המסע אל הקוטב: להציל את עתיד העולם לפני שיוכרע הגורל שלהם
לאורך 1,000 קילומטר , בקור שיכול להגיע למינוס 90 מעלות ועם סיכוי טוב ליפול בכל רגע לתוך ים של קרח או להיטרף על ידי דוב קוטב עצבני. זהו המסע הבלתי אפשרי שאליו עומדים לצאת בחודש הבא שלושה חוקרי הקוטב הצפוני, ושממנו ספק גדול אם יצליחו לחזור. אבל המטרה, הם מסבירים, חשובה יותר מהכל: לגלות אחת ולתמיד עד כמה ההתחממות הגלובלית מסכנת את העולם
משימת חייהם. מסע אל הקוטב צילום: אי-פי
שם, הטמפרטורה יכולה להגיע למינוס 90 מעלות, שלא לדבר על החושך ששורר כל היום או על השמש שכשכבר יוצאת יכולה לעוור בני אדם בתוך דקות. החוקרים מתעוררים שם מדי בוקר כשעפעפיהם דבוקים זה לזה בשקי שינה מלאים גלידי קרח חדים. הקרקע מתחת לרגליהם נמצאת כמה סנטימטרים בלבד מעל מים קפואים שיכולים לבקוע בכל רגע ולהפוך לנחלים קטלניים, ומלבד כלב ים תועה מדי פעם, צורת החיים היחידה שהם פוגשים היא דוב קוטב רעב.
הפגישה הראשונית עם פן הדואו מוביל להלם בעיקר לאור העובדה שהוא האדם הראשון בהיסטוריה שהצליח לצעוד לבדו, ללא עזרה, לקוטב הצפוני. אבל במקום הענק שהייתם מצפים לפגוש, תמצאו איש צנום בן 46 שלחיצת ידו רפה במיוחד. כשהדואו מדבר, נשימתו מעלה אדים סמיכים, אך לא נראה שזה מפריע לו כשהוא יושב במקפיא הבטון הענק. יכולתו לשאת מצבים קיצוניים כאלה, בתוספת עיניו החומות, עורו השחום וקצב ליבו הנמוך באופן טבעי, הופכים אותו למתאים באופן אידיאלי לבלות חודשים לבד באחד האזורים הקשים ביותר בכדור הארץ.
בימים אלו הדואו מתכונן לעמוד בראש משלחת שונה מכל מה שידע בעבר. בפברואר הוא ייצא מצפון קנדה למסע רגלי של 1,000 קילומטר לקוטב הצפוני. מה ששונה הפעם היא העובדה שהוא יוצא לשם עם שני חוקרי קוטב נוספים, חבריו אן דניאלס ומרטין הרטלי. והם יישאו איתם לא רק מזון, אלא גם מזחלות במשקל 100 קילוגרם כל אחת, עמוסות ציוד שנועד לערוך 12 מיליון מדידות של העומק וצפיפות השלג והקרח מתחת לרגליהם.
המדידות שהדואו וצוותו יערכו יתרמו לידע שלנו על הקשר בין הקוטב לבין שינויי האקלים. על פי מידע שנאסף עד כה מצוללות ולוויינים, אזור הקרח בים הארקטי הצטמצם באופן הדרגתי ב-40 השנים האחרונות עד שב-2007 נמדדו כחמישה מיליון קמ"ר של קרח בלבד, שלושים שנה לפני התחזיות. כעת מדענים רבים חוששים שהקרח הארקטי עלול להיעלם לחלוטין במהלך חודשי הקיץ הרבה יותר מוקדם מכפי שצפו בתחילה.
ההשפעה שתהיה לתהליך הזה על חמישה מיליון תושבי האזור הארקטי, כמו גם על העולם כולו, אינה שנויה במחלוקת: החל מאובדן בית הגידול המיוחד שקיים מתחת לקרח ועד לעליית פני הים ושינויים אפשריים בזרמי הים והאקלים בעולם כולו. אולם התחזיות באשר לזמן שבו כל זה יקרה עדיין נתונות במחלוקת ונעות בטווח שבין ארבע שנים לקרוב למאה. הסיבה לכך היא מיעוט המידע הקיים ברשות המדענים על עומק וצפיפות הקרח בים, ולפיכך גם על הנפח הכולל של הקרח בכיפת העולם. זה בדיוק מה שהדואו מתכוון למדוד כדי לגלות עד כמה האיום מיידי.
