הצעירים באים
דין וחשבון: אולמרט מככב ליד קברים, נוחי דנקנר מצטמצם ודניאלה וייס מרימה מגדל. טור אישי
קברים עושים לו את זה, אין ספק. בעיקר אם בסמוך לקבר מתקיים טקס, ויותר מכל טקס רשמי. הוא התחיל עם ההצהרות המדיניות המפליגות ב-2007 על קבר דוד בן גוריון בנגב, וסיים בהצהרות מפליגות פי כמה על קבר יצחק רבין בהר הרצל בירושלים.
לרגע תהיתי מה עושה בית עלמין לרוחו של אדם. אבן המצבה, האנדרטה, הדרת הכבוד, תחושת הסוף, רוח היסטורית מנשבת בין האבנים, כל אלו מובילים את הבחור שלנו עד לדרגת מצב הרוח של מנהיג. מנהיג מנהיג. מנהיג מחויב, צופה פני עתיד, מכריע בדרמטיות ונחוש במהלכיו, וואו, איזה דברים יוצאים לו מהפה ליד הקברים האלה. אבל בין קבר דוד לבין קבר יצחק, בין השניים, עם היציאה מבתי המנוחות, במהלך החיים עצמם, שום כלום.
אהוד ברק פעל רבות בשבוע האחרון כדי להמחיש לכולנו את היותו הסמכות הביטחונית הבכירה. קודם וראשון לכל הוא פעל בעזה ל"חיסול מנהרה מתקתקת." על תוצאות הפעולה חל חיסיון, אבל עם סופה, אחרי יציאת הכוחות, בישיבת מסקנות עם ראשי המטה פלוס הרמטכ"ל גבי אשכנזי, הוא היה שם. לצדו מצלמת טלוויזיה, ופניו מודאגים, רציניים.
אחר כך, ובעקבות הפעולה, החל טפטוף קאסמים שלא פסק, אחר כך עצר ושחרר דלק לעזתים, אחר כך ביקר "אצל חיילינו" בגבול הדרום, ביום הבחירות, ושיבח את צה"ל על שהוא מאפשר בחירות חופשיות מאיום. הכל חי בתקשורת, במהדורה זו ואחרת, גם סימני האורניום שנחשפו ברמת הגולן
על פי מדד המלחמה והשלום של מרכז תמי שטינמץ, כ-47 אחוז מן הבוחרים רואים בשאלה הביטחונית עניין מכריע להצבעתם. שר הביטחון פתח בקמפיין. שר האוצר בר-און כבר אמר עליו: "היה צריך להביא תוצאות. הוא עושה רק הוצאות."
בניגוד לצלילי הקינה, אלו היו בחירות טובות. מעודדות ומסמנות שינוי מהותי. הצעירים יצאו לרחובות בהיקפים גדולים בירושלים, בבאר שבע, בשדרות, בתל אביב, בעכו, בסכנין, בראשון לציון, כמעט בכל מקום שקראו להם. בכל מקום שבו הונף דגל, בכל מקום שבו הייתה סיבה.
לא בכל מקום ניצחו, הבורגני והג'יפ הדפו אותם בתל אביב למשל, אבל נוכחותם קבעה. וקולם נשמע ברמה. וכל מי שעדיין לא קלט את הצליל הזה עתיד למצוא עצמו כמו יעקב טרנר בבאר שבע. רוביק דנילוביץ,' בן ,37 הביס את כל כיכרות המטוסים של טרנר ברגע שבו יצא להתמודדות.
טרנר, בן ,73 תפיסתו האמנותית קצת הזויה, ובמוצאי הבחירות תבוסתו רק הפכה מעשה רשמי. האם צעיר בן 37 יכול וראוי לכהן כראש עיר? בוודאי.
שלומי לחיאני העיף את בת ים לשמים מגיל 37 ועד ,43 ובבחירות אלה קיבל 86 אחוז מקולות המצביעים. זה הרבה מאוד, כמעט יותר מדי, אבל עובדה. הצעירים באים, הצעירים מפלסים דרך, הצעירים מצביעים באשדוד, בראשון לציון. בתל אביב קיבל דב חנין כ-44 אלף קולות. חולדאי קיבל רק 65 אלף קולות - כ-10,000 מצביעים בין האחד לשני (עשרת אלפים שנגרעים מהאחד ומצביעים לשני) זה צמוד. עוד שבועיים של קמפיין, עוד 200 אלף שקל להוצאות, וחנין היה משווה את התוצאה עם חולדאי.
