הנה, רבותי, סוף הסרט
פרישתו של יעקב וחבריו, אינה רק בחירה בחיים בחיק הטבע, שתיית מים מבאר ורעיית צאן, אלא מרד במוסכמות, בממסד, בחינוך הציוני הדתי. האם הבחורים השרים במכונית את שיר שומרון הבוערת ומדינת הציונים המתפוררת – יעשו כמוהו ויתגייסו לצבא? חיותה דויטש צפתה בסרט "הבן הסורר"
פס הקול מלווה תמונות פסטורליות, של כבשים, הרים ואבנים. את יעקב רואים יושב בצלה של אבן גדולה, מתבונן למרחבים, על הכבשים שעל שלומם הוא מופקד. יעקב מתגורר בחווה נידחת עם עוד אנרכיסטים, בדרום הר חברון. התמונות בסרט מראות אותו חורש את האדמה במחרשה ישנה. "את החווה בנה רואה צאן בשם יאיר. יאיר סירב לשאת אקדח כי ראה בו כלי משחית", מספר קולה של שושי. "הוא נרצח במרעה בירייה. בן דודי מחליף את יאיר במרעה".
לפי כל כלל דרמטי קולנועי, מניחה כאן הבימאית, שושי גרינפלד את האקדח – אותו אקדח של מערכה ראשונה שאמור לירות בהמשך, בסוף הסרט יתגלה, למי שלא מכיר את סיפורה האישי של שושי, כי האקדח ירה גם ירה, לא ביעקב, גיבור הסרט יבדל"א, אלא בבן דודו, אחיה של שושי, יהודה גרינפלד הי"ד שנהרג במלחמת לבנון השנייה.
דמותו של יהודה מלווה את הסרט לכל אורכו באהבה וגעגוע. בקטעי שחור לבן, בלי להסביר יותר מדי. אבל הסרט אינו על יהודה, האח המת, אלא על יעקב החי, המתבודד, הבורח, על עולמו והתלבטויותיו. שנה לפני הגרוש מגוש קטיף, שנתיים לפני המלחמה.
הטלפון בחווה מנותק, יעקב לא בא לבקר, אי אפשר למצוא אותו. אט אט מגיעים נציגים של המשפחה. קודם כל מגיעה הסבתא, אחר כך האחות, לבסוף האבא. אחד אחד, במבנה סיפורי המזכיר אגדות עם, הם באים לבדוק את שלומו של הבן הסורר. כולם מודאגים בשל סירובם של יעקב וחבריו לשאת נשק. "לא אחיה בפרנויות כל החיים שלי, לא אסע בשכפ"צים וקסדות" מתעקש יעקב. "במלון פארק לא היה להם אקדח". "אף אחד לא היה מאמין", אומרת הסבתא. "תסתכל עליך. אתה נער הגבעות, המושמץ. המסוכן".
במילים אלה נוגעת הסבתא במה שמסתמן כלבו של הסרט – ההחלטה לספר את סיפורו של נוער הגבעות מזווית שטרם סופרה. באהבה ובלא שיפוט.
אלא שהסיפור הזה לא פשוט כל כך. בערב שבו צפיתי בהתרגשות ובלב חצוי בסרטה של שושי, פינה צה"ל את בית השלום והמריבה בחברון. עיתוני סוף השבוע מלאו נאצות נגד הנוער המורד. "לבית המריבה התנקז נוער הגבעות במלוא תפארתו" כתב העיתונאי בן כספית, "לא מדובר בעשבים שוטים, אלא בארגון מסודר עם היררכיה, עם רבנים, עם הסתה נפרדת, תורת לחימה וגם אמצעי לחימה. והכי גרוע עם טירוף משיחי בעיניים ושכנוע עצמי עמוק בצדקת הדרך ובצורך להעלות בדם ואש ותמרות עשן השמימה. את המפלצת הזאת צריך לעצור עכשיו".
את הדימוי המפלצתי הזה מבקשת שושי לנפץ בסרט שלה. היא מצלמת אותם במרחבים פסטורליים, בחווה מבודדת. מלאי חן וקסם. 'היפים' כאלה, פציפיסטיים הבוחלים בכלי נשק. הדימוי הקולנועי של בית מבודד על הר אהוב על הבימאית שושי גרינפלד, גם בסרטה 'פינוי' היא תארה תמונה הזויה ומקסימה של מתבודדים על הר, שחיילים באים לפנותם נשבים בקסמם.
הקסם עובד היטב גם בסרט הזה, העושה מה שסרט יודע לעשות הכי טוב – לספר סיפורו של איש אחד. אנושי מאד. לחשוף בו נקודות רגישות ומכשולים, פחד מלהיירות, פחד משעמום. לב שבור כתוצאה מסירובה של נערה להינשא. בתוך כך מעניקה הבימאית קול מקום וגם היגיון לנוער שפרש מהמסלול הקונוונציונלי. תראו אותו, היא אומרת. כמה לא מפחיד הוא. כמה יקר.
