זמן לבקש סליחה ומחילה
אריה דרעי, לך לרב, השפל עצמך, ספר לו שאתה מצטער ושאתה מרגיש מוכן לחזור וגמור עניין. אלי ישי צריך ללכת הביתה
חטפתי: בן אחת עשרה הייתי אז, כשצעדתי מביתי שבשכונת מקור ברוך לישיבת "נחלת יצחק" שבראשה עמד זקן המקובלים הרב יצחק כדורי. אוזניות לאוזניי ואני בשלי, מקשיב למוסיקה מזרחית.
העולם היה אז שלי לגמרי, ידעתי הכל על מסגרות לימודיות חוץ-בית-ספריות שההשתתפות בהן מזכה את התלמיד לא בממתקים – זה עניין לקטנטנים שלא מבינים במנעמי החיים – אלא בכסף מזומן, "שיעורי הערב" בישיבה היו חלק ממפעל החיים שלי שנועד להעשיר את קופת חסכונותיי.
העת, עת בחירות. ראיתי שלט של ג' (יהדות התורה) בהישג יד ותלשתי אותו כבדרך אגב, המשכתי בדרכי במורד רחוב פישל בואכה רחוב דוד, נעצרתי כשלפתע חטפתי מכה עזה בישבני. הסתובבתי המום וראיתי חבורת ילדים-אשכנזים, התחוור לי כי נתפסתי תולש את מודעת הבחירות. מפוחד עד לשד העצמות אצתי רצתי אל האדם הבוגר הראשון שנקרה בדרכי, "תציל אותי", ביקשתי מכל לבי והוא (אשכנזי גם כן) שיחק משחק כפול: לאוזניי הוא הורה להם להניח לי, משמע חשוב היה למרושע "לצאת טוב" גם מנקודת המבט שלי, ואילו להם הוא קרץ בעיניו כלומר, עשו בו שפטים כטוב בעיניכם.
היה עלי לברוח, אלא שילד נועז חטף ממני את האוזניות שאחריהן נגרר הווקמן שבוצע בו לינץ'. עמדתי משתאה וראיתי את הקלטת מוצאת ומושחתת, הסליל המגנטי התגלגל וסביבו חגגו הילדים. עוד לא ברחתי. קפאתי, חשבתי רק על הווקמן ועל האדם הבוגר ועל רשעותו. אבא שלי לא היה נוהג כך, לו הייתה נופלת בחלקו הזכות להציל ילד אשכנזי מידי רודפיו המזרחיים.
החטפתי: אני כבר בן שבע עשרה, יודע הרבה על החיים, ובכלל רחוק מלהיות מי שהייתי פעם. אני למדן אמיתי שכל מה שמעניין אותו זה "לימוד" כמו כל האשכנזים, בני כיתתי, כי אני בפוניבז' ופוניבז' משמע לימוד. בכיתה אני אחד מתוך 70 תלמידים אשכנזים ושותה בצמא את שיעורו המשמים של ר' שמואל מרקוביץ. בראשי, רק געגועים לקודמו בתפקיד, ר' דוד מילר שאך פינה את מקומו. "רוטציה" הם קוראים לזה, חצי שנה הוא וחצי שנה הוא.
העת, עת מלחמה. מתנהל בישיבה מאבק אלים בין ה"מחבלים" (נאמני מרקוביץ) לשונאים (נאמני כהנמן), שמואל מרקוביץ הוא מנהיג המחבלים ואותי זה לא מעניין. אני פה כי אני בשיעור א' ור' שמואל מרקוביץ הוא הר"מ הרשמי שלי. לפתע נכנס לשיעור יוסי כהנמן,
לא ראיתי מחבלים ולא ראיתי שונאים, ראיתי בחור צעיר מתחצף לראש ישיבה מבוגר, וזה לא יפה. הזדעזעתי עד עמקי נשמתי, ניתרתי ממקומי וכיליתי את זעמי ביוסי כהנמן. יתר הבחורים עמדו המומים, אף אחד מהם לא רוצה להיזכר כמי שהיה מעורב בקטטה, כל אחד פה חושב על השידוך מרגע יציאתו מרחם אמו. ואני, חיש מהר הפכתי למחבל בעל כורחי.
אמרתי "כך הייתי עושה גם לו היה נכנס מחבל לשיעורו של ר' בערל" (השייך למחנה השונאים) אבל יש דברים שפונוביצ'רס לא מסוגלים להבין. מבחינתם מי שנגד החטפת מכות לר' שמואל הוא מחבל, ומי שמכה את מכהו של ר' שמואל הוא מחבל "גדול".
שני המקרים גרמו לי להרגיש רע ומושפל. בסופו של היום השני, ניגש אלי ר' חיים ברמן (שונא) ואמר לי שהוא מזועזע מכך שהעזתי להכות את יוסי כהנמן, 'היה עליך לשבת ולא להתערב' אמר. פחדתי פחד מוות מנקמתו של כהנמן הצעיר ושיוועתי שוב לעזרתו של האשכנזי הגדול. חיים ברמן אמר: הסברתי ליוסי כהנמן שאתה ספרדי תמים שלא מעורב בכלל במחלוקת, הוא הסכים לסלוח לך ובתנאי שתלך לבקש סליחה.
למרות שחשבתי שהוא זה האמור לבקש את סליחתי, הלכתי לביתו של כהנמן הצעיר ואמרתי שאני מצטער. כמו אותו אשכנזי מתקרית תלישת מודעת הרחוב, הוא הבין מיד באיזה מקום הוא עומד במערכת היחסים בנינו וכל זה לא הפריע לו להיחלץ מהמבוכה, לצאת בסדר גם מנקודת המבט שלי, ולתבוע בקשת סליחה מפורטת. זה עשה לו את זה. הקטטות כנראה, עושות להם את זה, וחוסר מודעות בסיסית לנטיותיו האנושיות של האדם, מאפשר להם להסתתר בצלו של "האידיאל".
אריה דרעי, אני זוכר שהרב עובדיה הבטיח קבל עם ועדה שאתה לא "נפרד" מש"ס, אלא רק יוצא לחופשה, הוא הבטיח שמייד כשתחזור, ימתין לך מקומך. הוא לא עמד בדיבורו, אנשים (רעים?) הסיתו אותו נגדך וגרמו לו לחשוב שיש מתאימים ממך, אבל אתה לא עשוי מאותו חומר שהם עשויים ממנו. לך לרב, השפל עצמך, ספר לו שאתה מצטער ושאתה מרגיש מוכן לחזור וגמור עניין. אלי ישי צריך ללכת הביתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