האומנת הכשירה לקור
מסעו הראשון בן 75 הימים של הדואו לקוטב הצפוני ב-2003, לבד וללא אספקה ממטוסים, התחיל בכלל מהבטחה שנתן בדחף הרגע לאביו שחקר בעצמו את הקוטב הדרומי על ערש דווי-הבטחה שרדפה אותו עשר שנים במהלכם ידע לא מעט ניסיונות כושלים ובעיות כלכליות ובריאותיות. הוא היה כה נגוע באובססיה שבאוטוביוגרפיה שלו כתב: "יותר מכל דבר, אפילו מלידת בני, נדמה היה לי שזה מרכז ההוויה שלי".
פן הדואו צילום: אי.פי.איי
אולם שורשי המסע הזה, וסיפור האהבה הממושך של הדואו עם החוג הארקטי נטועים עמוק יותר. הוריו, נייג' ואנה, שכרו אומנת בשם אניד וויגלי שבעצמה הוקסמה מחקר הקוטב, והייתה משאירה אותו בחוץ פרקי זמן ממושכים רק כדי שיתרגל לקור. היא גם נהגה לספר לו סיפורים על חוקרי אנטארקטיקה.
כעבור שנים, מצא הדואו ספר שהכיל את יומניו המתורגמים של חוקר ציפורים עלום מהמאה ה-19 בשם ברנרד אדולף הנץ', שאחרי שספינתו נטרפה, מת תוך כדי מסע רגלי בצפון קנדה בחיפוש אחר ספינה שתיקח אותו הביתה. ליבו של הדואו נשבה והוא החליט לסיים את מסעו של הגרמני. הוא פרסם מודעה בחיפוש אחר שותף, יצא למסע הראשון שלו והתמכר. "היו סיבות רבות למה יצאתי למסע הסולו הראשון, אבל הסיבה העיקרית היתה שבאותה עת זה נחשב לאתגר האולטימטיבי", מודה הדואו.
המשלחת הנוכחית שלו מתקרבת עוד יותר לסיפוק הצורך הזה. אחרי מסע הסולו, הדואו קרא דוח של הצי האמריקאי שדן בשינויים שיש לערוך באוניות כדי להתמודד עם השפעות ההתחממות הגלובלית. "חשבתי שאפילו אני לא יודע על זה, ולי יש יחסים מיוחדים עם האזור הארקטי", הוא אומר. "הבנתי שאני יכול לשמש קול-להיות האדם שיגיע לקהל רחב ככל האפשר בעולם ולגלות לו מה קורה. זה התפקיד הקלאסי של חוקרים. הם מגלים מידע ואז יכולים להעביר אותו לציבור".
עם סיבה מחודשת לשוב לקוטב, הדואו פנה לחוקרי אקלים ידועים ובדק כיצד הוא יכול לעזור. הוא גילה שמדידות של ים הקרח התחילו כבר בשנות ה-60, אבל במשך 30 שנה התקיימו רק מסעות שנתיים של צוללות, שסיפקו מידע מועט מכדי שאפשר יהיה להפיק ממנו תמונה רחבה. מאז שנות ה-90, גם מפות לוויין משמשות כדי לחשב את גובה השלג והקרח מעל
פני המים, אבל מומחים נאלצים להתבסס על הנחות תיאורטיות בלבד לגבי המאסה שלו.
הלוויינים מראים שבשנת 2007 לבדה, ים הקרח הארקטי איבד שטח שגודלו כגודלה של אלסקה, והגיע לשפל חסר תקדים. בעקבות כך, ולאור העובדה שגם 2008 היתה שנה גרועה, מרכז המידע הלאומי לשלג וקרח בארצות הברית מעריך שקרח על פני הים הצטמצם ב-11.7 אחוזים בעשור-כלומר אובדן שטח שגו?דלו כגודל סקוטלנד בכל שנה. הערכות אחרות מחמירות אפילו יותר.
חלק מהסיבה להערכות השונות נובעת מהעדר המידע וממודלים שונים לגבי עובי הקרח. כמה מדענים ערכו מסעות לצפון הרחוק, בדרך כלל מספינה או במטוס, כדי לקדוח בקרח או לערוך מדידות רדאר, אבל בשטח היכול בחורף לכסות 4 אחוז מכלל כדור הארץ, יש רק כחצי תריסר מקומות מתאימים למדידות כאלה.
