האיש שלא הרוויח מהקידוח
דין וחשבון: קובי מימון מוצא מאגר גז כשכולם קורסים, מופז מתבקש להתנצל והתחבטות הילדים - ליברמן או העבודה. טור אישי
היה ירי בפצצות זרחן למרות האיסור הבינלאומי, למרות ההכחשות המפורשות מפיו של הרמטכ"ל אשכנזי. הייתה "הערכת יתר" לגבי כוחו של החמאס. הייתה "הערכת חסר" של היקף הטילים שברשותו. הערכת היקף ההברחות לעזה שגויה. נדמה שנתיב הנשק לא עובר רק במנהרות ולא התחיל רק בתהדייה.
צה "ל חזר לעצמו ולביטחונו, בחינת תיקון עצמי, ורוח העם כרוח צה"ל, בכלים שלובים אנחנו עוסקים. חיילי הסדיר והמילואים אכן חדורים בתחושת אחריות, מוטיבציה, אמונה, "הגנה על הבית", והדיבורים על "דור דפוק" ו"אדיש" מסתברים כשגויים לחלוטין. התקשורת הצבאית והביטחונית, בהכללה כמובן, כמו התקשורת הכלכלית, מתקשה בפענוח נתונים עד לכלל תחזית ראויה, ואולי כולנו נגועים בכך, מסיבות שונות.
שבעת ימי הלחימה האחרונים אכן דושדשו לבסוף, שלב גימ"ל האיום לא זכה ליחס ריאלי, האויב זיהה זאת, והמומנטום, סוד כל ניצחון,
"החמאס והפתח", אמרנו כולנו במלחמת לבנון השנייה עם חשיפת הקשיים והליקויים, "זה לא חיזבאללה. חיילנו התרגלו לפעילות ביטחון שוטפת בשטחים ושכחו מה זו מלחמה". זו אמנם לא הייתה פעילות ביטחונית שוטפת, גם לא מלחמה.
כך או כך, השועלים הוותיקים בעוטף עזה צופים חידוש ירי בתוך חודשים. מה זה "צופים"? ירי החמאס בפועל, עד לשעת כתיבת הדברים, עדיין לא פסק.
עופר שמרלינג חברנו, בבקר בכפר עזה: "הם יורים כי הם טיפשים, חבלי לידה של הכרה במציאות. אני מרחם עליהם. אם ימשיכו בטפטוף, נהרוג אותם. עם רמטכ"ל כזה אתה לא יכול להפסיד. הצבא ניגש למלחמה כמו שניגשים למלחמה. הוא התכונן. הוא נערך. יצא קלי קלות כי הצבא נערך למל? חמה. כל אויב שהיה עומד מולו היה חוטף בראש למאה שנה. ועכשיו שקט לי בלב. כי הצבא שלי ניצח. וכשהצבא שלי מנצח, אני יודע, אני בטוח, לא חשוב מה יעשו המנהיגים, עם ישראל חי.
המבצע הסתיים לפי שעה, הקמפיין לא. תנודת הבוחרים בין גוש הימין ובין גוש השמאל ובתוך הגושים עצמם עדיין סוערת. לפי שעה, ועוד ייתכנו שינויים, אהוד ברק הוא ה"אס" של מערכת הבחירות הזו, היחידי שהפך מגמה, מתבוסה משפילה להישרדות מכובדת.
באמצע נובמבר 2008 ברק צלל אז נמוך ממפלס ים המלח וכוחו הוערך בשמונה מנדטים לפי מינה צמח, ובעשרה מנדטים לפי סקרי "טלסקר" ו"דיאלוג". פתאום התחלנו לראות ולשמוע אותו נוהג כשר ביטחון, וכבר כתבנו כאן על תחילת הקמפיין.
