אין מה לעשות זה המצב
יש לצה"ל תוכניות, אבל הדרג המדיני לא יאשר. ואם הדרג המדיני יאשר, בית המשפט לא יאשר. ואם הדרג המדיני יאשר והדרג המשפטי יאשר, והתוכניות ייצאו לפועל - הן לא יועילו
השבוע, שנתיים ושלושה חודשים לאחר מכן, נפרד תמיר מהתפקיד. מאות נוספות של חמושים (וגם כאלה שלא) נוספו מאז לרשימת ההרוגים מאש צה"ל. מחסנים נהרסו, מנהרות נחרבו. תמיר יחכה עכשיו לתוצאות השימוע, הנערך לו בפרשת הטרקטורון בו נהג בנו.
מחליפו, אייל אייזנברג, הוא הראשון מבין מפקדי האוגדות במלחמת לבנון השנייה הנכנס לתפקיד שדה פיקודי בכיר: תחקיר פעולותיה של האוגדה שלו במלחמה, שהיו רחוקות מלהרשים, לא הגיע למיצוי של ממש. בין תחקיר לחקירה, גלעד שליט עודנו בשבי, קסאמים עדיין ממשיכים ליפול על הנגב המערבי.
צ'יקו תמיר הוא מפקד שדה סוער, אמיץ, יצירתי. תחושת המסוגלות והדחיפה קדימה שהקרינו הוא (יותר מכולם,( כוכבי ושאר מפקדי החטיבות של צה"ל ב-2002 הייתה גורם חשוב בהתגברות על החשש מכניסה למחנות הפליטים, שנחשבה עד אז לפוטנציאל לאסון צבאי. את השנתיים פלוס האחרונות בילה בהכנת אינספור תוכניות, אופציות צבאיות למימוש כל החלטה מדינית. הן פורשות כמה וכמה אפשרויות, חלקן מתגלגלות ומסלימות על פי המצב בשטח לכניסה קרקעית לרצועת עזה.
מה שמכונה בתקשורת "המבצע הגדול" הוא לאמיתו של דבר צבר תוכניות, הרבה יותר מאפשרות אחת. תמיר הגה אותן, הן עברו את כל האישורים. הוא ומפקד פיקוד הדרום יואב גלנט משוכנעים שאפשר וצריך לבצע. האנשים שמעליהם חושבים אחרת. והאנשים שמעליהם קובעים.
פחות משעה הוקדשה השבוע לנושא עזה בישיבת הממשלה. לא היה דיון של ממש, אחרי כל כך הרבה זמן אין על מה לדון. ידוע מה כל אחד חושב, ידוע מה כל אחד מדליף לתקשורת על מה שחושב השני. אהוד אולמרט, ראש הממשלה הכי יוצא בתולדות ישראל, סיכם את הדיון בכך ש"צה"ל יציג תוכניות". בצבא תהו לאילו תוכניות הוא מתכוון. שמות הקוד של התוכניות האלה, שכאמור הוצגו ואושרו ואושררו, ידועים היום אפילו לילדי הנגב המערבי.
אחד מחברי הקבינט סיפר השבוע שביקש ממזכירתו לפנות את יום רביעי, אולי יהיה דיון בהחלטה על עניין עזה. גם זו הייתה
בצמרת הביטחונית לא חושבים שההתחממות הנוכחית נובעת מהחלטה "גדולה" של החמאס לסיים את הרגיעה או לשנות את כללי המשחק ברצועה. יש פעילות כל הזמן, אומרים שם, לאחרונה הפעילות שלנו גרמה להרג גדול יותר אצלם והם, לשיטתם, מגיבים. אם הם יחליטו לבחון אותנו סביב אחד התאריכים המתקרבים - סיומה ה"רשמי" של הרגיעה בעוד חודש, תום כהונתו של אבו-מאזן בינואר, הבחירות בישראל בפברואר - יש לנו סל אמצעים שיגרום להם לחזור בהם מהר.
מעבר לדיבור המובן על "היום שאחרי" - נגיד שנכבוש חלק מהרצועה, ננתק אותה ממצרים ונשלח אצבעות עמוקות לתוך השטח; איך נצא ומה יהיה אחר כך - עושה רושם שבצמרת הפנימו שהכרעה לא תהיה כאן. אנחנו יכולים להרוג בהם, אבל ההרג לא נחשב אצלם לכישלון. אנחנו יכולים לכבוש, אבל הם יחכו שנצא ואז יתלו דגלי ניצחון. אנחנו יכולים לחסל מנהיגי חמאס, אבל זה אולי רק יחליש את פת"ח ועלול להביא לנפילת הגדה לידי האיסלאמיסטים.
