אגדות עם (ישראל)
הביבי ביבי קינג מנצח על להקת הברווזים (וסופג ביקורת מברווזים מגזע בובליל), הגביר התחמן שהתאכזב קשות מתושבי מדינה השוכנת לחוף ימים ושיר מקסים בן ארבעים שנה של דן אלמגור עדיין רלוונטי יותר מתמיד
ביבי ביבי קינג עבד קשה מוקף בתריסר ברווזים נאמנים, חלקם חסידים שוטים, חלקם כאלו שניסו לתפוס את המלך מועד ולתפוס את מקומו.
רצה הגורל להיטיב עם ביבי ביבי קינג, והכה מכות קשות במתחריו על מלכות עולם הברווזים, חלק נשחטו, חלק נעלמו, חלק התאיידו, חלק פיטמו את עצמם עד כדי כך שכל מי שהיה סביבם הקיא מהגועל.
ברווזים, כדרכם של ברווזים, צריכים מנהיג שיוליך אותם, יאביס אותם, יפמפם להם שהם נהדרים, צחים ומיוחדים במינם ונועדו לעזור לשלוט בממלכת הברווזים. וישובו הברווזים המורדים ויסתופפו בצלו של הקינג ויחייכו לעברו ויתחנפו ויתחננו שישכח את העבר ואת הלכלוכים שלכלכו עליו.
ביבי ביבי קינג טוב הלב קיבצם אליו והבטיח לכל אחד מהם שהוא סולח וכי לאות תודה על שובם יעניק להם צ'ופרים ויחזירם להיות שוב האליטה של עולם המגעגעים.
מרוב ברווזים שאסף הקינג סביבו הוא לא היה יכול לראות את בני עמו המדוכאים, מוקף נסיכים ונסיכות, דוגמנים, חרמנים ויפהפיות הוא הריח אוויר פסגות, הוא לא שמע ברווזים שחורי כנף מגעגעים אליו בתחינה שלא ישכח אותם ולא יזרוק אותם אל שולי החבורה המובילה.
אבל לביבי ביבי קינג עלה שוב הביבי לראש, והוא ניפח את חזהו בגאווה, סקר את הברווזים המפוארים שמסביבו, חייך את חיוכו המפורסם ושר: "ברווזים ברווזים רוצים ג'ובים?...". "כן רוצים, כן רוצים", ענו לו בגעגוע היסטרי מעריציו.
"ביבי מלך ישראל..." געגעו הברווזים, ומהשורות האחרונות נשמעו בקושי קולות המחאה של הברווזים מגזע בובליל "שוב זיינו אותנו ברווזי הפרידמן יאחרב-בייתם", עשו אחורה פנה והלכו להטביע את יגונם בנחל העראק הלבן והשוצף שזרם בינות לקברי הצדיקים.
למדינה אחת פרימיטיבית השוכנת לחוף ימים הגיע גביר גדול מארץ רחוקה. הגביר תחמן ידוע, שידע לנווט על הגבולות העדינים שבין החוקי לעברייני, החליט לשוב לארץ אבותיו ולהתנחל בה עד אחרית ימיו.
הגביר הידוע ביכולותיו הקרביות, בשימוש באגרופיו בחרבות ובעוד מכשירי לחימה עתיקים החליט להדהים את תושבי ארץ אבותיו והחל לפזר את עושרו הגדול בין המוני העם השרויים במצוקה גדולה.
כדי להרשים את אצילי הארץ החל רוכש מהם במחירי עתק עסקים מעסקים
הגביר הידוע בידע המעמיק שלו בהיסטוריה החליט לחקות את מנהיגי רומי העתיקה, ולכן רכש אצטדיונים וסיפק להמונים המדוכאים לחם ושעשועים. העם התלהב מהגביר הנדיב, מכלי הרכב המפוארים שלו, ממסיבות ונשפי הפאר שערך, והגביר לא ידע את עצמו מרוב אושר ועושר.
כמו שקרה במקרים דומים בהיסטוריה, השתן עלה לגביר לראש, והוא החל ללכלך על שופטים ושועים ורוזנים ושאר חשובים שהחלו לחשוש שהגביר יהרוס את ארץ אבותיהם וישתלט עליה.
הגביר לא עשה חשבון לאיש, ואם מישהו העז להמרות את פיו, שלח אותו ל"קיבינימט". אם משהו לא מצא חן בעיניו, היה זועק "פוצ'ומויי" בקולו המאיים, ומיד האיש שלא מצא חן בעיניו הועף אל הקאנטים ונעלם.
הגביר, שכנראה לקה בתסביך כלשהו וחשב שהוא נפוליאון בונפרטה או אלכסנדר מוקדון, החליט שהוא יהפוך לשליט הכול-יכול של הממלכה, הוא קרא לעם לתמוך בו, הלך מרחוב לרחוב, משדרה לשדרה, חילק חיוכים, חילק ממון, הבטיח הבטחות, וביקש מכל אזרח ואזרח לאהוב אותו ולתמוך בו.
