בג"ץ: לנשיא הסמכות הבלעדית במתן חנינה
שר משפטים לא יוכל להתנגד לחנינה שבחר הנשיא להעניק לאסיר – כך קבעו היום שופטי בג"ץ. "גם אם השר לא יסכים, עליו לחתום על החנינה", ציינו
החלטת בג"ץ נובעת ממחלוקת שהתעוררה לפני כשלוש שנים, לאחר שנשיא המדינה לשעבר, משה קצב, חתם על הקלה בעונשו של רוצח בהסתמך על מידע שנוי במחלוקת. שרת המשפטים באותה עת, ציפי לבני, המליצה שלא לקבע את ההחלטה וסירבה, כמו שרי המשפטים אחריה, להוסיף את חתימתה לחתימת הנשיא.
כעת קבע בג"ץ כי על שר המשפטים הנוכחי, פרופסור דניאל פרידמן, לברר האם המידע עליו הסתמך קצב בקבלת ההחלטה היה חסר. אם אכן יש בסיס לחשש זה, על שר המשפטים להשלים את התמונה בפני הנשיא המכהן, שמעון פרס, שיחליט האם לדבוק בהחלטת קצב או לשנותה. לעומת זאת, אם הבירור יעלה כי החלטת קצב התקבלה על סמך מידע רלוונטי, על שר המשפטים יהיה להוסיף את חתימתו ללא עיכוב נוסף.
השופטים אדמונד לוי, אליקים רובינשטיין ויורם דנציגר קבעו, ברוב דעות, כי לאחר ששר משפטים בודק את כל המידע הרלוונטי בבקשת אסיר לנשיא המדינה לקצוב את עונשו, ומעביר את המידע לנשיא, עליו להוסיף את חתימתו לחתימת הנשיא, ואין לו שיקול דעת להימנע מכך.
השופט רובינשטיין,
כל השופטים דחו בכך את עתירתו של אסיר העולם, שביקש לחייב את שר המשפטים להוסיף את חתימתו לחתימת הנשיא על ההקלה בעונשו.
המחלוקת בין הנשיא קצב לשרת המשפטים לבני התעוררה בעניינו של אסיר העולם ניר זוהר שהורשע ברצח, אונס וחטיפה לשם עבירת מין. בעת שהוא מרצה את עונשו הוא הורשע גם בעבירות נוספות של סחיטה חמורה, תקיפה, כליאת שווא, איומים, החזקת סכין והדחת עד. על מעשים אלה נגזרו עליו עונשים נוספים.
בשנת 2004 ביקש האסיר להקל בעונשו. שרת המשפטים ציפי לבני, באמצעות מחלקת החנינות במשרד, וכמוה גם וועדת השחרורים המיוחדת על פי החוק, המליצו לנשיא המדינה קצב שלא להיעתר לבקשה, וזאת נוכח התנהגותו העבריינית החמורה והמתמשכת של זוהר.
למרות זאת, קצב החליט לקצר את עונשו של הרוצח ל-32 שנות מאסר. לבני ביקשה לברר את הסיבות לכך, והיועצת המשפטית של בית הנשיא הסבירה כי קצב הסתמך על "שיפור שחל בהתנהגותו" של האסיר. זאת, אף שעובדה זו לא נכללה בהמלצות שהונחו בפני הנשיא. לפיכך סירבה שרת המשפטים לחתום על כתב ההקלה בעונש וגם שרי המשפטים אחריה, סירבו לעשות כן. בעקבות זאת עתר האסיר לבג"ץ בדרישה לחייב את שר המשפטים לחתום על החלטת הנשיא.
בפסק הדין העיקרי קובע השופט לוי כי לנשיא המדינה מעמד נפרד מזה של כל אחת מרשויות השלטון, בהפעילו את הסמכות הייחודית של החנינה.
השופט לוי אמר בפסק הדין: "נשיא המדינה מחזיק לבדו בשיקול הדעת, אם וכיצד להפעילו, בכפוף למסגרת שמתווה הדין. בעשותו כן הוא אינו פועל כגורם ביצועי ואינו כפוף למדיניות שעיצבה הממשלה. הוא מפעיל את סמכותו באופן בלתי תלוי, ומונע משיקולים ייחודיים".
לדברי השופט, "שר משרי הממשלה אינו שותף להכרעות הנשיא בענייני חנינה, כשם ששום רשות שלטונית אחרת אינה מחזיקה בכוח הווטו של הכרעות אלה. הפקדת הווטו על הכרעות הנשיא בידי גורמים אחרים עלולה לפגוע במוסד הנשיאות עד כדי עיקורו מן הייחוד המאפיין אותו. היא עלולה לאפשר מנוף ללחץ פסול על הנשיא, שיפגע בשיקול דעתו החופשי".
בנוגע לחתימת השר על החלטת החנינה, הנקראת חתימת קיום, קבע השופט לוי כי על החתימה להקנות ערך מוסף להליך החנינה, לאחר שהשר העביר לנשיא את כל המידע הנדרש. "חתימת הקיום נועדה להבטיח כי כל הפעולות המקדימות להן נדרשים גורמי המנהל התקיימו כסדרן", הסביר השופט. "כי כל החומר הרלוונטי נאסף והועבר לעיון הנשיא וכי הכלים הדרושים לנשיא לצורך הכרעה ניתנו בידיו".
לדברי לוי, "אם נמצא המידע שלוקט חסר או שגוי, תפקידו של שר המשפטים לוודא כי הטעון תיקון יתוקן בטרם יוסיף, כפי שהוא נדרש, את חתימתו".
השופט דנציגר הצטרף לדעתו, וקבע כי מוסד החנינה הוא בסמכותו הבלעדית של הנשיא ומקנה לו חופש מלא להחליט כפי שהוא מוצא לנכון. "חתימת הקיום לא נועדה להעניק לנציג הממשלה מעמד של שותף להכרעה בענייני חנינה, ובוודאי שלא כח הכרעה בהחלטות חנינה של הנשיא. משהונח כל החומר הרלוונטי בפני נשיא המדינה והוא החליט לחון אסיר, הרי גם אם שר המשפטים לא מסכים עם החלטתו, עליו לחתום את חתימת הקיום".
השופט רובינשטיין קבע בדעת המיעוט כי בחתימת קיום יש סוג של בקרה על הליך החנינה וכי במקרה נדיר וחריג, השר, "שידו רועדת", יכול שלא להוסיף את חתימתו כאשר הוא סבור ששיקול הדעת של הנשיא פגום.
נא להמתין לטעינת התגובות