מנגד, מעטים מאוד המדענים שיש להם את הרצון, הסיבולת הפיזית, הזמן והכסף לערוך את האימונים הדרושים כדי לבלות חודשים בתנאים הקשים הללו, מציין הדואו שבילה שנים בתכנון המסע. "מה שמשך אותי יותר מכל דבר אחר הוא העובדה שאני יכול לעשות את זה. בפעם הראשונה בחיי, אני במקום הנכון בזמן הנכון".
אחרי הבילוי בחדר הקירור, לחוקרים יש עבודה קשה אפילו יותר לבצע במכון לרפואה ימית בפורטסמות'. בנוסף להליכה, הצוות מעריך שיהיה עליו לשחות כמאה שעות במצטבר כדי להעביר את המזחלות המיוחדות דרך קטעי מים היכולים לבקוע בין לוחות קרח. בזמן השחייה הם ילבשו חליפות ציפה בצבע כתום בוהק, וכדי להיערך לכך הם לובשים אותן כעת ונכנסים לתוך בריכה מלאה במי קרח. המבחן האחרון הוא לחזור למים דווקא בבגדי ההליכה שלהם, כדי לדמות מה יקרה אם הם יפלו לתוך הקרח בטמפרטורה נמוכה מאפס מעלות.
שובל של קברים
כאן, בבריכה המבוקרת, זה אולי נראה לעיתים כמו הרפתקאת אקסטרים מעוררת אדרנלין, אבל חייבים לזכור שמחקר הקוטב הותיר אחריו שובל של קברים. החוקרים השונים שניסו להגיע אליו מתו מהיפותרמיה, צפדינה, נמקים ואפילו הרעלה אחרי שאכלו כבדים של דובי קוטב. המדע המודרני התריע בפני מי שהלכו בעקבותיהם על רבות מהסכנות הללו - וסיפק לחלקן תרופות. אבל למרות כל ההתקדמות בטכנולוגיה המודרנית, רבות מהסכנות עדיין קיימות, כמעט כולן מתמקדות דווקא באזור בו הקבוצה תצטרך לצעוד ולשחות.
יוצאים למסע בקוטב. מימין לשמאל: הרטלי, דניאלס והדואו צילום: אי.פי.איי
"המוח כל כך רגיל למידע הויזואלי הזורם פנימה, שכאשר מגיעים לשם הרושם המידי הוא שאין שם כלום. הכל לבן", אומר הדואו. "בתוך כמה ימים המוח מתכוונן מחדש וכשהחושים האחרים הולכים וקהים בגלל הקור ושכבות הבגדים הכבדות, העין נעשית עירנית יותר. יש אנשים המדברים על אזור הקוטב כשטח לבן מונוטוני, אבל אם פוקחים את העיניים ומסתכלים על הנוף, במיוחד באביב, מבינים שאין בכלל לבן. הכל מלא בגוונים פסטליים, כחול, ירוק, צהוב, כתום. רק באור הבוהק של שיא הקיץ בקוטב, מתחילים לראות לבן אמיתי בין שאר הצבעים".
האזור הארקטי גם אינו מישור קרח ענק וחלק כפי שהוא נראה. לפני כל מסע הדואו מבלה שעות באימונים מפרכים-נלכד תחת סלעים, מושך, דוחף ונאבק על סלעי גרניט קפואים ורטובים כדי להתכונן ללחץ העצום של נקיקי הענק מעליהם יצטרך לעבור. אפילו באזורים השטוחים יחסית הקרח הוא "מחוספס, סדוק ומלא חורים, מהמורות ושברים ומאיים לגרום לך להפיל את המטען שלך", הוא מסביר.
בנוסף לכל אלה קיימות גם הרוחות והזרמים הפועלים על הנוף ומשנים אותו באופן תדיר, לעיתים במהירות אדירה. תכופות צריכים עורכי המסעות לבצע מעקפים ארוכים או לחזור על עקבותיהם מעל נקיק או שברי קרח אחרי שהגיעו לאזור בלתי עביר. לפעמים הם מתעוררים ומגלים שנסחפו דרומה הרחק מהמקום בו התחילו ללכת יום לפני כן. ומעל הכל יש את הדממה והשיממון. השטח כל כך ריק עד שב-2003 הדואו גילה שבעלי החיים היחידים שפגש היו שלושה כלבי ים, גיבתון אחד ודוב קוטב יחיד.
ביום שומעים החוקרים רק את קולות המגלשים שלהם והרוח. בלילה, לעומת זאת, הם מקשיבים לקולות שסביבם. "זה מטריד, כי בדרך כלל מדובר בקרח שנשבר מסביב לאוהל שלך, לפעמים ממש מסביבך. זה קורה בממוצע שלוש או ארבע פעמים במשלחת", אומר הדואו.