בבית המריבה בחברון, בגבול הדרום, בין חיילינו בבחירות המקומיות ומשם למערכה בעזה, חודשיים אינטנסיביים בסך הכל תוך כדי התנהלות ביטחונית מרשימה. גם אם לכלך מפעם בפעם מתחת ומעל לשטיח, גם אם אולמרט מצא בו "חרדת ביצוע", הוא קבע במערכה הזו את דמותו כשר ביטחון ראוי, ניקה לא מעט מחטאי לבנון המיוחסים לו, הכפיל את כוחה של מפלגת העבודה ושינה את המגמה.
זה עדיין פחות מן המספרים של עמיר פרץ ועמרם מצנע, אבל התהליך מרתק. זה באשר לקמפיין. באשר לאופיין של "מלחמות ברק", התפיסה , המינוף, האכזריות, תנועת האש, הנעת תושבים בכוח הפחד אל השלטון המרכזי והנעת השלטון המרכזי אל מדינות העולם - נכתוב פעם אחרת.
מאגר הגז הגדול מול חיפה נמצא בעיקר על ידי שניים, קובי מימון, חיריק במם על פי הנוסח המקורי, ויצחק תשובה. השותפות בקידוח כוללת את ישראמקו של מימון, דלק של תשובה, נובל אנרג'י, אבנר ודור גז. למימון ותשובה יש כמה סוגי בעלות על הקידוח, ונעריך את חלקם בשליש לכל אחד. שניהם דור ראשון לעולים מלוב, שניהם טריפוליטאים, ובין בני עדתי כבר אומרים זקני השבט, בשקט: אמרנו לכם, שלנו יותר טובים.
כמה מילים על קובי מימון, האיש מן הקידוח, דמות שונה משהו בעולם העסקים שלנו. הוא מיליארדר, במזומן, בדולרים, גם כשהעסקים סביבנו קורסים ברעש גדול.
הוא יושב בקצה אזור התעשייה בפתח תקווה, ליד הצריף של "מפגש התאומים," שווארמה, חומוס, תבשילי בשר וסלטים למיניהם לעובדי הסביבה. בבית המשרדים בו הוא יושב לא נמצא סימן להיקף המיליארדים שהוא מחזיק, במזומן ובנכסים מניבים.
מניבים פירושו עושים פרי. מימון אוהב מאוד את המילה "מניבים" ונוטה להתעסק רק בנכסים שכאלה, 300 בארות נפט למשל ברחבי העולם או ציורי שמן סינים במכירה מבית לבית. זה מניב. הוא מעדיף חולצה לבנה עם שרוולים קצרים במשרד מחומם, שותה בעיקר מים ומקפיד לשאול את אורחו, מפעם בפעם, אם הוא רעב או צמא או נזקק לדבר מה, שניצל אולי?
להבדיל מן הטייקונים המפורסמים שלנו, פישמן, לבייב, תשובה, דנקנר ואחרים, לבחור שלפנינו אין צורך בהימורים כלכליים. לא בתחושת הסערה הנלווית לכך, לא במעשה עצמו, וגם לא בהכפלת רווח מהירה עד כדי פגיעה בביטחון ההשקעה. הוא יודע מאין בא. הוא זוכר עד כמה ארכה הדרך, ואין לו ספק שבסוף כל ההימורים רק הקזינו מנצח. הוא גר בכפר שמריהו, מעדיף לנכדיו בניין קומות ועובד משש בבוקר עד חצות. תמיד עבד כך. עם הפסקת צהריים במשרד, בחדר סמוי מן העין, למנוחה של שעה, קבוע, בכל יום.
מימון מקצוען ומחודד, אבל נבוך תמיד לספר על עצמו. הוא בן 53 וגדל בפתח תקווה. אביו עבד כפועל ב"קרגל," חולצה כחולה, אריזות קרטון, קופסאות, שתי משמרות ברצף, שנים ארוכות. פעם סיפר לי שלא ראה את אביו באור יום עד שהיה בן עשר. הוריו נולדו וגדלו בטריפולי, ציונים מכף רגל עד ראש, ככותרת ספרו הנהדר של ד"ר יצחק בצלאל, "נולדתם ציונים."
