אוברדראפט המים של ישראל
ככל שמצוקת המים מחריפה, כך הדוברים מעלים את רף ההאשמות שהם מטיחים זה בזה: החקלאים נגד רשות המים ומינהל מקרקעי ישראל, האקדמאים נגד הממשלה, כולם נגד האוצר. והחדשות הרעות הן שכולם צודקים
מדינת ישראל מתמודדת עם אוברדראפט מים אדיר, כשטור ההכנסות שואף לאפס וגם לא עומד להשתפר בזמן הקרוב. מה שנותר לעשות זה מה שהיינו צריכים לעשות כבר מזמן, אלמלא היינו כה זחוחים, כה מסורבלים, כה עסוקים בדברים אחרים: לצמצם את טור ההוצאות. וקיצוצים, כידוע, הם לא עסק נעים.
יש הרבה סעיפים שבהם אפשר לקצץ במשק המים, אבל כל אחד בנפרד נראה זניח, כמעט חסר משמעות, הולך לאיבוד בתוך המינוס. אז מחפשים מהיכן אפשר להוריד נתח מים שמן ועסיסי, שבבת אחת ישפר את המצב.
בדרך כלל התשובה היא-אצל החקלאים. למרות שספגו קיצוצים יותר מכל מגזר אחר, ולמרות שהחקלאות בשנים האחרונות פחות בזבזנית מהגינון וממשקי הבית, היא סופגת ראשונה. כי זה נגיש ונוח. להבדיל ממגזרים אחרים, החקלאים לפחות מקבלים פיצוי כספי נגד כל גזירה.
עכשיו אנחנו מתבשרים על מהלך דרמטי שצפוי גם במשקי הבית. זה רעיון לא רע, אבל קיים חשש שההתמכרות של עם ישראל לבזבוז מים עד כדי כך עמוקה, שהשוט הכספי לא יגרום לו לשנות את אורחותיו. אם התסריט הזה יתממש, ההתייקרות לא תביא לחיסכון משמעותי במים - אלא לגידול בהכנסות המדינה.
עיון בתמלילי עדויות המומחים המופיעים בפני ועדת החקירה הממלכתית, מוביל למסקנה מוכרת: איש לא אשם, כי כולם אשמים. ככל שמצוקת המים מחריפה, כך הדוברים מעלים את רף ההאשמות שהם מטיחים זה בזה: החקלאים נגד רשות המים ומינהל מקרקעי ישראל, האקדמאים נגד הממשלה, כולם נגד האוצר. והחדשות הרעות הן שכולם, מי יותר ומי פחות, צודקים.
רוב הדוברים בוועדה מתרכזים בכישלון ההתפלה - שמגיעה לאט מדי ומעט מדי. זה נכון, אבל תרשו לי להציע נקודת מבט נוספת: משק המים הישראלי נקלע לאן שנקלע לא רק בגלל כשל לוגיסטי, אלא גם, ובעיקר, בגלל כשל תרבותי.
ישראל היא מדינה מיוחדת - ראשה באירופה, רגליה
על שפת המדבר. כדי לגשר על הפער הזה, כדי לאפשר אורח חיים מודרני באזור על סף הצחיחות, צריך להעלות את המים לראש סדר העדיפויות, להפוך את משק המים לצבא קטן וחכם: טכנולוגי ומתוחכם מצד אחד, חסכני וצנוע, מצד שני זה היה ככה בשנות המדינה הראשונות, אבל נעלם בדרך.
במבט לאחור אפשר רק להצטער על הרשלנות, הבזבזנות, ההפקרות: על הזיהום הפרוע של בארות המים, שהיום כל טיפה שלהן היתה יכולה לעזור; על החסכמים שהתקנתם משום מה לא עוגנה בחוק עד היום; על ההתמכרות המגוחכת לדשאים; על תכנון הערים הכושל, שכתוצאה ממנו רוב הגשמים זורמים לים במקום לחלחל למי התהום; על הסחבת במערך השבת המים, שגורמת לכך ש-30% מהשפכים לא מגיעים לחקלאות; ועל עוד שורה ארוכה של חטאים שהביאו אותנו עד הלום. האם הטראומה הנוכחית ודוח ועדת החקירה הממלכתית יגרמו לזעזוע המיוחל ויוציאו את משק המים לדרך חדשה? תחי האופטימיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
