לכו להצביע, למרות שאין למי
ביבי? נכשל. לבני? לא מנוסה. ברק? לא טוב. ליברמן? מפחיד. אין למי להצביע, אבל מוכרחים לעשות את זה
היום הכל התערפל, התמוסס, התפזר. המייסדים נעלמו. גבולות טושטשו. חומות נפלו. שני הנפילים האחרונים, שרון ופרס - שהתחילו במקום אחד, נדדו לקצוות וחזרו לאותו מקום - אינם רלוונטיים עוד. הגיעו אנשים חדשים. דור חדש נטול עכבות ומחויבויות, שמשרטט כללים חדשים.
ומה יצא לנו מכל זה? מבוכה וגעגועים. היום, השאלה הנשאלת היא לא במי אני תומך, או במי אני מאמין, אלא למי אני הכי פחות מתנגד, למי אני הכי פחות לא מאמין. לא "מי הכי מתאים", אלא "מי הכי פחות לא מתאים". מי יגרום להכי פחות אסונות. עם מי נישאר בחיים.
שלושה מארבעת המועמדים הבולטים בבחירות באו מאותו מקום. אביגדור ליברמן מינה את ציפי לבני לתפקיד מנכ"לית רשות החברות הממשלתיות, כשהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אצל בנימין נתניהו. ליברמן פרש אחר כך מהליכוד והקים את ישראל ביתנו, לבני פרשה עם אריאל שרון מהליכוד והקימה את קדימה. הרביעי, אהוד ברק, היה המפקד של נתניהו בסיירת מטכ"ל.
מדינית, ממוקמת הרביעייה הזו במקומות סמוכים. לא עוד תהום אידיאולוגית. ברק, לכאורה מנהיג מחנה השלום, יכול בקלות להיקלט באגף השמאלי של הליכוד, או המרכזי של קדימה. לבני, שמקדמת תהליך שלום זהיר, יכולה לפרוח באגף הימני של העבודה או השמאלי של הליכוד. נתניהו יכול לשגשג, תיאורטית, באגף הימני של קדימה, ליד מופז והנגבי. ליברמן? הוא יכול לשבת בכל מקום. בתנאי, כמובן, שאין בו ערבים.
נתחיל מנתניהו. עשר שנים פחות חודשיים חלפו מאז גורש מלשכת ראש הממשלה. הוא כבר בן 60. ראש הממשלה התשיעי של ישראל. כיהן בתפקיד שלוש שנים ושבועיים. עשה את כל הטעויות, נפל לרוב הבורות. זו ההזדמנות האחרונה שלו לחזור.
למה להצביע ביבי? כי הוא בוגר, בשל, מצולק. חדור מוטיבציה אדירה לתקן, להשאיר רושם אחר, להוכיח שהשתנה, שהוא יכול. כי הוא אדם מוכשר, בעל תפיסה מהירה ויכולת ניתוח. רהוט בצורה יוצאת דופן. כריזמטי.
הניתוח הגיאו-פוליטי שלו מבריק. אי אפשר להכחיש שחזה את רוב הקטסטרופות שאירעו כאן לאחרונה, ובעיקר את מה שחוללה ההתנתקות לביטחון דרומה של ישראל. הוא חי ומבין כלכלה. יש סיכוי שיידע להגיב למשבר הגלובלי ולנסות לנווט את המשק לחוף מבטחים. הצליח להחזיר
הוא ממלכתי, משתדל להפיק לקחים, לתקן את מה שהיה מקולקל, לא לרדת לשוליים, לא להסתבך, לא למעוד בלשונו, לא ללחוש באוזנם של רבנים ולא להסתבך עם עיתונאים. הוא ינסה ללכת, אם ינצח, לממשלה רחבה ככל האפשר. לא להיגרר ימינה, ובטח שלא להיסחף שמאלה. לייצר קונצנזוס רחב ככל האפשר. הוא רוצה מאוד שיאהבו אותו. כמיהתו להצליח מכמירת לב כמעט.
