יידע כל אב עברי
פעם רק אמא דאגה, אהבה, פחדה ובכתה. היום כבר ברור שאבא אוהב לא פחות. חנה פנחסי מגלה את הפנים הפחות מאיימות של הפמניזם
מיד לאחר תחילת המבצע בעזה פנה אולמרט להורי החיילים ואמר: "בבוקר הזה אני יכול להסתכל לכל אחת ואחד מכם בעיניים ולהגיד שהממשלה עשתה הכל בטרם החליטה על היציאה למבצע".
הניסוח. יש להודות, פחות מרשים, אבל השינוי בכל זאת ניכר. בן גוריון דיבר אל האמהות. היה ברור לו שהן הדואגות, שהן נושאות את החרדה אל "חיימק'ה שלי", שלהן, והן הבוכות חרישית או בהיסטריה. בהתאמה, לפני כמה עשורים יכול היה כל ישראלי לדמיין את האבות עצורים ומאופקים, אומרים לבני המשפחה בשליטה מוחלטת ש"יהיה בסדר" והכל תוך תפקוד מלא.
מי שצופה היום בטלוויזיה רואה אבא חסר אונים עומד מול מצלמה, מאחוריו דלת סגורה של טיפול נמרץ ב"סורוקה" והוא ממלמל בעיניים מוצפות דמעות, ברדיו נשמע מראיין מבקש מאבא אחר לתאר "מה עבר לו בראש" כשנסע לבית חולים לאחר קבלת הידיעה על פציעת הבן. "אין, אין, אי אפשר לתאר", זה מה שהוא מצליח לחלץ מתוכו. משהו השתנה בנו ולכן גם לאולמרט ברור שהוא מדבר לכולם, אל ההורים - אבות ואמהות כאחד. כי אמא לא אוהבת/דואגת/קשורה יותר מאבא. וחרדה של הורים היא חרדה היא חרדה היא חרדה.
האבות של היום
כל זה נראה לרובנו מובן מאליו, אלא שכשאנחנו מגיעים לבית הכנסת ואומרים תפילה לשלום החיילים, הפצועים או הנעדרים זה נראה אחרת. בכל פעם שאומר החזן בבית הכנסת שלנו את התפילה לשלום החיילים ומזכיר את "גלעד בן אביבה שליט" אני מצטמררת כמו כולם, וחושבת גם על נעם שליט.
למה ההורות שלו לא שייכת לתפילה? האם הזיהוי של גלעד כשבוי, קשור לאמא ופחות לאבא? האם למישהו נדמה שנעם שליט פחות דואג? האם הבלעדיות של האמהות בחלק הזה טובה לגלעד, לאביבה או לנעם? ואחרי התפילה אני מדברת בתוכי עם גלעד ואומרת לו 'אבא ואמא שלך עושים כל מה שהם יכולים, ביחד. אתה שלהם, של שניהם, ובימים האלה, קצת גם של כולנו'.
בימי רגיעה אנחנו מדברים שוב ושוב על הערעור של המשפחה. אולי חשוב שנשים לב שהמעבר
שעשתה החברה הישראלית מימי בן גוריון, מ"תדע כל אם עבריה" אל הפנייה של אולמרט אל ההורים האמהות והאבות הוא שינוי ראוי, שמחזק את המשפחה ואיתה את החברה כולה. ויתכן שהיא קשורה גם בעובדה שהאבות של היום – וזה בולט מאד בחברה הדתית-לאומית - לוקחים תפקיד פעיל יותר בגידול הילדים, וממילא גם הקשר שלהם לילדים נראה יותר. אולי הגיע הזמן שזה ישתקף גם באופן בו אנחנו מתחננים לריבונו של עולם על ילדינו ומשפחתנו.
הנה לכם פנים אחרות של הפמיניזם שרבים אוהבים כל כך לשנוא או להירתע מפניו. הוא מפנה מקום לאבות שמגיע להם ביושר להיות חלק מהמשפחה, גם בתפילה. וכשהימים קשים כל כך כמו אלה שאנחנו נתונים בהם זה חשוב יותר מתמיד. ומי יתן וישוב כבר גלעד הביתה, אל אבא ואמא שלו.
חנה פנחסי דוקטורנטית במחלקה למגדר בבר-אילן, ועמיתת מחקר במכון הרטמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
