צעד וחצי: בינתיים הולך ברגל
רוכבים שאופניהם נגנבו שלוש, ארבע או חמש פעמים מתייאשים וחוזרים לאופנוע או למכונית. אביב לביא, תתפלאו, חזר ללכת ברגל
את הפזמון הזה שמעתי בשבוע האחרון מכמה כיוונים, בעיתון הזה הוא קיבל ביטוי פעמיים: במדור הספורט בישר שמעון אמסלם, איש יקר באמת, על התפנית המוניציפלית שלו: "כל אלו שהפגינו בכיכר עם דגלי פלסטין הם בוגדים שצריכים להתבייש בעצמם".
במרחק עמוד וחצי מכאן כתב דורון ברוש דברים ברוח דומה. יש לי הרגשה שאת שניהם אין טעם להזמין לחוג הבית הקרוב של חד"ש.
ביני ובין ברוש ואמסלם כנראה יהיה קשה להקים קואליציה בזמן הקרוב. העובדה שחנין צעד בהפגנה המדוברת והיה חבר הכנסת היהודי היחיד שהתנגד לזוועה מהרגע הראשון, דווקא מצאה חן בעיניי מאוד. נעים לדעת שיש על מי לסמוך גם כשהעולם יורד מהפסים, גם אם זה רק אחד מ-120. עד כמה שאני זוכר משיעורי תנ"ך, בדיוק בשביל מקרים כאלה המציאו את הביטוי "צדיק אחד בסדום".
אבל בואו נשים רגע את הפוליטיקה בצד. גם בהתחשב בחילוקי הדעות, אני מתקשה להבין על מה בדיוק ממורמרי חנין באים בטענות: אפשר להתאכזב מאיש ציבור שהבטיח ולא קיים או מפוליטיקאי שהציג מצג שווא ופתאום נחשף פרצופו האמיתי. חנין לא הסתיר מעולם את מי ומה שהוא: בשום חוג בית או ריאיון לעיתון הוא לא התכחש להיותו חבר כנסת בחד"ש (וגם הודיע שימשיך להיות כזה אם לא ייבחר לראשות העירייה), שמאלן חברתי ומדיני מובהק.
איננו יודעים היום על חנין שום דבר שלא ידענו או שהוסתר מאתנו לפני 11 בנובמבר. לכל היותר אפשר להאשים אותו בעקביות. הסיבות שגרמו ל-46 אלף תל אביבים להצביע עבורו תקפות באותה מידה גם היום. אם מישהו השתנה, זה לא חנין - אלא כמה מהבוחרים שלו. אגב, זה לא ממש מפתיע: מלחמות בדרך כלל גורמות לאנשים להשתנות, לאו דווקא לטובה.
גם אני עובר שינוי בימים אלה. לראשונה בחיי, התחלתי להאמין בקארמה. לאחרונה התחלתי לחשוד בקיומה, וביום שני השבוע, בדיוק ב-10:45 בבוקר, נפל לי האסימון סופית: על הבניין שלי שורה קארמה מרושעת מאוד - קארמת האופניים. המומחים אומרים שמרגע שהתלבשה עליך אין דרך מילוט.
לפני כמה שבועות הכריזה עמותת "ישראל בשביל אופניים" על קמפיין נגד גנבות האופניים. יותם אביזוהר, מנהל העמותה והאיש שיש לו חלק בעובדה שרבבות ישראלים משתמשים באופניים ככלי תחבורה יום-יומי, טען באוזניי שהגנבות כבר מזמן אינן מטרד נקודתי. הוא הגדיר אותן "מפגע תחבורתי-אסטרטגי", והסביר כי רוכבים שאופניהם נגנבים שלוש, ארבע או חמש פעמים, ובתל אביב יש רבים כאלה, מתייאשים בסופו של דבר וחוזרים לאופנוע או למכונית.
הנהנתי בהסכמה, אבל היה נדמה לי שהוא קצת מגזים. יומיים לאחר מכן, לאחר ארבע שנים של זוגיות נהדרת, נגנבו האופניים המרוטים שלי. התעשתי במהירות, וקניתי את הזוג הכי זול שמצאתי. כעבור כמה ימים מצאתי את האופניים מרוסקים בחניה: הם היו קשורים לקיר הבניין, ונהג מוכשר במיוחד מעך אותם בגלגליו.
המום מקצב הנזקים, לקחתי לעצמי יממה להתאוששות ושוב קניתי את הזוג הכי עממי בסביבה. רכבתי עליו בהנאה, אבל ביום שני בבוקר, כשיצאתי מהבניין, הוא לא היה במקום שקשרתי אותו בלילה. כך איבדתי זוג אופניים שלישי בתוך שלושה שבועות. אני לא יודע מה אתכם, אני קורא לזה קארמה.
יותם אביזוהר יכול להיות רגוע: אין סיכוי שאחזור לנסוע במכונית בתוך העיר, אבל נדמה לי שבשביל לקנות עוד זוג אופניים, רק כדי שבעוד שבועיים,
אז בינתיים אני הולך ברגל. כבר הספקתי לצעוד השבוע ממרכז העיר לכיכר מילאנו, משם לאזור שינקין, וכמה שעות לאחר מכן לכיוון יד אליהו. בינתיים, תודה ששאלתם, אין שלפוחיות. זה לוקח יותר זמן, אבל אני מנצל את הדרך כדי לעשות טלפונים, ובעיקר בשביל לפנטז איך אני אורב בכל לילה לגנב, תופס אותו על חם ושולח אותו לדרכו עם צורה של כידון. במחשבה שנייה, אולי בכל זאת אקנה אופניים חדשים בקרוב, ובאותה הזדמנות אקח חופשה קצרה מהעבודה. הרי את הימים אצטרך בשביל לישון.
נא להמתין לטעינת התגובות
