מכתב גלוי לתושב עזה: אני החייל שישן בביתך
"אני יודע שאתה כועס על כך שישנתי על המזרן שלך. אבל רק אתה ושכניך מסוגלים להביא לשינוי המצב". חייל מילואים כותב לפלסטיני
בשעה שהעולם כולו נושא את עיניו אל עבר ההריסות בעזה, אתה שב אל ביתך, אשר אמנם נותר שלם, אך ברור לך שמישהו שהה שם בזמן היעדרותך. המישהו הזה הוא אני. דמיינתי במשך שעות ארוכות מה תהיה תגובתך כאשר תיכנס לביתך. מה תחוש ברגע שתבין שחיילי צה"ל ישנו על המזרנים שלך, התכסו בשמיכות שלך.
ידעתי שזה יכעיס ויעציב אותך ושתחוש עלבון צורב נוכח החדירה של מי שמוגדרים כאויבך אל תוך המרחב האינטימי ביותר של חייך. אני גם משוכנע שאתה שונא אותי שנאה אמיתית, ואין לך טיפת רצון לשמוע מה שיש לי לומר לך. אף על פי כן, חשוב לי לומר לך את הדברים הבאים בתקווה שנותרה בך כחוט השערה של אוזן קשבת.
ביליתי ימים ארוכים בביתך. הנוכחות שלך ושל משפחתך הורגשה בכל פינה. ראיתי את התמונות המשפחתיות אשר תלית על הקיר וחשבתי על משפחתי. ראיתי את בקבוקי הבושם של אשתך על השידה וחשבתי על אשתי. ראיתי את הצעצועים של ילדיך, את החוברות ללימוד אנגלית שלהם. ראיתי את המחשב האישי שלך וכיצד סידרת את המודם ואת הטלפון האלחוטי ליד מסך המחשב בדיוק כמוני.
אני רוצה שתדע שחרף ההרס הרב שמצאת בביתך, אשר נוצר בעקבות חיפוש מטענים ופתחי מנהרות (שאכן נמצאו בבתים אחרים), השתדלתי להתייחס בכבוד לכל מה שהיה נראה לי חשוב לך. כשהייתי צריך להזיז את שולחן המחשב, ניתקתי את כל הכבלים והנחתי הכל בצורה מסודרת על הרצפה, כפי שהייתי עושה עם המחשב שלי. אפילו כיסיתי את המחשב עם בד. את הבגדים שהתפזרו כתוצאה מהזזת ארונות השתדלתי להכניס בחזרה, בוודאי לא כפי שאתה היית מסדר, אך לפחות שהדברים לא ילכו לאיבוד.
אני יודע – ההרס הרב, סימני הירי בקירות, הבתים של שכניך שהפכו לערימה של בטון ואשפה – מציבים את תיאורי באור מגוחך בעיניך. ובכל זאת, אני חייב שתבין אותי, אותנו, ושתתעל את הכעס והביקורת שלך למקומות הנכונים. החלטתי לכתוב לך את המכתב הזה דווקא בעקבות שהייתי בביתך.
אני רואה שאתה אינטליגנט, משכיל, חלק מבני ביתך סטודנטים באוניברסיטה, ילדיך לומדים אנגלית, אתה מחובר לאינטרנט, אתה לא טיפש, אתה יודע מה קורה סביבך. ולכן אני בטוח שאתה יודע שמהשכונה שלך ירו טלי קסאם אל עבר יישובים ישראליים.
איך יכולת לראות את השיגורים השבועיים האלה ולא לחשוב שיום אחד נגיד די?! האם לא העלית על דעתך שאולי זה לא בסדר לירות טילים על אזרחים תמימים שמשתדלים לנהל חיים
אני שומע מה שאתה אומר – זה לא אתה, זה החמאס. האינטואיציה שלי אומרת לי שאתה לא תומך נלהב שלהם. ואם אתה מסתכל טוב טוב על המציאות העגומה שבה עמך חי, ואתה מסוגל לא להונות את עצמך ולתרץ תירוצים על "כיבוש", אתה מוכרח להגיע למסקנה שהחמאס הוא האויב האמיתי שלך.
המציאות היא כל כך פשוטה, שגם ילד בן שבע יבין זאת: ישראל נסוגה מרצועת עזה ופינתה את תושבי גוש קטיף ואת בסיסי הצבא. המשכנו לספק לכם חשמל וסחורות למרות ההתנתקות (ואת זה אני יודע טוב מאד כי במסגרת שירות המילואים שלי יצא לי יותר מפעם אחת לשמור על אחד המעברים וראיתי מאות משאיות מלאות כל טוב נכנסות יום יום לעזה הלא נצורה).