אמו החלה את יומה בארבע לפנות בוקר בשטיפת חדרי מדרגות, חזרה בשבע הביתה להעיר את ילדיה ולהכין סנדוויצ'ים לבית הספר, חסר היה למישהו מהם שלא הכין את שיעוריו. הוא בן אמצעי, בין שתי בנות, שפירושו בין בני הקהילה "תשומת לב" מיוחדת שאלוהים ישמור, רק מעטים נחלצו מכך.
אביו ואמו נפטרו צעירים יחסית. האב בגיל ,61 האם בגיל .59 הוא שהה לצדה של אמו בבית החולים, ישב וישן חמש שנים ארוכות. הוריו החלו את דרכם בישראל בב1948 במעב ברת "מחנה ישראל" בלוד, בהאנגרים של הצבא הבריטי עם גגות פח מעוגלים. קובי מימון זוכר את המעברה באהבה. את המרחב, את התמונה, עד כדי כך שכבר קנה את האזור כולו ובנה שם מרכז מסחרי.
"מיוחד" הוא אומר ולא מוסיף, כמעט נחנק מגעגועים. משם עברו לאור יהודה ומשם לפתח תקווה. היה מעשה רצח באור יהודה בבית לידנו, הוא זוכר, ואמו התב נגדה שימשיכו לגור במקום שבו יהודים רוצחים זה את זה. היא ישבה עם ילדיה במסדרונות של הסוכנות עד שהעבירו אותם לפתח תקווה.
לביאות, אנחנו קוראים לנשים ההן, הנב חשוניות, הראשונות שהגיעו לכאן, והוא אכן יודע את חובו. הוא גם נסגר מהר, הבחור שלפנינו, במפגשים בני כמה משב תתפים הוא השתקן. הוא לא מוצא עניין ביחסי ציבור למיב ניהם, ולמרות היקף המיליארדים שסובבים אותו, אין לו דובר או יועץ תקשורת או חברת יחסי ציבור. עשרות הצוב באים מוצאים רק את ידית היציאה. זה הוא שהכניס את יצחק תשובה לקידוח האגדי מול חיפה. השותפות הוסכמה ונקבעה אחרי הפצרות לא מעטות של תשובה לקחת חלק בקידוח.
"הפצרות" זו אינה המילה המדויקת. תשובה ידע ללחוץ נכון על המכנה המשותף של שניהם, זה הבסיסי, טריפולי, בני העדה, ההורים, המסורת המשותפת, ה"נולדנו ציונים," סימב נים של ברזל, גם הוא לא עמד מולם. בתוך כל המיליארדים הסובבים אותו קובי מימון מחזיק בשותפות חיים של ממש עם חיים צוף, חבר משכונת ילדותו. יחד התחילו בב'77 במכירת ציורים מבית לבית, קודם בארץ, ואחר כך, אחרי שקובי מימון הגיע עד ליצרן בסין, גם ברחבי העולם.
יחד למדו מה זה ייבוא, חברה, רשויות מס, גם ימי מעצר פולקלוריסטיים, ביחד נגעו רגע בשוק האפור, לחברות גדולות בלבד, ממאה אלף דולר והלאה, יחד מיהרו להימלט, ויחד גם נכנסו לעב סקים הגדולים, נצב"א, ישראמקו, על בניהם ובנותיהם. צוף גדול מקובי מימון בשנתיים. וכזו שותפות, למדנו, לא באה מעולם העסקים.
פעם שאלתי לסוד השותפות הזו. ובכן, הם גרו בית ליד בית. ולאבא של צוף היה יותר כסף מאשר לאבא של מימון. ובכל פעם שצוף קיבל דמי כיס מאביו, הוא חלק אותם עם מימון. כל פעם, שווה בשווה, כל יום שישי, כל סכום כסף. אחר כך חלקו גם בטוסטוס, שני מפתחות, ומי שנוסע נוסע. שם זה התחיל.
