ובחזרה אליך, אור
מאז תחילת מבצע "עופרת יצוקה" כבש הפרצוף של אור הלר, הכתב הצבאי הטרי למדי של ערוץ 10, כמעט את כל מסכי הטלוויזיה במדינה. הלר, שהיה עד לאחרונה כתב אנונימי יחסית בפריז, לא מתחרט לרגע על נטישת השאנז אליזה לטובת בית חנון. כן, למרות שבצבא ממש לא עושים לו חיים קלים ואפילו שקהות החושים מאיימת להשתלט לפרקים גם על חייו האישיים
אור הלר. מי שלא מפחד הוא טיפש צילום: רובי קסטרו
אז לא הספקת לנגן איתם מעולם?
"לא. אבל זה עוד יקרה. 20 האנשים שישבו בקפה בתל אביב בהופעה מרגשים אותי יותר מ-18 האחוזים שראו את המהדורה ביום רביעי".
הלר, 31, אולי לא הספיק להשתזף באורות הבמה, אך מאז אותה שבת פניו הפכו באחת מוכרות בכל בית. רק לפני שמונה חודשים חזר משליחות בת שלוש שנים מטעם מעריב וערוץ 10 בפריז, וכבר הספיק להיות מאוים על ידי חייל רוסי חמוש בגיאורגיה, לדווח מפאתי בית חב"ד במומבאיי ולהיות בצוות העיתונאים הראשון שנכנס לעומק רצועת עזה. אך אתם, סביר להניח, זוכרים אותו יותר מכל עומד בגשם זלעפות ומדווח מהדרום. "אחרי הסיפור של הגשם קיבלתי הרבה תגובות. באותו הזמן לא חשבתי שזה סיפור כזה גדול, אבל אז אנשים תפסו אותי ברחוב ואמרו לי'מה השאירו אותך בגשם !'. הופתעתי מהתהודה של זה".
הוא היה אמור להתגייס לצנחנים, אבל בסוף מצא את עצמו במחזור 95' המהולל של גלי צה"ל, לצד שמות כמו יונית לוי ועורך חדשות 2, גיא סודרי. מאז הספיק להיות כתב צבאי, כתב משפט ומשטרה. אחרי שהשתחרר מהצבא כתב למעריב, ועם הקמת ערוץ 10 הצטרף לשם.
לפני כארבע שנים יצא לפריז. "כמו הרבה דברים שקורים לי בחיים, גם זה היה במקרה", הוא מספר, "מישהו עזב, חיפשו מישהו, זכרו שלמדתי צרפתית באוניברסיטה ואמרו בואו נלך על זה. זו היתה שבירה של כל המסלול המקצועי הטבעי שלי. שואלים אותי איך היה בפריז? וזו באמת הקלישאה. עובדים לא הרבה ועובדים נעים. הייתי המאושר באדם".
כשינון מגל עבר להגיש את מבט, נקרא הלר לישראל להחליפו ככתב הצבאי של ערוץ 10. "הרגשתי שאני צריך לחזור. בכל הקשור לעשייה העיתונאית הישראלית, עזה היא מרכז העשייה ופריז היא פריפריה אקזוטית", מבאר הלר את ההמרה התמוהה בתחום הסיקור, "אין ספק, עברתי מהמקום הכי יפה בעולם למקום קצת פחות יפה. אבל לא היתה לי אשליה, באתי במודעות שהסתיים פרק, שאני מחליף את בתי הקפה במארה בסמטאות זייתון".
הפכת מהר מאוד לפנים של המלחמה הזו עבור הצופים. קשה לסקר אותה?
"מאוד. במלחמת לבנון השנייה הכל היה נגיש. אם המלחמה הזו היא מועד ב' לצבא הישראלי, אז נדמה לי שהיא גם תיקון לתקשורת הישראלית, שפועל גם לרעתנו, העיתונאים. המדהים הוא שהציבור חושב שזה בסדר גמור. הציבור מעדיף בעתות מלחמה שייתנו לו שקט".