למרות כל זאת, מסיבות לא מובנות וחסרות כל הגיון רציונלי, החמאס ירה טילים על יישובים ישראליים. במשך שלש שנים הבלגנו וחרקנו שיניים. ולבסוף לא יכולנו יותר ונכנסו לתוך הרצועה ולתוך השכונה שלך כדי להרחיק משם את מי שרוצה להרוג אותנו. מציאות כאובה אבל מאד פשוטה לתיאור.
ברגע שתסכים איתי שהחמאס הוא האויב שלך ובגללו העם שלך נחשל ואומלל, גם תבין שהשינוי חייב לבוא ממך. אני מאד מודע לעובדה שמה שאני אומר קל יותר לכתיבה מאשר לעשייה, אבל אני לא רואה דרך אחרת. אתה, שמחובר לעולם ושדואג לחינוך ילדיו, מוכרח להוביל, יחד עם חבריך, התנגדות עממית לחמאס.
אני נשבע לך, שאם תושבי עזה היו עסוקים בסלילת כבישים, בבניית בתי ספר, בפתיחת מפעלים ובהקמת מוסדות תרבות – ולא ברחמים עצמיים, הברחת כלי נשק דרך מנהרות וטיפוח שנאה לשכניכם הישראליים, הבית שלך לא היה הרוס כרגע. אם המנהיגים שלכם לא היו אנשים מושחתים המונעים משנאת אדם – הבית שלך לא היה נפגע. אם מישהו היה קם וזועק שאין שום טעם בירי טילים על אזרחים תמימים – לא הייתי צריך כחייל להגיע ישר למטבח שלך.
אין לכם כסף אתה אומר לי? יש לכם יותר ממה שאתה יכול לדמיין. עוד לפני שהחמאס השתלט על עזה, בזמנו של יאסר עראפת, מיליונים אם לא מיליארדי דולרים אשר נתרמו על ידי מדינות העולם מצאו את דרכם לרכישת כלי נשק או לחשבונות הבנק של מנהיגיכם. מדינות המפרץ, האמירויות, אחיכם, בשר מבשרכם, הם מהמדינות העשירות בתבל. אם היה מינימום של סולידריות בין מדינות ערב, והיה למדינות האלה אינטרס בשיקום העם הפלסטיני – מצבכם היה שונה מאד.
אתה בוודאי מכיר את סינגפור. השטח של סינגפור לא גדול הרבה יותר משל רצועת עזה והיא נחשבת למדינה השנייה הכי צפופה בעולם. ובכל זאת, סינגפור היא מדינה מצליחה, משגשגת ומנוהלת היטב. למה לא גם אצלכם?
ידידי, הייתי רוצה לקרא לך בשמך אך כמובן שלא אעשה זאת בפומבי. רציתי שתדע שאני שלם ב-100 אחוז עם מה שהמדינה שלי עשתה, מה שהצבא שלי עשה ומה שאני עשיתי. אבל אני חש את הכאב שלך, אני מצר על ההרס שאתה מגלה בשכונתך בדקות אלו. ברמה הפרטית, עשיתי הכל כדי למזער כמה שיותר נזקים בבית שלך.
לדעתי, יש בינינו יותר במשותף ממה שאתה משער. אני אזרח, לא חייל, ואין לי שום קשר לצבא בחיי הפרטיים, אולם יש לי מחויבות לצאת מביתי, ללבוש מדים ולהגן על משפחתי בכל פעם שמישהו יתקיף אותי. אין לי שום עניין להיות בביתך על מדים שוב, אבל הייתי יותר משמח לשבת איתך כאורח במרפסת היפה שלך ולשתות תה מתוק מתובל במרווה הצומחת בגינתך.
האדם היחיד שיכול לגרום לזה להתממש הוא רק אתה. קח אחריות על עצמך, על משפחתך, על העם שלך ותתחיל לשלוט בגורלך. איך לעשות את זה? אני לא יודע. אולי יש מה ללמוד מהיהודים אשר הרימו את עצמם מהטרגדיה האנושית הגדולה ביותר של המאה ה-20, והקימו מדינה פורחת ומשגשגת במקום לשקוע ברחמים עצמיים. הדבר אפשרי, והוא בידך. אני מוכן להיות שם כדי לתת כתף, לתמוך בך ולעזור לך. אבל רק אתה יכול להניע את גלגלי ההיסטוריה.
שלך,
ישי, חייל מילואים"
נא להמתין לטעינת התגובות
