המלחמה הטרגית של תושבי עזה
בישראל יודעים שהאסון עומד לקרות, אבל בכל זאת ממשיכים לפעול. בעזה אין צבע אדום וגם אין שם עורף
יום רביעי אחרי הצהריים. הפסקה הומניטארית במלחמה כדי לספק מים ותרופות לאזרחי עזה הנצורים, אבל הומניטאריים כבר לא נהיה, לא במלחמה הזאת.
יום רביעי אחרי הצהריים, נשיא צרפת, סרקוזי, מציע הפסקת אש דו-צדדית. אני מקווה שגם קרלה בתמונה. אבל גם אם הלילה הזה, הלילה השנים-עשר של מלחמת היציקה הזאת תינצר האש, אנחנו נישא עוד שנים רבות את אות הקלון על המצח. הרצח ההמוני של עשרות ילדים בבית הספר בג'בלייה לא ייסלח ולא יישכח.
הפלסטינים מאשימים את צה"ל וצה"ל מאשים את החמאס שפעיליו התחבאו בבית הספר. אבל לחמישים אמהות ואבות זה לא משנה מי טבח את הילדים שלהם. האבל שלהם יהפוך לזעם והזעם לשנאה תהומית, שהידיזם, ופעולות נקמה קיצוניות.
ורק רגע, מה אתה היית עושה, אב ישראלי גאה, אם פצצה חכמה של האויב הייתה שוחטת את הילדה שלך, ובאותה הזדמנות גם את כל הכיתה שלה?
לפני כמה שנים שמעתי הרצאה של מורה לדרמה בלונדון, והוא ניסה להגדיר את ההבדל בין טרגדיה לטרגי: "טרגדיה זה שאתה הולך על המדרכה ופתאום נופל עליך עמוד חשמל והורג אותך. טרגי זה שאתה יודע שעמוד החשמל ייפול עליך ואתה בכל זאת ממשיך ללכת".
המלחמה הזאת היא מלחמה טרגית. אין לי ספק שהמודיעין הישראלי המתוחכם ידע שבעזה אין שטחים פתוחים והילדים לא מפונים מבתי הספר ומגן הילדים. אין להם אזעקות אדומות.
בעזה אין עורף - תינוקות וזקנים נמצאים כל הזמן בחזית שנכפתה עליהם על ידי משטר הטרור של החמאס, ובכל פעם שנהרוג פעיל חמאס, יהיה מה שיהיה, נהרוג גם חמישים ילדים, לא נדע כיצד להוליך את הכוחות בלי לטבוח
יום רביעי לפנות ערב. תמו השעות ההומאניטאריות. המלחמה הזאת עדיין לא מראה שום הישגים אבל מתחילה להיראות כפשע מלחמה בכל הקריטריונים. כוחותינו יורים על כוחותינו, אבל זה לא חדש בשבילנו, בכל מלחמה אנחנו הורגים קצת גם את עצמנו.
אם האש לא תיפסק הלילה, יהיו עוד ילדים מתים בבתי ספר, פליטי עזה עניים אבל יש להם מערכת חינוך ענפה. אם האש לא תיפסק הלילה, יהיו עוד ילדים יצוקים שהופכים לעופרת, והחרוז של ביאליק "נקמה שכזאת, נקמת ילד קטן לא ברא השטן".
תמיד היינו טובים בציטוטים, אבל לעולם לא כשאנחנו בצד של השטן ולא אצלנו מתבצע ההרג השיטתי של הילדים.