בינו לבין שוויון מצביעים דרמטי עמד ספין הרעל בלבד, זה העוסק בסירובו של חנין לשיר את התקווה. כאילו בכל עשרת שנות כהונתו של חולדאי בעיר הגדולה נהרו צעירי תל אביב אל היחידות הקרביות, ראשונים לתקוף כל אויב. אבל הרעל תפס. וחלחל היטב, כדרכו, ממהר לרוץ לאורך העורקים. כרם התימנים, למשל, עתידה לחטוף בשנה הבאה שלושה מגדלים שיעמדו בינה לבין חוף הים. למרות זאת, רבים שם בחרו חולדאי.
והמגדלים? שאלתי, ואור השמש שתלכו לחפש בשכונות אחרות? והציונות? ענו לי בשאלה, והתקווה?
חנין היה צריך עוד שבועיים של קמפיין כדי לפוגג את הרעל ולחגוג מהפכה, אבל גם כך ההתרחשות שנגלתה לעינינו היא בשורה של ממש. יש מעורבות. כוחות נוספים וצעירים נכנסים למערכה, אנחנו לא לבד בסיפור הזה.
עד שהגיעו המספרים התקשיתי לפענח את הריצה סביב. האם יש ממש בהתרגשות או שמא מדובר בטרנד קליל? בהזיה של סתיו? מצד אחד, הצעירים של חנין לא הצליחו להביא לקפה ביאליק 30 תורמים. מצד שני, הם שעטו ברחובות בצמדים, מזוהים וגאים ועם חולצות תואמות, פונים, משדלים וקופצים עליך מארבעה כיוונים. מצד אחד, גיא פינס וצביקה הדר היו בעד חולדאי. מצד שני, כל חסרי הבית שלנו, כל דיירי השכירות חודשית, לא ממש הקשיבו לדודות הנ"ל והצביעו חנין. רק כשהגיעו המספרים התבהרה התמונה. המהפכה אכן עברה בתל אביב. אבל המשיכה הלאה.
קפה ביאליק נוסד במהלך שנות העשרים של תל אביב. במהלך השנתיים הקרובות יהרסו אותו. הוא ממוקם בכניסה לרחוב ביאליק, פינת אלנבי. ה"ה מאיר דיזנגוף וחיים נחמן ביאליק צעדו שם זה לצד זה עם רדת הערב, דנים בעתידה של האומה.
על גג בית הקפה חוללו צעירי תל אביב מאז הבום הגדול בתחילת שנות השלושים, כל תל אביב הייתה אז בבתי קפה, ובאולם פנימה קבעו אהבות לשעות מאוחרות יותר, למטה, בחוף הים. איך נגיע לתקומת ישראל, כתבו אז בעיתונים, ברחוב גאולה יורים, ומטר משם, ברחוב ביאליק, שותים קפה ורוקדים על הגגות. הייתי שם עם שני עדים, זקן עיתונאי תל אביב גבריאל ציפרוני, בן ,93 וזקן הדפסים אורי אריאלי, בן .91 הרבה דמעות התרגשות היו למראה בית הקפה, מן האייקונים של שנות השלושים.
הבית שייך לדניאלה וייס, הגברת מגבעות יהודה ושומרון. היא מבקשת להרוס את הקיים בשנתיים הקרובות ולהקים מגדל דירות במקומו. כן, בוודאי שחולדאי יודע. על כך היו הבחירות. וביאליק הפסיד.