למה לא להצביע ביבי? כי הוא כבר נכשל. כי כושר עמידתו בלחצים היה ונותר בעייתי, באנדרסטייטמנט. הוא נכנס לפאניקה ומזיע בקלות, מקיף עצמו בשורה אינסופית של יועצים, מרבה לזגזג ולהתלבט, מושפע מהאחרון שנכנס אליו. לפעמים, האחרון הזה הוא רוני מאנה.
מאחוריו מסתתרים לא מעט קיצונים. סיכוי גדול מאוד שליברמן ואלי ישי ינגנו כינורות ראשונים בממשלתו. התנהלותו עדיין טעונת טיפוח. סיפור הנסיעה השערורייתית והנהנתנית ללונדון בזמן מלחמת לבנון השנייה אירע בסך הכל לפני שנתיים וחצי. והיו גם חקירות משטרתיות אחרות.
הארץ מלאה ביועציו ובמקורביו לשעבר, המצוידים בסיפורים איומים על דרך קבלת ההחלטות, על ההיסטריה, ההתרוצצות, ההשפעות החיצוניות ההרסניות. במהותו, הוא לא באמת השתנה. תפיסת המציאות שלו בעייתית.
ההצעה להיות שר אוצר באיטליה, הפגישה שלא הייתה עם שרון וברק בנגמ"ש על שפת התעלה, גנדי ששירת בממשלתו, החיילים הבריטים שפגש בירושלים בילדותו. שובל ארוך ורב של סיפורים, גם מהעת האחרונה, שהומצאו על ידו והופרחו באוויר.
בכל פעם שמופעל עליו לחץ, הוא שוגה. גם בעת האחרונה. כן, הוא הצביע פעם אחת נגד ההתנתקות, אבל שלוש פעמים בעדה. כשהצביע נגד, זה היה בגלל הפריימריז המתקרבים בליכוד, כשהבין שעוזי לנדאו מתכוון להתמודד מולו, ואולי גם לנצח, אם לא יירד מעגלת שרון המתנתקת.
הוא עשה את זה ברגע האחרון, כשכבר אי אפשר היה לשנות שום דבר. הוא אידיאולוג ימני קשוח מהבית, שיחזיר למרכז הבמה את החרדים, ייתקל בממשל אמריקאי חסר סבלנות ולא בטוח שיצליח להימנע מהתנגשות חזיתית עם וושינגטון. ועוד לא דיברנו על מובארק, ועבדאללה, וחיזבאללה.
ציפי מלכה לבני. בת 50 וחצי. עורכת דין, בעבר מנכ"לית רשות החברות הממשלתיות ושירתה במוסד. אחר. מרענן. שונה. אפילו די מרתק. נצר למשפחה הלוחמת ששברה שמאלה, אבל לא ממש, והתייצבה במרכז.
לא דבק בה רבב. היא לעולם לא הייתה נתפסת בנסיעה ההיא ללונדון, או בהקמת חברת לובינג לניצול קשרי הון שלטון (ראו פרשת טאורוס של ברק בהמשך). היא באמת נקייה. מנסה לשחק משחק אחר, להכתיב כללים חדשים, לשדר שינוי.
התפיסה המדינית שלה תואמת היום את תפיסת רוב הישראלים. לא ימין, לא שמאל. מוכנה לפשרות בתנאי שהאינטרסים הביטחוניים נשמרים. מקובלת בעולם. מקובלת אצל הערבים. לא מייצרת נוגדנים. תרכך את תדמיתה של ישראל, תחדיר רוח אחרת במסדרונות הפוליטיים. תחזק את הכוח הנשי ותביא, אולי, גישה חדשה.
יש לה היגיון בריא, תפיסה לא רעה, אינטליגנטית ומהירת הבנה. ציפי לבני היא הישראלית הממוצעת, "אחת משלנו", בתו של השכן. אישה עם ערכים ישראליים ויהודיים, רעיונות לא רעים, וגם סיכויים.
למה לא להצביע לבני? כי היא באמת נקייה לגמרי מניסיון. חפה מהישגים אמיתיים. אריאל שרון מינה אותה פעמיים לשרה בממשלותיו. פעמיים נתן לה את התפקיד הכי זוטר (פיתוח הנגב והגליל, וקליטה).
