ושוב, מחכים למוצא פיו של אולמרט
הסיכוי היחידי והקלוש של לבני מול הכתרתו הוודאית של נתניהו הוא יציאתו לנבצרות של אולמרט. לאף אחד כרגע אין תשובה למהלך המזהיר של ביבי, שבימיו באופוזיציה אגר בחשאיות נבחרת כוכבים מרשימה
מה יכול לקרות בחודשיים האלה, אם וכאשר הסיכוי הכמעט-אפסי הזה ימומש ולבני תכהן כראש ממשלה בפועל? למשל, שחרורו, כך או אחרת, של גלעד שליט. למשל, פגיעת קסאם כואבת של החמאס ובעקבותיה פלישה של צה"ל לעזה עד מעבר לטווח הטילים. למשל, חקיקת ברית הזוגיות, על אפה ועל חמתה של ש"ס (אבל מה בדיוק תוכל ש"ס לעשות אם רוב של קדימה והעבודה יחליטו על המהפך האזרחי ההיסטורי הזה?). למשל, טיפול נועז וחדשני, כזה או אחר, בבעיות הכלכלה, אפילו תוך כדי אימוץ תוכניותיו הכלכליות של ביבי. מה יש? ביבי מציע, ואני מנהיגה את המהלך. למשל, פניית פרסה בכל מה שנוגע להעלאת הפלאשמורה (כי לבני התנגדה בשעתו להעלאתם) והבאה גורפת של כולם לארץ, בבת אחת, בכמה מטוסים, בנוסח מבצע שלמה או מבצע משה, תוך כדי פתרון נקודתי ונדיב של בעיות האתיופים השובתים מול משרד ראש הממשלה, כדי להוכיח שיש מי ששומע את הזעקה במשרד ראש הממשלה.
בקיצור, יש מה לעשות על מנת לקבל קרדיט גדול מן הציבור או מחלקים מתוכו, ונדמה שזה הסיכוי הריאלי היחיד שנשאר ללבני להפוך לראש ממשלה בבחירות הקרובות, כי בינתיים נתניהו הוא המלך הבלתי-מעורער, ואם תימשך גם הקזת הדם הציבורית החדשה של אולמרט בעודו מכהן כראש ממשלה מטעם קדימה - עלולים עוד ועוד קולות מקדימה לנוע לעבר הליכוד, שיילך ויתרחב עד שינפץ גם את תקרת ה-40 מנדטים בסקרים. זה בהחלט אפשרי.
לאף אחד, מכל מקום, אין תשובה למהלך האסטרטגי-הפוליטי המזהיר של ביבי, שכל ימי השממה הפוליטית שלו באופוזיציה אגר בחשאיות נבחרת כוכבים מרשימה ביותר, כשהשבוע נוספו לכוכבי הפריימריז הגדולים שלו גם שתי דמויות חדשות ואיכותיות מאוד: ספי ריבלין וטל ברודי. שניהם מיטב הארץ. באמת. שמעתי את ריבלין בראיון רדיו מבית החולים שבו הוא מאושפז בארה"ב. הוא נשמע חכם, מלוטש, מצחיק ומבריק, בדיבור הפוליטי שלו.
ומצד שני, טל ברודי, עוד אהוב קהל נפלא, סמל לניצחון המכבים עם החן הבלתי רגיל שלו. "אני היחיד", הוא אמר, "שיכול לתת פייט על המגרש לברק אובמה. אחרי שעה איתי על מגרש הכדורסל, אפשר יהיה לקחת אותו לשיחה נוחה בעניינים מדיניים". הוי, כמה שזה מרענן לעומת הפוליטיקאים המיובשים והמשמימים שלנו. כי ריבלין וברודי אינם עוד תוספת משעשעת לליכוד, אלא תוספת אסטרטגית אמיתית. אנשים שבאים מתוך הציבור האמיתי, ולא מתוך העסקונה האפרורית המדכאת שלו. "אנשי שם" במובן הכי עמוק. נו, ובמה יענו בקדימה? בנחמן שי? ובמה יענו בעבודה? בדניאל בן סימון? תהיו רציניים.