אתה מרגיש מסורס?
"אני משתדל לדעת מה חוסמים לי. מהבחינה הזו הכניסה עם החיילים היתה מאוד חשובה. עד אז נקלענו למצב שבו אתה לא יכול לראיין חיילים, המפקדים פחדו לדבר. יש כאן רוח מפקד שמגיעה מהרמטכ"ל אשכנזי עצמו. סגירות וריכוזיות יתר".
שיחה מאמא של חייל
השבוע עורר הלר סערה כשפרסם סיפור על מקרה ראשון של סרבנות. חייל מילואים סירב להשתתף בקורס נגמ"ש, בגלל הלחימה בעזה. "סרבנות שמאל קלאסית", אומר הלר, "היית צריך לראות את הטלפון שלי בדקות לאחר שהעברתי את הידיעה. דרגים צבאיים מאוד בכירים התקשרו והביעו זעזוע כבד. 'איך אני עוסק בדברים כאלה בזמן לחימה'. אבל אני חושב שזה הכוח שלנו תוך כדי הלחימה, שאפשר להעביר גם ביקורת".
אור הלר בגבול רצועת עזה צילום: רובי קסטרו
"שאלתי את עצמי את השאלה הזו לא פעם. המקום הראשון שממנו שידרנו ביום הראשון ללחימה היה גבעת נזמית, שממנה ראינו את הלחימה בשידור חי. יכולת לראות את הפיצוצים. ועדיין, אתה בכל זאת צריך לעשות טלפונים לצבא, לברר ממקורות פלסטינים מה קורה בפנים. חשוב שנהיה שם. האם חשוב שנהיה שם כל יום כל היום? אני לא יודע".
ומה לגבי הטענות על הברברת, אתה תמיד אומר את מה שבאמת צריך להגיד?
"יש רגעים שאתה מגלגל שידור בין שלוש אחר הצהריים ל-12 בלילה ולפעמים צריך 'לשרת את השידור', לתת עוד נקודה. אבל יש גם בהחלט רגעים שאני אומר לעורכים שלי 'אל תעלו אותי, אין לי כרגע מה לעדכן'".
הלר מספר שבמערכת הביטחון גם לא נהנו מהחומרים שהוציא מהכניסה הראשונה שלו עם כוחות גבעתי לשכונת זייתון בשבוע שעבר - חומרים ששודרו בכל הערוצים וקיבלו תהודה גדולה. "היו לי שם שתי הפתעות - לא ראיתי לחימה וכמעט ולא ראיתי פלסטינים. הכל היה הרוס ונטוש וריק".
לקחו אתכם למקום שהצבא בחר.
"בחרו גזרה שקטה כדי לשמור על חיינו".
או כדי שלא תראו באמת מה קורה.
"היתה שם לחימה בימים הראשונים, פשוט כולם ברחו גם התושבים וגם החמושים. היו בצבא גורמים בכירים מאוד ששנאו את החומרים שהוצאתי. שמעתי קולות שאמרו 'אם אלו החומרים שמוציאים, אנחנו לא רוצים את הכתבים בפנים'. לא אהבו שהראיתי את המשפחה הפלסטינית
שגבעתי הקימו להם מפקדה בבית. אין מה לעשות, מכניסים אותי פנימה ואני מוציא מה שאני רואה. אני לא עובד בשבילם. הם גם לא אהבו את זה שכמעט לא היתה לחימה, וטענו: 'זו התמונה שהערוץ מקבל, שזה טיול שנתי?'. אבל כשהם אומרים שהם לא מרוצים, אני מרוצה".
ומה הצופים אומרים?
"קיבלתי המון פניות מצופים שאמרו למה השמעתם את זה שהם אומרים 'אין לנו אוכל, אין לנו מים?'. היה לי חשוב שהציבור יראה את זה ולא דרך פילטרים של אל-ג'זירה. החברה הישראלית יכולה לעמוד בדברים האלה".