לפני יותר משנתיים, זמן קצר אחרי שהפכה לשרת החוץ, נכתבו בעמודים האלה עליה דברים קשים. "נערת הפוסטר של קדימה" ו"ערמת צ'קים ללא כיסוי".
הייתה לה תקופת הסתגלות קשה. מאז ניכר קו של שיפור עקבי, אבל זה עדיין רחוק. היא חשדנית, חשאית, לפעמים עד אובססיה. היא החליפה עוזרים ומקורבים בקצב של מכונת ירייה. יחסי אנוש בעייתיים.
בעיה לא פשוטה בקבלת החלטות. מתלבטת, מתחבטת, מתקשה לקבל ביקורת. משנה מדיניות מדי פעם. לא הולכת עד הסוף. כריזמה בינונית, כושר מנהיגות טעון הוכחה. לא ברור עד כמה תהיה מסוגלת לעמוד בלחצים. מעולם לא קיבלה החלטה של חיים ומוות.
מדברת על "פוליטיקה אחרת", אבל במציאות אין תרגיל מלוכלך שהיא ומקורביה לא עוללו לשאול מופז בפריימריז. מדברת על ניקיון כפיים ורוקדת עם הנגבי, רמון ובר-און. הייתה יכולה להקים ממשלה - ונכשלה.
יש לה פתיל קצר, אין לה הבנה פוליטית, לא מסוגלת לייצר בריתות, לטפח חברויות, להקים צירים מפתיעים, לתחזק קואליציה, להרים טלפון נכון בזמן הנכון גם לאיש הנכון. בקיצור, אניגמה.
אהוד ברק. הרמטכ"ל ה-14 של צה"ל, ראש הממשלה העשירי. כיהן בתפקיד שנה ו-245 ימים. יחגוג 67 יומיים אחרי הבחירות.
למה להצביע ברק? בגלל הניסיון הביטחוני. היה החייל הכי מעוטר בצה"ל. ניחן באומץ לב אישי. היה במצבים הכי קשים, עבר ניסיונות רבים. הוא קר רוח. בעל היכרות העמוקה עם צה"ל ועם אתגרי הביטחון.
נכשל, ושואף לתקן. יודע שזו הפעם האחרונה, שאין אחריה. יש לו עשירייה לא רעה ברשימת העבודה. לא מתלהם. מפוכח. במבדקי איי-קיו יקבל, ללא ספק, את הציון הגבוה ביותר. כישרוני בצורה יוצאת דופן.
שיחה של אחד על אחד איתו תותיר את בן השיח, ברוב המקרים, מהופנט. מנתח באיזמל דק את המצב. משכנע, מציג תמונה בהירה, ברורה, כאילו האיר בזרקור ענק את הבעיות ויודע לפתור אותן. ניחן בחוש הומור משובח. מחובר באחרונה לשמעון פרס ומדבר על "שלום אזורי", על בסיס יוזמת השלום הערבית.
למה לא להצביע ברק? כי הוא היה ראש הממשלה הכושל ביותר בכל הזמנים. בהפרש עצום מהבא אחריו. נתניהו נתן לו מדינה במצב סביר, הוא העביר לשרון חורבה בוערת. הספיק הכל בעשר אצבעות ובקדנציה קצרה במיוחד.
אם הוא השתנה, אז זה לרעה. חף מכל אינטליגנציה רגשית. אטום. הארץ מלאה במקורביו, יועציו וחבריו שירדפו אותו לנצח. מסוגל למעוד בצעד הראשון שיעשה. שום דבר שעשה בקריירה הפוליטית לא באמת הצליח. כולל היציאה מלבנון.
הוא משולל כל הבנה בפוליטיקה. ניסה לשכנע, במאבק הפריימריז נגד עמי אילון, שהבין את מגבלותיו וחולשותיו ולא ייכנס יותר לתחומים לא לו. מיד לאחר הפריימריז חזר לסורו. הבנתו הפוליטית עלובה. בניגוד למיתוס, יכולת קבלת החלטות עלובה עוד יותר. כבר שנתיים שהוא לא מסוגל להכריע בין תת אלוף איתן דנגוט לתת אלוף מייק הרצוג, ולכן מתפקד בלשכה משותקת.