גם ערבים בסרט הזה. בכמה סצנות נפלאות חושפת המצלמה יחס חם, אוהד, של הומור ועקיצות הדדיות בין אביו של יעקב, המתגורר בתקוע, לבין אחדים מפועליו הנאמנים מכפרי הסביבה. המשפחות, הערביה והיהודית, נפגשות. היהודי והערבי ספק נאבקים ספק מתחבקים כמו יעקב והמלאך, מאבק של ספורט ושל כבוד הדדי. מה יהיה, הם שואלים מתי כל זה יגמר. אולי כשישתנה העולם, אומר אביו של יעקב. כשהעמים שלנו ידעו כמו זוג אוהבים, לריב ולהתפייס.
את האידיליה הזו שוברת סצנה לא פשוטה, שיר אחד, שאותו שר מול המצלמה, בחור עם גיטרה, תוך כדי נסיעה במכונית. אי אפשר להפריז בחשיבות השיר הזה ומה שהוא חושף. הקשיבו למילים:
הנה רבותי סוף הסרט
ארץ יהודה מתעוררת
ושומרון בוערת
מדינת הציונים מתפוררת
אף אחד כבר לא נשאר בסרט
אין כבר מזרוח'ניקים
אין עוד ממלכתיים
כולם יוצאים...
מילים מצמררות, חושפות בעת ובעונה אחת את הפחדים של החברה הישראלית מחבורת האנרכסיטים, ואת התודעה של המורדים – אנחנו הסרט. כל היתר – בחוץ.
מילותיו הנוראות של בן כספית קמות פה לתחיה. החבר'ה האלה מבקשים למרוד במדינת הציונים ולהקים את ארץ יהודה, אבל גם נפשם של המורדים נחשפת ללא מסווה – בוז עמוק לציונות המתפוררת, ל'מזרוחניקים' הפשרנים והמתרפסים. אף אחד לא נשאר בסרט, מלבדם.
ראיתי את הסצנה הקשה, ונזכרתי בדבריה הקשים, הנוקבים של שושי הזועקת בלוויית אחיה, אל ראשי המדינה ומנהיגיה. קול אחר בסרט משתלב היטב ברגע הזה – אורן זר, אחיו של גלעד זר הי"ד, הזועק כנגד הרב אבינר בבית הכנסת בנווה דקלים ערב הפינוי.
הכל נמצא בסצנה הזו, הסלידה מהממסד הפשרן והמתחנף ("עכשיו כל הרבנים והמחנכים יהפנטו אותם בחזרה כמה אני טועה וכמה ההנהגה השקולה והמתונה צודקת ותוביל אותנו בגאון להמשך גרוש כל יהודי יהודה שומרון ועזה".) והידיעה, הנוראה, שאינה מבוטאת בקול אבל קיימת שם, שבגלל הנסיגה ההיא, ארעה המלחמה ההיא, ובעקבותיה, הסצנה המסיימת את הסרט – יהודה השמח, האוהב, המסור, מובא לקבורה. "אני מתייאש", אומר יעקב, "לא מאמין שתהיה תקומה מהמדינה הזו".
"הצעירים שנאספו בבית השלום נעדרו בשבועיים האחרונים מהלימודים, אבל את שיעור האזרחות שמעבירה המדינה הם למדו היטב", כתב קלמן ליבסקינד ב'מעריב' שבת האחרונה, אחרי פינוי בית המריבה. "ומסקנת השיעור הזה היא שבמקום שבו השלטון משתמש בדמוקרטיה לפי צרכיו, הדרך היחידה שנותרה היא דרך האלימות". רשימתו של ליבסקינד, נדחתה לעמוד שש. בן כספית וחבריו לדעה הופיעו בעמוד הראשון. בהמשך הרשימה מפרט ליבסקינד אחת לאחת את הפרדוכסים, את מדיניות האיפה ואיפה שנוהגת המדינה בקבוצה מסוימת מאזרחיה. "ציבור איכותי, מתנדב ותורם חש סביבו מצור הולך וחונק בחסותה של דמוקרטיה מזויפת, והחלקים הבריאים שלו, שנציגיהם הצעירים הגיעו לחברון, הפנימו את זה".
פרישתו של יעקב וחבריו, אם כן, אינה רק בחירה בחיים בחיק הטבע, שתיית מים מבאר ורעיית צאן, אלא מרד במוסכמות, בממסד, בחינוך הציוני הדתי. ואף על פי כן, ובניגוד לכל הציפיות הנבנות במהלך הסרט - יעקב מתגייס בסופו של דבר, לצה"ל, והופך לחייל מן המניין למרות הספקות הכבדים הממלאים אותו. האם זה מעשה של חולשה או של חוזק? האם הבחורים השרים במכונית את שיר שומרון הבוערת ומדינת הציונים המתפוררת – יעשו כמוהו? ומה באמת מחביא בתוכו שירם הלא תמים?
חלקים בריאים, קובע העיתונאי ליבסקינד. חלקים חולים, זועקת החברה הישראלית. איפה האמת? ואצל מי? זו, אם כן, השאלה. בגלל חשיבותה חרגתי ממטרתו המקורית של הטור הזה. איני סוקרת פה ספרים שקראתי אלא סרט אחד, שמעלה שאלות קשות.
הקרנת הבכורה תתקיים ביום חמישי 18.12 בשעה 19:30.
המאמר יפורסם מחר בעיתון הצופה יבדל"א.
נא להמתין לטעינת התגובות