אולי בעוד זמן, אומרים שם. אולי אחרי שכוחות הביטחון הפלסטיניים יתחזקו עוד, אולי אחרי שתתגבש הנהגת פת"ח חזקה יותר, אולי אחרי שהמתונים יוכלו לעמוד בהשלכות הפוליטיות הפנים-פלסטיניות של הפעולה שלנו. אולי אז יגיע הזמן למה שנתפס כמעשה הנכון: להתנתק באמת מהרצועה. לסגור את הגבול, לא להתערב בפתיחה שלו למצרים, להתייחס לעזה כאל שטח עוין שאפשר להגיב כלפיו בהתאם.
המילים החשובות בהשקפת העולם הזו הן "לא עכשיו". גם מי שאומר אותן יודע שהציבור הישראלי יראה בהינתקות הזו עוד כישלון. סיפורי אימים על מה שעובר במה שהיה פעם ציר "פילדלפי" ימלאו את התקשורת. אזהרות מפני התחמשות החמאס יושמעו בתדרוכים מפיהם של אותם אנשים ממש שעכשיו אומרים שאין טעם במבצע גדול.
לא עכשיו, ולא ברור מה בינתיים. בינתיים נמשך הלחץ הכלכלי. הוא בעייתי מבחינה משפטית לא פחות מהרס לצורכי ענישה: כפי שהעיר חיים רמון לא פעם, לא ברור ההבדל בין סגירת טרנספורמטור של חשמל לבין הריסתו בפעולה קרקעית או בהפצצה מהאוויר. הבעיה השנייה עם הלחץ הזה היא שאינו משפיע: הוא לא עבד גם בימים שבהם שלטה ישראל הרבה יותר בשטח.
במהלך האינתיפאדה השנייה היו לא מעט קצינים שהיו משוכנעים, שאם רק ניתן לתותים מהרצועה להירקב ונמנע מהדייגים לדוג, חלק מהזמן בנימוקי ביטחון מופרכים, הפלסטינים ייכנעו. מה לעשות שהפלסטינים מסרבים.
השינוי הטקטי העיקרי שמציעים אנשים מבחוץ, אלוף (מיל(’ עמירם לוין למשל, הוא לעבור למדיניות של ענישה: פגיעה מקומית, על פי סולם ידוע מראש ובהתאם לפגיעה הקודמת בישראל, בבתים או באינטרסים ברצועה. את אלה מפנים במערכת לאנשי המשפט.
אלה הם שלא נותנים לנו, אומרים במערכת ולא זוכרים, או לא רוצים לזכור, שכשצה"ל רצה לבצע מדיניות שנויה במחלוקת לא פחות מבחינה משפטית - חיסולים או גירוש, למשל - נחלצה המערכת המשפטית בישראל, מלובשי המדים דרך היועץ המשפטי ועד בית המשפט העליון, להעניק כסות חוקית לכל פעולה. בשורה התחתונה: אין שינוי, ולא יהיה.
גלעד שליט עדיין בשבי. גם בעניינו אין תזוזה, מחכים. בין לשכת ראש הממשלה למתווך עופר דקל מוחלפות מהלומות עקיפות דרך התקשורת, דבר שאין לו תקדים בתולדות הטיפול בשבויים ובנעדרים בישראל. הציר המצרי הוא עדיין הציר היחידי; האופציה הכוחנית, שלא התממשה כבר כמעט שנתיים וחצי, נשארה החלופה התיאורטית היחידה לקבלת הרשימה שהגיש החמאס.
מאחורי הקלעים, גורמים רבי כוח כבר מתחילים להשתכנע שישראל תקבל עליה את הרשימה. לפני כמה שבועות הועברו לידי החמאס 150 שמות מתוכה. עכשיו הוא צריך להשיב, אבל זה נראה כמו התמקחות על זמן ולא על מהות. בין הגורמים האלה, צריך לומר, לא נמצאים האנשים שכנראה יקבלו את ההחלטות אחרי הבחירות, בראשם בנימין נתניהו וציפי לבני. גם כאן, התזוזה הרעיונית חלה בעיקר אצל מי שלא ייאלץ לשאת באחריות.
חלק מהשמות עשויים להתפרסם, טיפין טיפין. הם עצמם לא יאמרו לציבור הרבה, רשימת הפשעים שליד כל שם תאמר הרבה מאוד. בסוף, בדיוק כמו בשאלת הטיפול בקסאמים, מישהו יצטרך לקבל החלטה בין שתי חלופות רעות - כי בדיוק כמו בכל ענייניה הביטחוניים, אין לישראל מנגנונים ומנטליות שמייצרים יותר מחלופת הכוח וחלופת הכניעה לכוח
דרגי השדה ימשיכו לעשות תוכניות, הבכירים ימשיכו להציג אותן לממשלה ובמקביל להמליץ, בדיבור או בשפת גוף או בביטויים כמו "אלה המשמעויות, עכשיו אתם תחליטו", לא לבצע אותן. הקצינים ימשיכו לחכות לתוצאות התחקיר או החקירה. תושבי הנגב המערבי ימשיכו לחכות למיגון. וגלעד שליט, הוא ימשיך לחכות לחופש.
נא להמתין לטעינת התגובות