הוא מכהן כמנהיג מחנה השלום, אף שאינו מאמין בשלום. נהנתן, עם היסטוריה של התנהגות שגבלה בשחיתות. נחלץ מפרשת "טאורוס", בה הקימה רעייתו נילי פריאל חברת ייעוץ לאלפיון העליון תוך ניצול קשרים, רק בזכות צביעות התקשורת והמערכת המשפטית (אצל אולמרט זה היה נגמר באישום).
מקורביו בפרשת העמותות בחרו בזכות השתיקה, לאחר שהטיל עליהם את האחריות וברח. לא מפספס שגיאות או מכשלות. הספיק להתחרט על שגירש את אהוד אולמרט. הצליח לגרום נזק עצום בשתי פליטות פה במהלך המלחמה, ולפגוע במיצג שניסתה ישראל לייצר מול חמאס.
חשדן כרוני, שאינו מסוגל להביא אנשים ראויים או לתת בהם אמון. מחליף מקורבים כמו גרביים. תזזיתי. מגלומן. לא מקשיב. לא מעריך אף אחד זולתו.
מה נשאר? אביגדור ליברמן נשאר. בן 50 וחצי (נולד 33 ימים לפני לבני), עולה מרוסיה (קישינב) שהגיע הכי רחוק שאפשר, ועוד ידו נטויה.
למה להצביע ליברמן? כי הוא אמין. כי הוא אומר מה שהוא חושב, ומתכוון למה שהוא אומר. כי הוא היחיד שבאמת מחויב לשינוי שיטת הממשל. כי הוא אומר דברים שרבים חושבים. כי גם טענותיו נגד התנהגותם של חלק מהח"כים הערבים, נאמנותם למדינה והזדהותם עם גורמי טרור ועם אויביה, אינן נטולות היגיון או ביסוס עובדתי.
רק בישראל יקבל חשוד בבגידה כמו עזמי בשארה פנסיה חודשית שמנמנה ומענקי הסתגלות מהכנסת. איך ארצות הברית מטפלת בבוגדים? תשאלו את ג'ונתן פולארד. התוכנית המדינית של ליברמן היא התוכנית הכי הגיונית בסביבה (שתי מדינות, חילופי שטחים). ולכן גם אין לה סיכוי.
הוא ביצועיסט. הוא יודע להשיג מה שהוא רוצה. הוא משתדל לקיים הבטחות. נוכחותו בקואליציה תוסיף יציבות. המפלגה שלו מצביעה כאיש אחד - ששמו ליברמן.
למה לא להצביע ליברמן? לא חסר. התקפותיו משולחות הרסן על האוכלוסייה הערבית בישראל מערערות מה שנשאר מהדו קיום ועלולות לייצר קרע בלתי הפיך בינינו ובינם. טון הדיבור שלו, תפיסת העולם הפשטנית, יחסו לעולם הערבי, עלולים להבעיר עלינו את האזור כולו.
רובצת מעליו עננה פלילית, חקירה משטרתית מתקדמת. על פי ההדלפות המעודכנות, כתב אישום הוא רק שאלה של זמן (מצד שני, גם אצל משה קצב כתב האישום הוא רק שאלה של זמן. הרבה מאוד זמן).
הוא היפראקטיבי, לא צפוי. לפעמים נעלם לתקופות שלמות, לפעמים קודח בציבוריות שלנו ימים ארוכים. אנחנו לא באמת יודעים עליו הרבה. אין לו הישגים בולטים. חוש האחריות שלו טעון הוכחה. אין לו "מזג מנהיגותי". ראש ממשלה צריך להיות יציב, רגוע, שקול, סבלני וסובלני. ליברמן הפוך מכל זה.
