הכח להשפיע
ארבע מפלגות, ארבע דעות: חיים גורי, אבי רצון, יעל פז-מלמד ואיל מגד חולקים אתכם את השקפת עולמם הפוליטית ביום הבוחר. פרויקט מיוחד
היום אצביע "אמת" בעד מפלגת העבודה. משחר ילדותי גדלתי בתוכה. הייתי שותף לרעיונות שעיצבו את דרכה, רוחה ומעשיה של תנועת העבודה, ככוח חלוצי ראשון במעלה בבניין הארץ הזאת, בהגנה עליה ובעיצוב התרבות העברית שנוצרה פה, בשילוב של חזון רוחני וחוכמת המעשה המדיני והפוליטי. מתוכה קמו מגדולי המורים והמנהיגים.
היא עברה מאז גלגולים רבים, מחלוקות ופילוגים, עליות ומורדות, אך המשיכה להיות כוח מרכזי ומוביל, שידע לשלב להט אמונה ופיכחון מציאותי במאבק הנמשך והמדמם עדיין מול אויבים המסרבים לקבלנו כשכנים במולדת הזאת.
לזכותה של תנועת העבודה ייאמר כי פעלה תמיד בתוך ההיסטוריה ולא מחוצה לה, ודחתה תמיד משיחי שקר. אני אומר זאת היום אל מול חזיונות הליברמניזם החוגג בראש חוצות את שנאת העם האחר החי בקרבנו, המעלה בהבל פה פתרונות הזויים ומעורר גם בי תחושת חרפה. האפשרות שהליברמניזם יעלה בכוחו על מפלגת העבודה מחליאה אותי.
בשנת
למחרת כתבתי בעיתון "דבר," נוחו עדן, ש"האיש הזה יהיה רמטכ"ל ואחר כך ראש הממשלה." מאז אני מלווה את דבריו ומעשיו. לא פעם הסכמתי איתו, לא פעם התנגדתי לו ולפעולותיו.
מפלגת העבודה שבה ובחרה בו כמנהיגה תוך ויכוח, שקלה הישגים חשובים מול טעויות שטעה, וקבעה כי יעמוד בראשה פעם נוספת בשעה הגורלית והמסוכנת הזאת.
אני מצביע בעד מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק משום שישראל ניצבת היום בפני איומים מסמרי שיער, וחשוב שליד ההגה יימצא אדם שקול ומנוסה הפועל בתוך המציאות ולא מחוצה לה. כל השאר נגזר מיכולתנו לעמוד במבחן הזה.
בניגוד לדעה הרווחת שלפיה הבחירה היום קשה במיוחד, הרשו לי, אחרי מבט קל ומחויך לצדדים, לקבוע שהיא אפילו די פשוטה. הרי ברור שאין מדובר כאן במנחם בגין מול דוד בן-גוריון או שמעון פרס, יצחק שמיר נגד יצחק רבין, בנימין נתניהו מול אהוד ברק, או ברק מול אריק שרון או אהוד אולמרט. המשותף לכל אלה היא העובדה שכולם מתמודדים מהסוגה העילית של מדינת ישראל לדורותיה ולהשקפות אזרחיה.
היום הבחירה היא בין מי שהיה שגריר ישראל באומות המאוחדות, שר החוץ, שר האוצר וראש הממשלה לבין שרת הקליטה לשעבר ושרת החוץ היום, שצמחה והתפתחה לעסקנית פוליטית מבריקה, וגם זאת רק כברירת מחדל, אחרי שראש הממשלה אולמרט נאלץ להתפטר, גם בגלל תככנותה וחתרנותה תחתיו.
בין נתניהו ללבני אין כמעט תחרות, כי בסוגיות הבוערות שתעלינה על סדר היום מיד לאחר הבחירות כבר לא נצטרך להתמודד עם שאלות כיצד הופכים רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר כמו שאול מופז לסמרטוט רצפה, רק כדי לזכות בעוד כמה קולות בפריימריז של קדימה, או כיצד מפיצים ספין לפיו לא הצליחה לבני להקים ממשלה רק משום שעמדה על עקרונות ושמרה על הקופה הציבורית.
