דרוש לב חרדי

כיצד בן לעם הזה, מצהיר שלא יתרום איברים, אבל מוכן לקבל אותם? מאיפה הגזענות והאגואיזם? איפה המוסר היהודי?

עינת ברזילי | 29/1/2009 12:26

בזעם והשלמה לסירוגין קראתי את דבריו של האב החרדי שבגופת ילדתו הושתל לב של תורם ערבי. הוא לא מכחיש, אין לו שום כוונה לתרום אברים וגם לא יחתום על כרטיס אדי. הוא לא מתבייש להודות, קרובי משפחה שאלו אותו אם זה בסדר שבגופה של בתו יזרום דם ערבי, אבל הוא שלח מכתב הערכה למשפחה ורחמיו נכמרו עליה.

את הלוקסוס להתלבט אם כן דם ערבי או לא, הוא יכול לנצל רק עכשיו. צילום: פלאש 90

האינסטינקט הראשוני הוא לחטוף עצבים על האיש הזה, שבמקום להיות אסיר תודה, עוד מסתייג. מה שהוא לא מבין זה, שאת הלוקסוס להתלבט אם כן דם ערבי או לא, הוא יכול לנצל רק עכשיו, כשבתו ברוך ה', מתאוששת מניתוח.

ואז באה ההשלמה. לפנינו מקרה של תינוקות שנשבו. האיש הזה לא אשם. ככה חינכו אותו. אין לו שום דבר נגד ערבים, הוא אפילו לא שירת בצבא ולא נאלץ לסכן את חייו בלחימה מולם, לא מניעה אותו איזו לאומיות ישראלית יהודית גאה, מדובר בגזענות פשוטה. מינקות הוא לומד שהגויים נחותים ממנו, מילדות הוא קורא בספר שעם ישראל נעלה על העמים, נבחר מהם. למה שיחשוב אחרת בשעת משבר?

אבל עם ישראל הוא העם הנבחר לא על בסיס די אן איי. הוא נבחר לשאת בעול אינטלקטואלי, ערכי, רוחני, שהתשתית שלו מפורטת בין היתר בפסוק: "לא תעמוד על דם רעך".

אחד בפה ואחד בלב

אם בעם נבחר עסקינן, כיצד בן לעם הזה, מצהיר שלא יתרום איברים, אבל מוכן לקבל אותם? מה עם אתיקה, מוסר, הדדיות?

או. בבסיס המנגנון החרדי מונחת האפשרות הנעימה שמישהו יעשה את העבודה השחורה בשביל לומדי התורה. תלמידי חכמים, בצדק, הם השלב הגבוה ביותר בסולם הדרגות החברתי יהודי, ולכן נבנתה כל הקהילה סביבם, כדי לאפשר להם לקיים את התורה בין הגויים. אבל החרדים שמחזיקים מעצמם תלמידי החכמים של מדינת ישראל, כבר מזמן אינם כאלה. לא כולם לומדים תורה, לא כל מי שלומד גם מצליח בכך ומגיע להישגים שמצדיקים שהמדינה תתבטל בפניהם.

אבל החרדי התרגל לחשוב על הממסד כמו הילד המחונן היחיד בכיתה טיפולית. ובגלל זה מותר לו. מותר לו לא להתגייס, מותר לו להישאר בבורותו הטכנולוגית, מדעית, תרבותית, מותר לו להיות בררן באשר לאיברים שהוא מפקיד בידי הציבור לאחר מותו, שהרי הוא בפוטנציאל תלמיד חכם.

אלא

שפה, במדינת ישראל, כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, ואנחנו גם יודעים שאין שום מניעה הלכתית לתרום אברים לאחר וידוא שעת המוות, בהסכמת רופאים ורבנים על ההגדרה "מוות". תשאלו את הרב יגאל שפרן. או את הרב שרלו, שניהם חברים בוועדת רפואה והלכה בכנסת.

סליחה, אבל לא מדובר ביתרון ידע. מדובר בהרגלים רעים. החרדים – לא כולם (יש דודי זילברשלג והרב פירר והרב גרוסמן והיה הרב רביץ ז"ל, ועוד ועוד) - התרגלו שיש מי שמשרת את צרכיהם הגשמיים, מאיברים ועד מיגור משגרי קסאם, בשעה שהם עובדים על הפוטנציאל הלא ממומש שלהם להיות גדולי הדור. ראשי ישיבות. סורא ופומפדיתא. ואנחנו, כמו קורבנות אולטימטיביים, עוד מניחים להם לחשוב ככה.

אלא שלא לאורך זמן, שמעתי לאחרונה שחבר ילדות שלי נהיה ראש ישיבה תיכונית, בגיל 33. תיזהרו. אני מכירה אותו. צפויה לכם תחרות גם בשדה הזה.