אז מה עושים עכשיו? שאלה מצוינת. חזרנו למשבצת הראשונה. אין למי להצביע. הרשימה הזו מתעלמת ממפלגות סקטוריאליות (חרדים, ערבים), אידיאולוגיות (ימין ומרצ), או קטנות מדי. המכה שספגה מרצ החדשה של ג'ומס, בגין המלחמה, עצרה מומנטום מבטיח.
הקרב בין "הבית היהודי" ל"איחוד הלאומי" מסקרן, אבל זניח (לו הייתי דתי לאומי, הבית היהודי היה הבית שלי). בין הקטנות בולטים אנשים ראויים כאפרים סנה, רפי איתן והרב מיכאל מלכיאור. שלושתם, אם זה היה אפשרי, היו צריכים להיות בכנסת, ואולי גם בממשלה. אבל עושה רושם שזה לא אפשרי. אז למי, בכל זאת, להצביע?
בואו ניזכר בעבר הקרוב: מי שדחף את אולמרט להתפטר היה ברק. המניע היה משה טלנסקי. ברק, מאז, כבר הספיק להכות על חטא. זה קרה כשהתברר לו שהתרסק, והסקרים ניבאו לו תוצאה חד ספרתית.
הפריימריז בקדימה היו סוערים, לבני הראתה שגם היא יכולה להיות פוליטיקאית וניצחה ניצחון שנוי במחלוקת. הנשיא הטיל עליה להרכיב ממשלה. היא כשלה. הרגע הבלתי נשכח מהסיפור הזה שייך, שוב, לברק.
הוא שיגר את איתן כבל לנשיא, עם המלצה להטיל את הרכבת הממשלה עליו, אף על פי שאינו חבר כנסת. לא חוקי? אז מה. קטן עליו. נשנה את החוק. התרגיל המגוחך הזה מוטט עוד יותר את מעמדו.
אחר כך התפרסם ההסכם הקואליציוני הגרוטסקי שעליו חתם עם לבני, כולל הגדרותיו כ"בכיר כל הבכירים באשר הם", ושאיפתו להיות המשנה לראש הממשלה במקום חיים רמון. כל זה מוטל עכשיו בפח האשפה של הפוליטיקה.
לבני כשלה, לא הצליחה להרכיב ממשלה. המרוויח הגדול מכל הקטטה הזו היה, בסופו של דבר, בנימין נתניהו. אלא אם כן, ביום שלישי הקרוב, יוכח אחרת. נתניהו הרוויח את הבחירות האלה ביושר.
בחודשי הדמדומים של אולמרט הוא טרח ועמל קשה. גדעון סער היה לידו. גם סילבן שלום. רקמו תחרה מסובכת, פגשו בכירים בקדימה (אנשי ליכוד לשעבר), הציעו להם לחזור, מקומות משוריינים, חוזים אצל עורכי דין. נתניהו גם שריין לעצמו את רפי איתן, ברומן חשאי שקיימו השניים, ובסופו של דבר הצליח לחסום את דרכה של לבני ללשכת ראש הממשלה.
שורה תחתונה: ביבי עשה ללבני בית ספר. השיא היה בהסכם שכרת עם אלי ישי. הסכם שעצם קיומו פורסם במעריב, אבל רק עכשיו מתחילים להתברר פרטיו. כולל קצבאות, תיקים, מפתח מינויים.
על פי אחת הגרסאות, מדובר בהסכם כתוב וחתום. שמור בנאמנות אצל עורך דין. נתניהו היה צריך אחר כך להרגיע גם את אריאל אטיאס שיקבל את תיק השיכון. כל הצדדים, כמובן, מכחישים. אבל מה זה כבר משנה.
ביום שלישי בחירות והכל, כולל ההסכמים, תלוי עכשיו על כף המאזניים. בינתיים פרצה המלחמה. לפניה קיבל נתניהו בסביבות 32 מנדטים בסקרים. המלחמה הזיזה את הציבור ימינה, חזק ימינה. מה יצא מזה לנתניהו? קדחת. עכשיו הוא על 25 מנדטים בסקרים. את הפירות קצר ליברמן. הכוכבים שהביא נתניהו, בגין מרידור ויעלון, הורידו לו מנדטים.