היום השאלות הן באמת רציניות. כיצד מתנהלים מול האיום האיראני המוחשי, מי ישמור על ירושלים (שלמה) ומי לא יברח מרמת הגולן כפי שברח מגוש קטיף. כי מהיום כל נסיגה הרפתקנית ולא מוסכמת, מגובה בסידורי ביטחון, עלולה לשתק את מדינת ישראל כולה, ולא רק חבל ארץ אחד בדרומה. הפעם זה כבר כפר סבא בואכה מודיעין, מכבים-רעות ושוהם, אותו חבל ארץ שיכונה "עוטף נתב"ג," אם תימשך דרך הנסיגות החד-צדדיות מבית מדרשם של בוגרי חוות השקמים.
בנושאים כלכליים, כמו גם בנבחרת שמקיפה את נתניהו לעומת לבני, הפערים הרבה יותר גדולים. ההפסד של לבני הוא טכני מול מי שנחשב לשר האוצר הטוב בתולדות המדינה. גם אלה שחולקים על תפיסת עולמו הכלכלית של נתניהו מודים שהוא לא גרם לקריסתן של קרנות הפנסיה, אלא היה זה שהצילן מידי גופים אינטרסנטיים.
ובכל מקרה, שתהיה לכולנו בחירה נבונה ונכונה. מחר יום חדש ואין זמן לדיבורים מיותרים, כי ייבחר מי שייבחר - יש לו מדינה על הראש שצריך לנהל.
כמו כל מערכת יחסים, גם זו שלי עם ציפי לבני ידעה עליות ומורדות. הייתה זו מערכת יחסים חד-צדדית לחלוטין. ללבני לא היה כל מושג על דרכי הפתלתלה ביחס אליה. זה החל לפני כחודשיים וחצי, כאשר מערכת הבחירות רק החלה, ולבני הייתה עדיין אישה די חיוורת ונטולת גרם אחד של כריזמה ויכולת להלהיב, אפילו את ציבור תומכיה הנלהבים. ובכל זאת, כבר אז היה לי ברור שיש בה משהו.
אדם שגדל בבית רוויזיוניסטי כמוה, שכל חייה הייתה חלק ממצודת זאב והליכוד, מקבל החלטה אמיצה לעזוב את אידיאולוגיית ה"יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו" של הליכוד, ולהכריז על עצמה כמי שתומכת בתהליך שלום עמוק ושורשי, במסגרתו בעיקר אנחנו ניתן, כיוון שלצד השני אין מה לתת חוץ מאשר נחישות להליכה בדרך של הסדרים.
דיוניה האינטנסיביים, פעמים רבות למורת רוחו של אולמרט, עם בכירי הרשות הפלסטינית, בניסיון להשיג מתווה כלשהו לשלום, סימנו אותה גם כמי שמבינה מהו הצורך האסטרטגי של ישראל וגם כמי שאינה נרתעת מלנסות להשיגו.
אבל עדיין הייתה התנהלותה גמלונית מדי, קרה, מנוכרת, חסרת ביטחון. לאט-לאט זה החל להשתנות. לנגד עיננו המשתאות החלה לבצבץ דמות שונה לחלוטין מזו שהכרנו. מלאת ביטחון, יודעת בדיוק מה היא רוצה, אינה מוותרת ואינה נותנת לאף אחד מהגברים המקיפים אותה לעשות קופה על חשבונה.
והם ניסו. או-הו, כמה שהם ניסו. למדר אותה בכל הנוגע ל"עופרת יצוקה," להמעיט בערכה באשר לקבלת החלטות שלטעמם "צריך היה לירות קודם באויב," כדי לקנות את הזכות לקבלן. היא ספגה נפילה בסקרים, אבל לא ויתרה. כמי שהתחילה עם שפת גוף של התנצלות תמידית, (הראש השמוט, הקול הבלתי משכנע,( הפכה לבני ללוחמת אמיתית, ובעיקר למי שיכולה להלהיב כמעט כל קהל שנקרה בדרכה.