כיום, הסכנות הגדולות ביותר לחוקרי הקוטב הן אלה שקורות מהר, לפני שניתן להזעיק עזרה הנמצאת במרחק ממילא במרחק כמה שעות במקרה הטוב, או לפעמים כמה ימים. ישנה הסכנה התמידית ליפול מבעד לקרח, הגוברת מדי שנה עם המסתו. קיימת סכנה להימחץ על ידי מפולות, לחלות במחלה קשה ופתאומית ותמיד קיים חשש גם מהתקפת דוב קוטב או מהרעלת חד תחמוצת הפחמן מהתנורים הבוערים בתוך האוהל. וכמובן, הקור התמידי, מינוס 50 מעלות, שעשוי להגיע למינוס 90 בתוספת הרוח.
החוקרים לא יכולים לעצור ליותר מעשר דקות כדי לתקן ציוד, אחרת הם מתחילים לקפוא. הנזלת באף הופכת לגושי קרח, עדשות מגע קופאות על גלגל העין, חלקים לא מוגנים בגוף מקבלים כוויות קור, סתימות בשיניים מתרחבות, הזיעה קופאת מתחת לבגדים וכשהטמפרטורות יורדות, המוח מתחיל לעבוד לאט וגורם לאנשים להגיב באיטיות לבעיות. במקרים קיצוניים הקור אפילו גורם להחמרת הבעיות כשהמוח מבצע פעולה הפוכה מהפעולה הנכונה, כמו למשל להתפשט.
המאבק המתמיד מעל לקרח, הלחץ והקור גורמים לתשישות. כדי לשמור על משקל נמוך של המזחלות, החוקרים חישבו שהם יכולים להתקיים ממזון בערך קלורי של 1,500 עד 2,000 קלוריות ביום, אבל אחרי שבועיים, הגוף מתחיל לעכל את מסת השריר כדי להתקיים. ולמרות התשישות, קשה לרוב לישון. "בחודש הראשון קר לך בכל לילה ואתה רועד", אומר הרטלי. "אז אתה חושש מדובי קוטב שירחרחו מסביבך ויחפשו מטעמים בשק השינה".
משמעת שוקולד
כדי להתמודד עם הקשיים, הדואו אימץ משמעת אובססיבית של הליכה, אכילה של שוקולד ואגוזים, ובדיקה תדירה של הציוד. בקבוצה כמו זו שגיבשו, אגב, הסיכונים בדרך כלל פחותים בזכות העזרה שאפשר לקבל אבל הפעם הם יישאו איתם הרבה יותר ציוד, כך שהקושי מתאזן. השלושה גם קיבלו ייעוץ מפסיכולוג כיצד להתמודד עם בעיות אישיות שעלולות להתעורר. "יש המון קשיים שעוד מחכים. אנחנו לא יודעים אם נוכל לעשות את זה-אבל ננסה. אנחנו נעולים על המטרה".
מסע בקוטב הצפוני צילום: איי-פי-אי
אם הכל יתנהל כשורה, המשלחת תצא מצפון קנדה ב-24 בפברואר, תטוס לנקודת הציון 80 מעלות צפון, 140 מעלות מערב-שם מתחיל אזור הקרח הרב שנתי, ותתחיל ללכת לצפון מזרח. במפות הם לא ייעזרו פשוט מפני שאין מפות של ים הקרח, והדואו מאמין שלא צעדו בנתיב הזה 40 שנה, מאז סר וולי הרברט.
במהלך צעדתם, רדאר מיוחד יערוך מדידות כל עשרה סנטימטר. הקבוצה תעצור במרווחים לבצע קידוחים ולמדוד את טמפרטרת הים והזרמים מתחת. הדואו יקליט על רשמקול מיוחד דיווחים על תדירות הסדקים והרטלי, צלם עטור פרסים של אזורים קשים, יתעד את התקדמותם. המידע יוזן דרך לוויין למדענים בכל לילה, והם מקווים שהתוצאות הראשוניות יוצגו בפני האו"ם לפני המפגש בקופנהגן בדצמבר, בו יתבקש העולם להסכים על אמנה שאפתנית לקיצוץ בפליטת גזי חממה. "ברגע שיהיה להם אומדן של כמה זמן ים הקרח יהיה קיים, הם יהיו חייבים לפעול", מקווה הרטלי.
עידכונים על התקדמות החוקרים ניתן לקרוא באתר.
נא להמתין לטעינת התגובות
