אחרי המלחמה: האם אתם בוגדים?
בחנו את עצמכם: האם אתם חושבים שיונית לוי היא תומכת חמאס? שצריך לצנזר חדשות ולהשתיק ביקורת בזמן מלחמה? שטוב שביטלו את "ארץ נהדרת" בשבוע שעבר? אם עניתם בחיוב, אז כנראה שהתשובה לשאלה בכותרת היא כן
פשעה של יונית לוי, אם להזכיר, היה שלא התלהבה למראה גוויות של ילדות ערביות שמצאו את מותן בעזה ממש במקרה (בטח חמאסניקים רעים התחבאו מאחוריהן). באותו היום נעכרה אווירת הלחימה העולצת עם חמישה הרוגים לכוחותינו (רובם מאש כוחותינו, אבל בטח חמאסניקים רעים התחבאו מאחוריהם), ומגישת "חדשות 2" עשתה מה שכל עיתונאי בשידור מרתוני היה עושה: היא שאלה שאלות. פה ושם אחת קשה. אולי היא גם הרימה גבה מול אבי בניהו (קשה שלא. שתי הגבות שלי, למשל, תהו בגובה רב אם לא היה אפשר למצוא לו מידה קצת יותר גדולה באפסנאות).
המון וירטואלי זועם מקיף את יונית לוי, מנופף בקלשונות ובלפידים ומזכיר בטוקבקיו העילגים-אך-מבעיתים ש"בשעת מלחמה יורים בבוגדים במשפט שדה". זו תגובה שהיתה באמת ואף אושרה בידי קומיסרי הטוקבקים של nrg. אצל המתחרים לא פחות מפחיד. והטירוף הזה נשמע כל כך מוכר. כמו ריטואל פגאני שמקיימת מדינת ישראל במחזוריות קבועה, מאז שחיים יבין עיווה את פניו ומנחם בגין איחל בתגובה ש"פרצופו של מר יבין יישאר עקום עוד הרבה זמן".
הזעם הקמאי נגד התקשורת הופנה במלחמה הקודמת כלפי ערוץ 10, שהטיח אז ביקורת נוקבת כלפי מנגנוני קבלת ההחלטות ומוכנות הצבא והעורף (תרגום לקוראינו בימין: צביקה יחזקאלי ושלומי אלדר תפקדו כסוכני חיזבאללה), בעוד ערוץ 2 מתבצר בממלכתיותו הפטריוטית (תרגום לקוראינו בשמאל: רוני דניאל ואהוד יערי סיפקו תקשורת פשיסטית מגויסת). אלא שאז היו למתגבבים הרבה מטרות לפזר עליהן את קצפם המורעל. כעת ממוקדת השנאה המטורפת באדם אחד.
התובנה שעיתונות אובייקטיבית אינה קיימת טרם שקעה בתודעה הקולקטיבית של הציבור. ומתעורר החשד שיש אנשים שמעדיפים לא להבין. התיעוב כלפי התקשורת ונציגיה משרת מנגנוני כוח מסוימים, מסיט את האש האזרחית ממהלכי המלחמה אל האנשים שתפקידם לדווח עליה. זוהי הסחת הדעת המושלמת. מה אומר קימוט האף של ינון מגל? מהו פשר הלחלוחית הפתאומית בעיניה של מיקי חיימוביץ'? והגבות של יונית, מה הן פוסקות לגבי המבצע הקרקעי? העיקר שמתמקדים במה שחשוב.
לא מוכרחים להפריז בכוחה של רשימת הפסיכופתים המקוונים. ייתכן שרבים מהאנונימים שהצטרפו אליה במחולות קרב היו מבקשים חתימה מיונית לוי באותה אקסטזה לו היו נתקלים בה ברחוב. אבל הגענו אל המקום הזה. הוא חשוך ואפל ויש לו ריח של דברים שמתו מזמן, כמו הרעיון שטוב להשתיק ביקורת במלחמה, לצנזר את החדשות לכדי כלום מוחלט, להעניק במה ולגיטימציה תקשורתית לגזענים ולמחרחרי מלחמת אחים. משהו מכוער מרים את ראשו, ניזון מגופה הנחלש של הדמוקרטיה.
