בין אובמה ללבני?
"יש משהו בציפי ובאובמה שמביא בשורה חדשה, איזו טריות, רעננות. הבאזז שציפי השאירה לפני והאימפקט שיהיה לה אחרי, בניגוד גמור למי שמביא לאנשים עוד פעם מאותו הדבר. זה מזכיר לי את אובמה. גם הוא בא להחליף את השם שבאמריקה שמעו פעמיים ולא רצו יותר".
"אני לא רואה צבעים ולא רואה מינים", אומר שר האוצר. אישה במטרייה דולפת מועדת לתוך הקלפי. הרוח מזניקה אותה לזרועותיו של שר האוצר. "אצביע למפלגה שלך כאישה אל אישה", היא אומרת לו. "אני שמח", הוא משיב לה. "אישה לאישה, זה כל כך נכון".
לא רואה צבעים, לא רואה מינים, זוכר?
"בבחירות עושים הכל כדי לנצח. אני כמו המרצה בדרום אפריקה, שאמר שהוא לא מכניס שחורים לכיתה שלו. כשהתעוררה סערה, הסביר שהוא עיוור צבעים. גם אני כזה".
בחמש בבוקר, עם פריחת השקדיות, פתח בר-און את יום הבחירות שלו. שעה וחצי בוסס בבוץ הכבד על הר איתן, "מחוץ לשטיחים הרכים, כורסאות עור הצבי והתככים הפוליטיים". זו דרכו, הוא מסביר, לשמור על השפיות דווקא ביום המתוח והלא פשוט הזה. להוציא את הראש מהקונכייה הפוליטית של הראייה הממוקדת, המשימתית, לעתים אפילו מורעלת. לפתוח את הלב לטבע. לקבל אומדן, נקודת התבוננות נקייה.
מה רץ לך בראש ביום כזה?
"אני שואל את עצמי אם עשיתי נכון, אם הייתי צריך לעשות אחרת ואם בכלל תינתן לי שוב ההזדמנות. הבוקר חשבתי, איזו תקופה זו הייתה. מעברים צרים, דיונים פנימיים וחיצוניים, קרב על דעת הקהל, הכל לא טבעי. מסרים, ספינים, איפור, זרקורים, זכוכית מגדלת ומשמעת קמפיין.
ופתאום אני בטבע באוויר נקי. שבר ענן, טוסקנה. אין קץ ליופי
ירושלים היא חביבת שר האוצר ביום הבחירות. לוח הזמנים סובב בין מוצא למבשרת, בית הכרם ובית שמש, ולא בכדי. מעטפת החברים הוותיקים שפוגשים את בר-און ומתחנפים אליו מרגיעה ומנחמת אותו. שר האוצר מתנהל בירושלים בנינוחות של שליט בממלכתו המוכרת. מרים לעצמו את המורל. כולם בניו וחבריו. "תשמור לנו על ירושלים", צועקים החנפנים.

בר-און חי ותוסס בשטח. "אני לא מהזן של הפוליטיקאים שלרדת לעם אצלם זו אמירה. לא נולדתי מלך. אצלי הכל ספונטני. עממי. הבן שלי חוזר מהצבא, אומר 'אבא בוא נלך לשתות בירה'. ואני חושב, לך תביא את הנהג, תקרא למאבטח, כל הגדוד יוצא עם הילד. אז אני בורח להם. אני אוהב להתערב בשקט בציבור".
שר האוצר מתערבב יפה בציבור, רק לא בשקט. "הצבעתם כבר?" הוא דוחק ביושבי בית קפה, "עד הערב הפתק שלכם יגדל". " אתה לא עושה פה תעמולת בחירות, נכון אדוני השר?", דואגת האחראית על הקלפי בבית הכרם. "מה פתאום תעמולה?", מתחלחל בר-און. "יש לי סטיקר על הבגד?", "יש לך סטיקר על המצח, אדוני השר", היא משיבה.
ירושלים חדה, חריפה, עוקצנית. מורכבת. בגשם אבניה נקיות יותר. אפילו האבק שוקע. "לא הכל פה קל ופשוט, הרי פרנסתי כעורך דין הייתה לחקור עדים, לזהות כל זיק בעינים, ניד ראש, מצמוץ. ויש שבאים ולוחצים לי את היד, אומרים, בהצלחה, הצבענו לך".
"אני יודע שאילו הייתי מתעקש לדבר עם המצביעים, לא בטוח שהייתי שומע מה שאני רוצה לשמוע". כאילו לאשר את דבריו צועק מישהו: "הרב עובדיה אמר, ליברמן אוכל חזירים ובקדימה אישה". "אנחנו לא מסתכלים בצלחות של האחרים כמו הרב עובדיה", עונה לו בר-און. "אתה עזבת את הליכוד", מתנפלים עליו אחרים. "אנחנו אנשים עקרוניים. אצלנו מי שערק מהליכוד הוא אאוט".
איך אתה מרגיש עם משפטים כאלה?
"משועשע. אני יודע שכמה שכועסים עליי היום, ככה אהבו אותי פעם".
אתה מתוח?
"אני לא מזיע, אני לא מגמגם, אני סבלן. יש בי סקרנות גדולה לדעת אם הצלחנו להפוך את המגמה ולנצח. ייתכן שהכל ייחתך על קוצו של יו"ד. אני מוטרד מהשאלה אם הציבוריות הישראלית תהיה מוכנה לקבל מישהו שלא נבחר כראש ממשלה בזכות גושים. הרי הבחירות היום אישיות. ציפי או ביבי. ואם ציפי תיקח, איך נתניהו יוכל להקים ממשלה ולהסתכל לעם בעיניים?"
תיקחו את הבחירות?