אור הלר צילום: רובי קסטרו
יש מחשבה איך זה ייתפס?
"התקלה הכי חמורה שיכולה לקרות לכתב שנכנס צמוד לחיילים זה שהוא יחבב אותם, ואודה ואתוודה שזה קרה לי. המייל הכי מרגש שקיבלתי מצופה, היה מאמא לחייל שראתה אותו בכתבה שלי ופנתה לשאול אם אני יודע מה קורה אתו, אם הוא ישן, אוכל".
העובדה שאתה בוגר גל"צ, ולא בעל רקע קרבי, לא מציבה אותך במקום הפחות מילטנטי, יותר שמאלני?
"אני משאיר לצופים לשפוט את זה. אני חושב שאין דבר כזה עיתונאי אובייקטיבי. מי שאובייקטיבי שילך להיות ירקן. כמובן שאתה יוצר איזושהי חציצה בין הדעות שלך ובין העבודה. הייתי רוצה לחשוב שמי שהוא כתב צבאי הוא אדם ששונא מלחמות, לא אוהב את הצבא כגוף אבל אוהב את החיילים. זה מה שאני יכול להגיד על עצמי" ".
ומה דעתך על המתחרה רוני דניאל, שעליו אומרים דברים הפוכים?
"רוני הוא כתב צבאי ותיק. קטונתי מלמתוח עליו ביקורת".
המלחמה הזו מוצדקת?
"אני חושב שייתכן שלא היה מנוס מפעולה צבאית. האם כל השלבים של המלחמה מוצדקים? אני לא יודע. אני חושב שנעסוק בזה יותר בהרחבה אחרי שכל הנושא הזה ייגמר".
אף שהפך לכזה בשבועות האחרונים, הלר ממש לא מרגיש כוכב ומדגיש שוב ושוב שאם זה היה תלוי בו הוא לא היה מתראיין. אבל בערוץ ביקשו, אז הוא מסכים. על חייו האישיים הוא מתקשה לדבר. "כשאתה נכנס לעבודה כזו, אתה שם לעצמך מחסום, אטימה. כלום לא נכנס פנימה. בסך הכל אני ישן טוב מאוד".
למעשה אתה סובל מקהות חושים?
"גם אני וגם הסובבים אותי. זו מלחמה יומיומית עם עצמך לא לתת לזה להשתלט".
אתה פוחד?
"מי שלא מפחד הוא טיפש.לנסוע לגיאורגיה, להיכנס למדינה מופצצת, זה מפחיד. שאלו אותי מה הרגשתי אחרי שאותו חייל רוסי הצמיד לי אקדח לראש. האמת היא שבאותו הזמן מה שהרגשתי זה שאני חייב לחזור לטביליסי להעביר את החומרים למהדורת חמש. מה שמאוד השפיע עליי ברמה האישית זו הפציעה של צדוק יחזקאלי. אין ספק זה לא שווה את זה. צדוק נפצע כי הוא היה יותר אמיץ ממני. שנינו ברחנו לעיר הבירה אבל הוא רצה לחזור לגורי. הדבר הראשון שהוא אמר לי אחרי זה:' אתה יודע מה? צדקת. היינו צריכים שכפ"צים'".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, הלר מקבל שיחת טלפון, אחת מני רבות שקוטעות את הראיון. על הקו דובר צה"ל תת-אלוף אבי בניהו, שמזכיר את הסיפור על סרבן הגיוס שחשף הלר. בניהו מודה, למרות הכחשותיו הקודמות, כי הסרבנות אכן היתה מצפונית. "אפשר לקבל את זה בכתב", צוחק הלר, "אני רוצה הודעת דובר צה"ל שאני צדקתי ודובר צה"ל טעו".
נא להמתין לטעינת התגובות