בדיוק בשבוע הזה ביטלו לכם את "ארץ נהדרת". בדיוק בשבוע הזה אמר ברדיו דוס מחמד שצריך לסתום את הפה לתקשורת הליברלית שטיפחה אותו בשם הפלורליזם. בדיוק בשבוע הזה החליטה האומה שמגישת המהדורה המרכזית של "חדשות 2" היא בעצם סוכנת של איסמעיל הנייה. ושום דבר מכל זה אינו מקרי. תזכרו את השבוע הזה אם המלחמה בעזה תסתבך ואם לא, כי זה השבוע שבו איבדנו את הנורמליות שתמיד כה ערגנו אליה. ואפילו לא שמנו לב.
להומור יש תפקיד חשוב במלחמה. הוא מנקז פחדים, מפיג חרדות, מרגיע נרווים רופפים, אמצעי מנע מושלם נגד פאניקה המונית. כל מלחמה צריכה איזה באבא-בובה או יונה שמיר שיפרק אותה למרכיביה המגוחכים. היכולת לאתר את הקומדיה גם במצבים הכי קשים היא טכניקת הישרדות מופלאה שאימץ המין האנושי בשעותיו המזעזעות ביותר. בשבוע שעבר לא השתמשנו בה. קיבלנו רק את טרטור האין-חדשות הבלתי פוסק. אין פלא שהשתגענו.
ביום
בגידה במולדת היא האשמה קשה. צריך לשלוף אותה במצבי קיצון בלבד, ונראה שהגיעה העת. מי שמנצל את ערפל הקרב כדי לכרסם בזכויות הפרט, להסית בפראות נגד מיעוטים נרדפים (והעיתונאים בראשם), להשתיק כל אופוזיציה ולכתוש את לוח השידורים לאבקת תעמולה ממכרת - חותר תחת החוקים שהופכים את המדינה למקום ששווה להילחם עבורו. זו לא סתם בגידה. זהו ניסיון הפיכה אידיאולוגי. סיבה טובה לבכות, ולא רק אם אתם יונית לוי.
דברים לא טובים קורים בערוץ 10. להגיד שהאדמה רועדת מתחת לבית הוורד זה כבר לצטט ספרי היסטוריה. המצב הנוכחי בגורד השחקים שבו שוכן הערוץ מגבעתיים מזכיר קצת יותר את זה של מגדל פיזה: לא בטוח שהוא ייפול, אבל תהיה זו אטרקציה לצפות בו מנסה לשמור על שיווי משקל. ומאז שהתחילה המלחמה בעזה מותר שוב לקוות שהוא יצליח.
ב"חדשות 10" פשוט יודעים את העבודה. כמעט שכחנו את זה, אחרי תקופה ארוכה שבה פינות אנטי-חדשותיות השתלטו על מחציתה השנייה של המהדורה המרכזית, אבל מסביב למיקי ויעקב עדיין ניצבת נבחרת מעולה של כתבים רעבים, פרשנים מושחזים ואור הלר אחד עם יותר מרץ מהשפן של אנרג'ייזר על ספידים. כתישת החמאס החזירה להם את הצבע לפנים.
מלחמה זה דבר נורא, אבל לא לחברת חדשות שסובלת מסטגנציה. לא משנה איך יסתיים המבצע, "חדשות 10" כבר ניצחה אותו. הרייטינג זינק, חדוות העשייה התקמבקה, והכוכבים הגדולים רביב דרוקר, עפר שלח, צבי יחזקאלי ואלון בן-דוד שוב זורחים כאלטרנטיבה ביקורתית מאופקת להתלהמות הקרבית של רוני דניאל, משה נוסבאום ואהוד יערי. זה טוב לערוץ 10. זה טוב לעיתונות המשודרת. זה טוב לכולנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