נבהלו הבנים, לא נזהרו, ויצא להם השוביניזם והמאצ'ואיזם שרק נשים יכולות לאתר. והן איתרו. זה לא היה מסובך מדי. ושוב השיבה ציפי מלחמה שערה, הוכיחה שהיא האדם המתאים לעמוד בראש מחנה המרכז-שמאלה, וככל הנראה גם תעמוד בראשו. לכן אני נותנת לה בשמחה את קולי. היא יכולה להוביל את המחנה, אולי אפילו לפרוץ לו דרך. ומעבר לכל, היא אישה, ועלינו הנשים מוטלת החובה לקרב אותה ככל יכולתנו לראשות הממשלה. היא ראויה לכך לחלוטין.
בניגוד למה שנראה נכון ותקין מבחינה פוליטית, מהבחירות הנוכחיות צריך לצאת לא מנהיג מתון, כי אם מנהיג קיצוני. קיצוני באמת, לא קיצוני כמו אביגדור ליברמן. ליברמן אינו באמת קיצוני כי הוא מתחבר לזרם, ואילו מה שנחוץ לנו הוא מנהיג שהולך נגד הזרם.
מנהיג שיכתיב, מנהיג בודד, מנהיג שיפעל מתוך השראה ומעוף. מנהיג שהחישוב היחיד שלו יהיה טובת האומה. מנהיג שלא רק השכל מכוון אותו, אלא גם הרגש, האינטואיציה. מנהיג שדבק במטרה ולא מסתכל לצדדים לתפוס חשודים. כך נהגו המנהיגים הגדולים. אם אלה היו פועלים רק מתוך חישוב שכלתני, הם לא היו עושים היסטוריה.
הכיוון ההיסטורי הנכון לעת הזו הוא להסתכן בשלום. זה כמה שנים שלפתחנו מונחת יוזמת השלום הסעודית, שנתמכת על ידי רוב העולם הערבי; זה כמה שנים שעל דלתנו מתדפק נשיא סוריה. האם ממשלות ישראל באמת ובתמים נתנו את דעתן להתפתחויות הדרמטיות האלה? האם המהלכים הללו נענו, כראוי להם, בתעוזה ובאומץ המאפיינים מדינאים דגולים, או שמא בקמצנות ובחשדנות המאפיינות פוליטיקאים ופרקליטים?
לאף אחד מראשי הממשלה האחרונים, כולל שרון המהולל, לא היה האומץ להישיר מבט אל המציאות החדשה ולהאמין שנפתח כאן עתיד. עתיד שרק חלמנו עליו בשנים הראשונות של המדינה, שהיו, כך נדמה, שנותינו השפויות ביותר.
מה לא היינו נותנים אז תמורת תוכנית המקבילה לתוכנית השלום הסעודית, המציעה נורמליזציה מלאה עם העולם הערבי תמורת נסיגה לישראל שלפני מלחמת ששת הימים. מה לא היינו נותנים תמורת שלום עם סוריה. אלה חלומות שרק הדור שנולד עם המדינה יודע להעריך את מתיקותם.
בן גוריון, מנהיג קיצוני שעמד בראש מפלגת שלטון מאוזנת ומתונה, היה יודע מה להשיב היום, הן לסעודים והן לסורים, אלא שבינתיים הפכנו לאימפריה נהנתנית ומפונקת, שמרוב שובע לא רואה את העיקר, ומנהיגינו הם פרי הבאושים שלה.
ההגינות מחייבת להוציא מכלל זה את אהוד ברק. הוא היחיד שכראש ממשלה העז באמת לחתוך, ולהציע שלום נועז, שלצערנו הרב לא נענה אלא באש ובדם. הוא היחיד שאומר, גם בימים אלה, שהיוזמה הסעודית היא הדרך, האפשרות הנכונה. אבל ברק אינו עומד על הפרק, כנראה לא במקרה.
מי שכן עומד על הפרק הוא ברק אחר - מנהיג קיצוני בשם ברק אובמה. בל נטעה בו. הוא נמר בעור כומר. הוא יעשה לנו בית ספר, ונקווה שבעיקר לא ישכח את השיעור בהיסטוריה.
נא להמתין לטעינת התגובות