כשהגיע היום הגדול ונערכו הבחירות לראשות בירת הממלכה היה בטוח הגביר שהוא יהפוך לאיש הנבחר.
כשנספרו הקולות והתברר לו שלא רק שלא הגיע למקום הראשון אלא שהוא נשאר במקום האחרון הוא זעם ובחרון אפו קילל את כל העם ומנהיגיו, שוטריו ושופטיו. באותו זמן התברר לו שעסקיו מתמוטטים, שכספו אוזל, שמקורביו נוטשים את ספינתו הטובעת ורק העכברים נשארים עליה.
הולכי רכיל מספרים שדעתו של הגביר השתבשה עליו, פיו הקציף, עיניו ברקו, הוא נופף בחרב סמוראים אל כל עבר וזעק זעקות מקפיאות דם. יום אחד נעלם הגביר במפתיע. איש לא ידע, איש לא שמע.
אחרי שנים רבות נכתב באחד הסמרטוטונים כי האיש הלך לעולמו במדינה רחוקה בשם אוגנדה, וחי בה בין שבטים פראיים של קופי הבבון והשימפנזים.
לפני עשרות שנים חי בארץ חמדת אבות איש חכם אשר היה רואה בעיני רוחו את אשר אמור להתרחש בעתיד שנים רבות לפני כל בן תמותה אחר. והאיש נהג לשלוח ידו בעט ולחבר מילים לשירים, ואל המילים היו מצרפים מנגינות, ואנשים אשר ידעו לתת קולם בשיר היו מעבירים את דבריו ברחבי הארץ ועוררו את זעמם של בני ישראל שלא אהבו לשמוע שיום יבוא ומצבם יהיה על הפנים.
והאיש, דן אלמגור שמו, התעצב אך המשיך בשלו ולא חדל מלכתוב, למרות מורת הרוח שעורר. עברו ארבעים שנה, וישכחו בני ישראל את מילות השיר ואת האיש שזימרו, שמעון ישראלי שמו, ויעלה שדר חסר מנוחה מהארכיב את השיר וישמיעו וכל ישראל שומעים ואוזניהם תצילנה.
והנה מילות השיר מילה במילה. לא יאומן כי יסופר:
הידוק חגורה
בקצה הפרבר במרתף ללא אור,
גר לו פועל ושמו חיים.
שישה ילדים ושביעי כבר בתור,
וכולם-תאווה לעיניים.
עובד קשה בתור פועל.
לא מתלונן, לא מקלל.
בעבודה הוא כבר בשש.
אוכל תמיד רק מה שיש.
לא מרמה לא מתרעם.
יש עבודה? ברוך השם!
כל עוד יש לילדים חלב ולחם
הוא ברצון יטה גם את השכם.
כי הוא שמע, והוא קרא:
"יש להדק ת'חגורה!".
ממול הפרבר בפנטהאוז הדור,
גר העסקן זליג זוסמן.
וולוו חדש (על חשבון הציבור!)
ואשתו? היא נוסעת במוסטנג
כי הוא אחד הפעילים
בין עסקני הפועלים.
והוא תמיד נושא מילים
בשם אחוות העמלים.
וכל נאום קולע בול.
נושא נאום-וטס לחו"ל.
ולפעמים, לבדוק אם אין בזבוז,
סיור לימוד עורך הוא בוואדוז.
ועם שובו מביא בשורה:
"יש להדק ת'חגורה!"
בחדר קטן שם בקצה הפרבר,
גר לו פועל ושמו חיים.
הכל התייקר? החלב? הסוכר?
אז נשתה יום חלב-ויום מים.
ובמכולת יש חובות.
מהחשמל - שתי התראות.
צריך תרופות, צריך בגדים
ומחברות לילדים.
אך הוא מושך ומקווה:
הנטל מתחלק שווה.
מוכן לסבול בשקט, צעד, צעד,
ורק לא להיות מקרה של סעד.
הרי הממשלה אמרה:
"יש להדק ת'חגורה!".
בקצה הפרבר, שם הפגינו כולם,
נעצרה מכונית מפוארת.
ירד העסקן שירד אל העם
ישר משיכון הצמרת.
ואל המיקרופון קרא:
"יש להדק ת'חגורה!"
לפתע חיים התאדם
והתקדם אל הנואם
תפס אותו בחגורה
מעל בטנו האדירה.
אמר לו:"אדוני צודק
אז בוא נתחיל קצת להדק".
הידק הידק ת'חגורה
הידוק כזה עוד לא נברא.
ולמחרת בכל עיתון
הופיעה כתבה ראשית
"עסקן נפח את נשמתו
כשנתן דוגמא אישית...".
המדור אינו ממליץ לקוראיו לקראת הבחירות הקרובות לבצע את מה שביצע חיים הפועל לעסקן השמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