אך מן הצד השני נתניהו לא דאג מספיק לקול המזרחי בנבחרת הכוכבים שלו. כמעט כולם אשכנזים אסלים, צפונים וקיבוצניקים ורחבייתיים. כלומר, מכסים רק חלק מסוים מאוד מהעם. וזו עלולה להתברר כטעות פוליטית מהותית. מה עם הקול המזרחי? ומה עם הקול הערבי? ומה עם הקול האתיופי? אילו היה נתניהו מצרף אליו למשל את זוהיר בהלול ואת עזאם עזאם. אילו דאג לנציג אתיופי מרכזי, ובעיקר, אילו הביא גם נציגים בעלי שם מעדות המזרח (למשל, את המשורר המזרחי העיוור והמצוין ארז ביטון), הוא יכול היה למנוע איזושהי הרגשת מרירות אנטי-אשכנזית המתחילה להצטבר בשוליים, ועשויה אולי לתפוס תאוצה רעה ולהבריח מצביעים מן הליכוד לש"ס. ואלי ישי, צריך להודות, הוא איש פיקח ביותר שלא עושה בושות, בניגוד לרבו ובדיחות החמורים שלו.
לכן, לא בטוח שקמפיין האנטי-ש"ס שלבני פתחה בו יהיה אפקטיבי הפעם. כולם הרי זוכרים שלבני בסך הכול מעוניינת לסגור עסקה עם ש"ס, והאמירה ש"לא נכנעה לה" היא אמת חלקית בלבד. זאת ועוד: לבני לא באה לבד. מופז הוא דווקא בעד ש"ס, ואילו מאיר שיטרית מגשים באכזריות במשרד הפנים את מדיניות האנטי-זרים של ש"ס. לכן, לבני ומפלגתה לא יכולות בדיוק ללכת על הטיקט הליברלי.
בכלל, אין אף מפלגה שנושאת היום באמת את דגל החופש וזכויות האדם. לכאורה, זאת מרצ, אבל ג'ומס (חיים אורון) הוא לא שולמית אלוני, ומה שמעניין אותו באמת (בעיקר ברגותי וזכויות העובדים) איננו מבטיח מלחמה יעילה על החופש הליברלי. ג'ומס הוא בהחלט מאלה שישמחו לעטות שטריימל למען השלום. וזאת בעיה חמורה לכל שוחרי החופש, שאין להם בעצם כתובת אמיתית בבחירות.
גם על העבודה השוקעת אי אפשר לסמוך בעניינים האלה, למרות שהשבוע נצנץ לה חלקיק סיכוי חדש להיחלץ כלשהו ממפלתה המסתמנת. העתירה שנענתה לביטול השיריון המגונה של פואד (כי מה פתאום לשריין אותו? בגלל שהוא יכול להביא ארגזי קולות מהמגזר הערבי?) נתנה סיכוי מסוים לאפשרות שמשהו מרענן יקרה למפלגה הזאת הלכודה בתוך עצמה.
אחרי ככלות הכל, אם בסוף הפריימריז יעמדו, למשל, בראשות העבודה ברק, הרצוג, פינס, שלום שמחון, עמיר פרץ, אבישי ברוורמן, שלי יחימוביץ' ונדיה חילו – נבחרת לא מזולזלת בעליל - אי אפשר יהיה לבטל את סיכוייה. פואד, במגושמותו העסקנית הוותיקה, בהחלט מקלקל את התמונה הקבוצתית. באמת, עדיף בלעדיו, עם כל הכבוד והצער. אבל פואד כנראה ישוריין בסופו של דבר כך או אחרת, והעבודה תיפול לקרשים כך או אחרת. אין מה לעשות.
גם "הבית היהודי" (איזה שם גזעני. לא עדיף היה לקרוא לעצמם מפלגת ארץ ישראל?) שוקעת במלחמות עסקנים למיניהם, ואילו התנועה הירוקה נרשמה כחוק, ומאיימת לפצל את הכוח הירוק ולהפוך אותו ללא-רלוונטי לחלוטין. חבל. שקלתי, ואני עדיין שוקל, להצביע בעדם, כאחת האפשרויות המועדפות, אלא שהתנאי המוקדם (שיעברו בוודאות מוחלטת את אחוז החסימה) לא יתקיים כנראה עכשיו. אבוד לי ואבוד להם.
נא להמתין לטעינת התגובות
