צריכה במחשבה תחילה: ללא בקבוקי שתייה מפלסטיק
לנפח הפסולת הביתית של רובנו אחראים, בין היתר, מיליוני בקבוקי שתייה מפלסטיק. ולמרות הגידול בנתוני המיחזור, רובם מועברים להטמנה. שנים אנו שומעים ש"זה פשע לא למחזר" וש"האשפה לסל וחסל". אז זהו, שלא בדיוק. עדיף לנסות להפחית בכמות הפסולת מראש. כתבה ראשונה בסדרת כתבות על החיים הירוקים במחשבה תחילה
אגף בקבוקי השתייה בסופרמארקט. אפשר להימנע צילום: פלאש 90
אלה שמשליכים אותם לפח האשפה תורמים לקצב הגידול המהיר של כמות הפסולת (האדירה ממילא) ולמעשה תורמים לזיהום האוויר, הקרקע והמים. פעולות המחזור עדיפות כמובן, אך גם לצורך זה נדרשות עשרות משאיות לשינוע הבקבוקים ואנרגיה רבה למיונם ודחיסתם.
את אלה הממחזרים ניתן, במידה מסוימת, לחלק לקבוצות בהתאם לשיטת האיסוף שהם מעדיפים. אני, בכל אופן, דוגלת בשיטת הדחיינות-כל בקבוק ריק (ומדובר גם בלא מעט בקבוקי שתייה מוגזת) מוצב בפינת המטבח, עד שכולם מצטברים לכדי צורה המזכירה בקבוקי באולינג, רק כאלה שמתפזרים בעצמם וללא הרף.
בנקודת הזמן הזו, ולהפתעתי היא מגיעה די במהירות, אני בדרך כלל נמלכת בדעתי להעביר את כל בקבוקי הפלסטיק הסוררים אל כלוב המחזור הקרוב. עוברים עוד יומיים עד שזה גם קורה. מכאן ייאספו הבקבוקים ויעברו מסע ארוך עד שיהפכו למעיל פליז אופנתי או איזו סלסלת פירות.
רגעי החסד בפינת המטבח לא נמשכים זמן רב ולמחרת הכל מתחיל מהתחלה: שתייה, צבירה, דחייה, איסוף והשלכה. בבדיקה לא מדעית שערכתי בביתי, מצאתי שצברתי כשישה בקבוקים בשבוע, כלומר כ-25 בקבוקים בחודש או כ-300 בקבוקים בשנה. וזה בחורף, בקיץ, כשאנו צמאים יותר, מדובר בכמות גדולה בהרבה. מחצית מהישראלים משקיעים מכספם לרכישת מים מינרלים באופן שוטף, מה שהופך את שוק המים המינרלים לאחד השופעים בישראל. את החישוב תעשו בעצמכם, מדובר במיליוני בקבוקים בשנה.
צריכת מים מינרלים היא ללא ספק אקט לא ידידותי לסביבה. מעבר לכמות הפסולת העצומה יש לקחת בחשבון את הנזקים הנגרמים כתוצאה מהשימוש במי מעיינות, ובמקרה של שירות הבאת המים בבקבוקי ענק רב פעמיים עד הבית, מתבזבזת בנוסף אנרגיה רבה לצורך שינוע צי המשאיות המובילות. אז מה עושים?
יוצאת למשימה
טנסי טיילור כתבת הגרדיאן הבריטי סיפרה על ניסוי שערכה, במהלכו עשתה מאמצים לייצר כמה שפחות פסולת. באנגלית זה נקרא Reduce או Precycling, ובעברית "הפחתה במקור". מדובר בקונספט אידיאליסטי שעיקרו ניסיון להפחתת פסולת תוך הימנעות צבירתה מלכתחילה. נשמע מוצלח? בסדר, אך האם זה גם פרקטי? בהשוואה לעמיתתי הבריטית, אני מעריכה שבישראל, מדינה עם מודעות סביבתית לא מפותחת למדי, האתגר הזה לא יהיה פשוט בכלל. אז החלטתי לקחת אותו על עצמי.
שותה מי ברז צילום: SXC
בסקר שערך המשרד להגנת הסביבה נמצא שלמעלה מ-35% מהפסולת המוצקה מורכבת מאריזות נייר, קרטון ופלסטיק. חמושה בנתון המפתיע הזה ניגשתי בחשש מה לקראת השבוע הראשון שלי בניסוי, שמטרתו כאמור, למנוע את נפח הפסולת הגדול ביותר המיוצר בביתי.
בתחילה הפסקתי לאלתר את רכישת בקבוקי המים המינרלים. אחרי שסיימתי להתפאר באוזני קרוביי על ההקלה הגדולה, הבנתי את גודל הצרה. הטעם של מי הברז, שבאמת חשבתי שאתרגל אליו, לא לגמרי הסתדר לי בחך והתוצאה הייתה שבקושי שתיתי מים. על חשבונם שתיתי הרבה משקאות מוגזים, והבנתי שמעבר לשיניים ולבריאות הכללית שהיו בסכנה, למעשה לא הורדתי באופן משמעותי בכמות הבקבוקים הריקים. נדרשו עוד מספר ימים להסתגלות, נבחרת הבאולינג לא הייתה מוכנה עדיין לוותר עלי.
אז החלטתי לשמוע בעצת חברים ולשמור את מי ברז בקירור, מה שבהחלט עזר לטשטש את טעם הלוואי הבעייתי. אבל חורף עכשיו ואני, את המים שלי, מעדיפה בטמפרטורת החדר ולכן לוויתי מהורי היקרים
את קנקן הפילטר שהם כבר מזמן לא עושים בו שימוש. איכשהו הייתה לי התחושה שאכן הטעם השתפר, למרות שיכול להיות שזה רק היה נדמה לי. בכל אופן המשכתי לשתות את מי הברז המסוננים ומאוד השתדלתי לעשות זאת גם במקום עבודתי, שם יש מתקנים של מי ברז מסוננים.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה שגם כאן מדובר בפעולה טרחנית למדי. מעבר המים דרך הפילטר איטי ומתסכל, וגם אז מדובר בכמות מים קטנה שמצריכה למלא את הקנקן שוב ושוב בתדירות מרגיזה. וכשהגיעו אלי אורחים צמאים, כבר העדפתי להוציא להם את מי הברז מהמקרר. קיימים גם פתרונות נוספים, כמובן, כגון התקנת פילטר ישירות על גבי הברז. המתעקשים על מינרלים עדיף שלפחות יעשו זאת באמצעות בקבוקי ענק (דוגמת מיכל חמש הליטר של נביעות) או בשירותי הבקבוקים הרב פעמיים.
אומרים שלכל דבר מתרגלים בסוף אבל הדבר היחיד שהצלחתי להתרגל אליו עד כה, ולא ממש בהצלחה, הוא פשוט לשתות פחות. אני עדיין בתהליך, משתדלת לשתות בעיקר מים מסוננים ומתנחמת בפרסום של משרד הבריאות הקובע כי מי הברז שלנו בכלל יותר בריאים לשתייה.
נא להמתין לטעינת התגובות