ליברמן, כוכב בודד, גורף את כל הפרסים. בשבועיים האחרונים הכל הולך לטובתו. החקירה בעיתוי שערורייתי. ההתנפלות הפאתטית של בכירי השמאל. הטענה ש"ליברמן לא עשה כלום בחיים". עיון קצר במה שעשה, מגלה עובדות אחרות.
עולה חדש, שומר ברים וסטודנט, שהפך למנכ"ל הליכוד, שיקם את התנועה, הריץ את נתניהו לראשות הממשלה, היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה ופעיל מאוד בהליך ההפרטות במשק והסרת החסמים, אחר כך הקים מפלגה, החל בארבעה מנדטים ויגמור קרוב ל-20, הכל בעשר אצבעות.
בין לבין, היה שר התחבורה ושר התשתיות, חילץ את נתב"ג 2000 מקיפאון והיה אחראי לכמה רפורמות והישגים (ולא מעט כישלונות). בסך הכל רקורד מכובד. האיש עשה, ולא מעט. על אף אחד אחר לא היו מעזים להגיד שלא עשה, למעט ליברמן. ככה זה, עניין של תדמיות.
מה מיוחד בו? זה פשוט. ליברמן פיצח את הישראלי הממוצע, ובעיקר את פחדיו. הוא הבין שנמאס לאנשים לחיות במצב הזה. שהם מחפשים מישהו שיעשה סדר. מחקר עומק שערכה מרצ גילה עובדות מדהימות.
חלק גדול מרעיונות ליברמן, כולל פסילת המפלגות הערביות, מקובל על כמחצית ממצביעי מפלגת העבודה, וכ-70 אחוז ממצביעי קדימה. כך הפך ליברמן את המשחק, שאמור היה להיות קרב ראש בראש, לטורניר של הטוב מארבעה.
הוא, שהיה במקום הרביעי, פלש לשלישי ופוזל לשני. ועדיין, מדובר בשוליים, במישהו שלפני רבע שעה פרץ לתודעה מפינה הזויה. בהימור מסוכן. הוא עוד לא בשל, ליברמן, למשחק האמיתי. הוא צריך להתבגר קצת, להתעדן, להירגע. הבעיה היא, שאם יעשה את כל זה, לא יהיה ליברמן.
איזה ממשלה תקום כאן אחרי הבחירות? ממשלה מקרטעת. נתניהו, אם יזכה, ייקרע בין העבודה לקדימה. חלק מאנשיו מושכים לכיוון העבודה, במטרה להשאיר את ברק במשרד הביטחון ולפרק את קדימה באופוזיציה.
קדימה, מבחינת השטח של הליכוד, היא "האישה האחרת". זו שהוציאה את אבא מהבית (לפני שנרדם). מצד שני, יש קולות אחרים, לא פחות חזקים. הם סבורים שקדימה צריכה להיות בפנים, העבודה בחוץ.
למה לא כולם ביחד בפנים? כי במצב כזה, הליכוד יוכל לקבל מספר מועט של שרים, מה שישאיר בחוץ רבים וטובים שראו עצמם שרים בכירים, מה שיהפוך את חייו של נתניהו לגיהינום כבר מהיום הראשון.
לבני, אם תזכה? עבודה וליכוד, אולי גם ש"ס וליברמן. אבל לבני לא זכתה, עדיין. סיכוייה, אסור לשכוח, נמוכים. יכול להיות שתסחט תיקו. במצב כזה, תלך על רוטציה.
אז למי להצביע? אין למי. אבל צריך להצביע. חשוב להצביע. חובה להצביע. לכו עם הראש, או הבטן, או שניהם. הכנסו לקלפי, תבחרו פתק (לא לבן), ושלשלו אותו לתיבה. המקום הזה יקר מכפי שנפקיר אותו לאחרים. אחר כך נקטר ארבע שנים (הלוואי), אבל להצביע, ולהשפיע, כולם צריכים.
נא להמתין לטעינת התגובות