שר התחבורה שאול מופז חייב בהתנצלות. מיד אחרי תאונת האוטובוס בה נהרגו 25 תיירים רוסים האשים מופז שני נהגים בבריונות רצחנית, וקבע כך בפומבי: "האסון הוא תוצאה של בריונות של נהגים. שני נהגי האוטובוסים התווכחו ביניהם מי יעבור ראשון במחסום הצפוני בכביש עובדה באילת. הוויכוח ביניהם המשיך בניסיונות עקיפה. כתוצאה מניסיון עקיפה בעקומה חדה, איבד הנהג את השב ליטה והידרדר אל התהום."
המשטרה ניסתה להרגיע את השר, הקצין החוקר הודיע שמוקדם להסיק מסקנות, הנהג העוקף בבית חולים, הנהג הראשון הכחיש כל ויכוח בשעת הנסיעה, אבל השר מופז התעקש פעם ועוד פעם כפי שלא התעקש זמן רב, כינס מסיבת עיתונאים ראשונה מאז הפסיד בפריימריז, וקבע בפומבי: "בריונות רצחנית של שני הנהגים, שניהם אשמים". ובכן לא. חקירת המשטרה מצאה אשמה רק בנהג העוקף.
על פי סקרי דעת קהל שונים מתכוונים בין 80 ל-84 אחוז להצביע בבחירות, נכון לשעת כתיבת הדברים. זה הרבה יחסית לבחירות האחרונות - כ-65 אחוזי הצבעה בלבד, כולל גימלאים.
הצעירים חמים. והם מוצאים שני אפיקים לפי שעה: ליברמן והעבודה. שמעתם טוב. עבודה. בבחירות שהב תקיימו בבית הספר התיכון ליאו בק בחיפה בחרו כ-28 אחוז בליברמן וישראל ביתנו. כ-22 אחוז בחרו במפלגת העבודה.
קדימה קיבלה כ-17 אחוז, הליכוד רק כ-13 אחוז. בבחירות שהתקיימו בתיכון אליאנס בתל אביב בין תלמידי כיתות י"אבי"ב, קיבלה העבודה 28 אחוז, מקום ראשון, הליכוד 19 אחוז בלבד. את הליכוד ייצג ח"כ משה כחלון. את העבודה ייצגה ח"כ שלי יחימוביץ. הצעירים רוצים שמאל, אמרתי לכחלון. איזה שמאל, צחק, יחימוביץ אומרת להם שברק הוא החייל הכי מעוטר בצה"ל.
אחרי שהבנים סגרו על ציפי לבני בפינה, בנימין נתניהו והליכוד בונקר. בין 30 ל-32 מנדטים נכון להיום, ואם מישהו שם גם יחשוב שכדאי לעצור את ליברמן, יגיעו ליותר. מריבת השלטים, מי מן הח"כים ראוי להופיע על שלט פרסום ולצד מי, נפתרה בשלט נוסף. כל מי שלא נכנס לשלט הראשון, נכנס אחר כבוד לשלט השני. ח"כ רובי ריבלין נפגע מאוד מאי הכללתו בשלט הח"כים הראשון. איך שרואים את השלט הזה, אמר לנתניהו, מיד נזכרים למה לא להצביע ליכוד.
שימו לב, ליברמן נוגע בב15 מנדטים והוא במגמת עלייה. אם יגיע להיקף תמיכה של 17 מנדטים יהפוך ללשון מאזניים ויוכל, אכן כן, לדרוש את תיק הביטחון.
ועוד מילה. הרוח הטובה המשיכה לנשוב מיד אחרי המער ב כה בעזה ונשאה איתה עשרות אלפי מתנדבים ברחבי הארץ לתרום מח עצם לדןבדן ועמית. היא פה, הרוח הטובה. ועושה צמרמורת.
נא להמתין לטעינת התגובות
