פרחי הקיר של כתבי העת
הרהור עגום בגורלם (העגום) של כתבי העת: מ"האומה" עד "ארץ אחרת" - גיליונות מעוררי מחשבה ובעלי ערך, שאיכשהו מצליחים לפספס את הקהל הרחב
בגיליון האחרון, למשל, לצד מאמר יוצא מן הכלל של אשר כהן, יש תמונה ואזכור שבה מופיע הרע יוסף ויטלזון. אני יודע שהתקשיתם לקרוע את התואר בהיותו בלתי מנוקד. גם אני. זהו לא רע מלשון רוע, אלא רע, מלשון רעות. נו, טוב. אם למועדון שלך קוראים "מסדר", אזי אתה חייב להיות "רע". אלא מה תהיה, מר? אדון? סתם יוסף?
כתב העת האומה
מאמרים נוספים בכתב העת, שכאמור הוא נאה ויאה ומחכים, דנים בכל מיני פרשיות רוויזיוניסטיות עבשות, שאפילו בני המשפחה הלוחמת עצמם כבר שכחו שאי פעם התרחשו, זאת לצד כמה מאמרים מדיניים חשובים ובעלי השפעה.
ואני מצר על "האומה" כמשל. מצר על חוסר היכולת של הימין לייצר אמירה מדינית רלוונטית, שאינה משיחית מצד אחד, אבל גם אינה עבשה מצד שני. שאין בה חזון וגאולה מצד אחד, אבל גם אין בה מסדר ורע מצד שני. שהרי אין שום דרך בעולם להתייחס ברצינות, כדבר רלוונטי, למסמך שחתום עליו "מסדר". 2009. כפר גלובלי. ווב. אין כבר מסדר, וגם אם יש 60 זקנים שקול הירייה באליהו גלעדי עוד מהדהד באוזניהם, הם ממש לא רלוונטים לשיח ולא יכולים להשפיע עליו.
מי צריך כתב עת? הכל ביוטיוב
הבעיה היא, שכתב העת החשוב הזה היה יכול להיות במה נהדרת לימין לאומי חילוני אם הוא רק היה משתחרר קמעא מהסרט שהוא חי בו. העורך, יוסי אחימאיר, מהדוברים המוכשרים והרהוטים של המחנה הלאומי החילוני, היה יכול לייצר ממנו נייר מצוין, עכשווי ורלוונטי, אם רק היה מחליט לשכוח לרגע מבריקדות ופגישות על גביהן, ולראות ב"האומה" (לאחר שינוי שמו למשהו עם קצת פחות הדר), במה לחשיבה מדינית-לאומית ולא עיתון פנימי של חיילים אלמוניים, בלי מדים, שסביבם אימה וצלמוות. כבר אין מסביב לא אימה ולא צלמוות. אשר לרע יוסף ויטלזון, הוא ימצא את תמונתו בעמוד 70, במדור הנחמד "היו ימים", וכך יהיו כל הצדדים מרוצים.
ביום שבו אני
מקבל את "האומה", או ביום שסמוך לו, מגיע גם "ארץ אחרת". חשוב, מרתק, עכשווי. רלוונטי מאי פעם. מתי אתה יודע שכתב עת הוא נחוץ וחשוב? כשאתה קורא בו דבר מה שאתה יודע שלא היית קורא בשום עיתון אחר בעולם.
הגיליון האחרון של "ארץ אחרת" הוא הסיכום המדויק והממצה ביותר של המשבר הכלכלי העולמי כשהוא כרוך בבחירה באובמה לנשיא והקשר של אלה ליהודי העולם וישראל. הוא לא מפסיק לעניין לשנייה והוא בעיקר מעלה הרהורים נוגים על כך שלא היה שום סיכוי בעולם שגיליון כזה היה רואה אור מכוחם של כוחות שוק בלבד, ללא תמיכה מוסדית ("קרן אבי חי") וללא פילנתרופיה. אבל בעצם, מי צריך כתבי עת? הכול אפשר למצוא ביוטיוב. הכול.
נא להמתין לטעינת התגובות