"אני חושב שאנחנו ננצח היום".
גם אם תנצחו, גוש הימין בראשות נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה.
"הכל עוד יכול להשתנות. כבר אמרו עלינו בעבר 'מפלגת מצב רוח', 'תופעה חולפת', ובסוף ניצחנו". ואם תפסידו? "זה לא יהיה סוף העולם. יש הרבה מה לעשות באופוזיציה. הגנטיקה הפוליטית שלי נבנתה באופוזיציה. אני לא רוצה בזה כמובן, כי זה אומר שמי שיישב על ההגה לא צריך להיות שם. אבל אני מפוכח. אני מביא את האופציה הזו בחשבון. אני לא מחפש לשבת במכונית השר ולשאת בתפקיד מיניסטריאלי. אני יודע לעשות גם דברים אחרים".
מה עוללו ההסתבכויות של אולמרט לבחירות?
"אני חבר של אולמרט. אנשים אומרים שאלמלא רעשי הרקע אולמרט היה נספר כראש ממשלה יוצא מן הכלל. אני אומר, כולם עוד יתגעגעו לאולמרט".
גם לבני?
"אני מקווה שהיא תהיה כל כך מוצלחת, שלא יתגעגעו גם לבן גוריון".
הקור מעמיק, אבל בבית הספר התיכון מבשרת ציון הדילים לוהטים. הנה שרעבי, אדוני השר, מנהל לך את האיזור, מביא קולות, בחור טוב, תמצא לו עבודה. והנה קבלן קולות שהגיע להישגים נאים ובא לקבל צ'ופר. ביום בחירות כל ערס חביב השר. כל מצביע מלך. אפילו פועל קשה יום. "למה הגדלת את גיל הפרישה מ-65 ל-67", הוא מתלונן. "זה ביבי", עונה בר-און, "עוד מעט הוא יגיע, תשאל אותו".

אין בך איזו תחושת הקלה מכך שמישהו אחר יטפל במשרד האוצר בתקופה כה קשה?
"לא. אני רוצה להמשיך, למרות שהיו לי הרבה לילות בלי שינה ומזומנים לי לא מעט מפחי נפש. עצוב לי על השיטה שקיצרה את זמני. אנחנו בוחרים היום את הממשלה ה-33 ב-60 שנה. פי שניים מהיחס של ממשלה אחת לארבע שנים".
"הייתה לנו הזדמנות פנטסטית כשהקמנו את קדימה והחמצנו אותה. דיברו על 40 ומשהו מנדטים. חלמנו על קואליציית ברזל, שתסלק את כל השיתופים הקואליציוניים הסקטוריאליים שמושכים בשולי הגלימה ומבקשים עוד. ואז קיבלנו רק 29 מנדטים. זה היה החלום ושברו".
כשעזבת את משרד הפנים לטובת משרד האוצר הפכת גם אתה לאשם בשברו של החלום.
"זו שאלה שמהדהדת בי היום. אני לא מנקה את עצמי מאחריות. כשהציעו לי את השדרוג ממשרד הפנים למשרד האוצר, הפיתוי היה גדול. האגו דחק ומטעמי אגוצנטריות אמרתי כן. לא מחמיצים הזדמנות כזו. עוצר לך אוטובוס כזה בתחנה, לא תעלה עליו?"
אם, למרות הכל, לבני תרכיב ממשלה ותעמוד באותה סיטואציה, הפעם תנהג אחרת?
"בכנות? לא. אני לא יכול להבטיח. בטח אזכור את השיחות הקשות שהיו לי עם החבר'ה במשרד הפנים. בטח אחשוב על השיחה הזו איתך. אבל אני לא יכול להוציא תעודת ביטוח שלא אעמוד בפיתוי. אני יודע שזה לא בסדר. אבל לפחות אני מודה בזה".
שר האוצר עובד חכם. עממי, נמוך, יסודי. בדיור המוגן, אחוזת בית הכרם, הוא מצפה לפגוש את הדור הצעיר. מתבדח שחלק מהמצביעים הולכים היום אל הקלפי בפעם הראשונה. משתובב עם הנכדים. "אבא מצביע לקדימה", מתרגשים זוג תאומים. חבר'ה, אומר להם בראון, תיכנסו עם אבא לקלפי ותבדקו שהוא לא עובד עליכם. ואתה, הוא מתרה במבוגר האחראי, תבחר על פי הטף.
הילדים הם כוכבי היום בקלפי ובבתי הקפה. בראון מתכופף אליהם במלוא קומתו ובחיוכו הרחב. חותם להם במחברת. מלטף את ראשם. וההורים הנרגשים מצלמים. מי יודע, אולי על הסיכוי שהילד יספר בבית הספר ששר האוצר חיבק אותו יגמלו לו בקלפי.
אתה באמת מאמין שיש לך איזו השפעה על המצביעים ביום הבחירות?
"לעמוד פה ולנדנד לאנשים כדי שישנו את דעתם נראה לי יעיל כמו אתרוגים אחרי סוכות. אני לא בא לגייס קולות. אני ריאלי. אני פה בשביל האווירה והפעילים. אני לא יכול לשבת בבית ולהגיד ישחקו הנערים לפנינו. זו הבעת תודה לאנשי השטח".
וגם זמן לסיכומים. ולחשבון נפש.
"אני עומד לקבל מהציבור ציון שליש. אני רוצה להמשיך הלאה באוצר. גם הרצון הזה עומד למבחן הציבור".
אתה מפחד מהמבחן?
"אין לי כח לפחד. אני חושב שהמשק תפקד היטב במשבר. אני מאוד שלם עם עצמי, אבל אני מחכה לפסק הדין שלי, הפוליטי והציבורי".