את תרועת מרד הצעירים תקע בקול שופר גדול שלומי לחיאני, איש בת ים. כפי שצפינו בשבוע שעבר, נוק-אאוט. 86 אחוז הצביעו עבורו בבחירה חופשית אחרי קדנציה אחת. בבת ים 135 אלף בעלי זכות בחירה, כ-30 אחוז מביניהם עלו מארצות חבר העמים, ואוכלוסייתה ממוקמת בין העשירון השישי לשביעי. זה הממוצע הארצי. לחיאני בן .43
את מטה הבחירות ניהלה דורית, רעייתו, אשת חיל מי ימצא, שהביאה לקלפיות כ-50 אלף מצביעים. היא עשתה בחירות, הוא חימם ספגטי לילדים. דרגת האמון של אזרחי בת ים במנהיגות של לחיאני נדירה במיוחד. נשים וגברים, בני כל העדות, רואים על כל פנים את שמחת הניצחון. זה הם שניצחו, לא רק לחיאני, גם הם בניצחון. זהו אמון יקר-ערך כמותו לא ראינו עד כה, ויש לשמור עליו מכל משמר. הוא גם ידחף את לחיאני אל מחוץ לבת ים.
ממוצע המצביעים בבחירות אלה דמה לזה מן השנים שעברו, נמוך מדי וכ-40 אחוז בלבד, אבל העניין גדל. ובנקודות יישוב לא מעטות ברחבי הארץ היה תוסס וסוער, חגיגה, בהשתתפות אלפי צעירים. מצאנו ויכוחים עקרוניים, עמדה מול עמדה, עימות בין דורי, הצבעות שיא במגזרי העוני, ביישוב הערבי וביישוב החרדי, שיתופי פעולה מרעננים, ומצאנו גם שהרנטגן מביס כל מתמודד בנתיבות, ארבעה מנדטים במועצת העיר, נגד הבבא ברוך ואנשיו. "אנחנו יוצאים לקרב נגד הטומאה," אמר הבבא ברוך על הרנטגן, "ואנחנו מקווים להשפיל אותה." קיבל השפלה גדולה, הרנטגן ניצח.
שני כוכבי הבחירות, לחיאני מבת ים ודנילוביץ' מבאר שבע, משתייכים מהותית למפלגת העבודה. הם לא בתוכה, אל תשאלו אותי למה, ברק מצא לנכון לשריין את פואד בן אליעזר ומאז האדמה מרקדת מתחת לרגלי כל מחנה השמאל. הורה שיגעון. המחנה מחפש את עצמו, את מנהיגיו, את בוחריו, נע מהבטחה ישנה לנושנה, והשעה דוחקת.
השבוע נקלעו ה"ה אופיר פינס, עמי אילון והרב מלכיאור להתלבטות קורעת אם אכן להעז ולחצות את הסדק ולעבור ממפלגת העבודה למרצ, המפלגה של ג'ומס. ג'ומס, הוא חיים אורון, סבבה. יותר נעים לעבוד איתו. אילון ופינס מגיבים בכך, בין היתר, להכרעה של ברק לשריין את בן אליעזר ולשדרג את שלום שמחון. ברק אמנם היה חייב זאת לפואד, הדברים נסגרו ביניהם ככל הנראה ערב בחירתו של ברק, אבל את אילון ופינס זה לא כל כך מעניין, הם לא סובלים אותו ממילא.
האם מחנה השמאל ישנה את פניו וינגוס אי אלו מנדטים נוספים מן העבודה? ייתכן בהחלט. אבל הדמויות לפי שעה אותן דמויות, רק מחליפים כיסא בכיסא. הקרב על מחנה השמאל עלול לטעת תחושה שאנחנו עוסקים במיליוני בוחרים שעתידם ניצחון מזהיר. זו טעות. מדובר בקרבות של תרנגולים מרוטים מאחורי הלול. תרנגול בתרנגול על שאריות של זרעונים. גודלו של מחנה השמאל נשאר כשהיה, איש לא התווסף אליו בשבוע האחרון. השאלה היא רק מי ישלוט בגוש הזה, ואף פחות מכך - מי יהיה קרוב דיו לאוזנו של מנהיג הגוש הזה. אוזנו של מנהיג היא גם מטרה.
בנימין נתניהו נסק עד לקצה השמים בשבועיים האחרונים, ואפשר שמהר מדי. הוא יצטרך להחזיק בשיאו עוד 90 יממות, הרבה מאוד זמן, ועדיין ממתינים לו אי אלו מטעני צד, מכיוונים שונים, על פי המקובל משכבר. דמותה של שרה רעייתו, למשל, כבר כיכבה ב"שבוע סוף" בערוץ השני, סטריאוטיפ של אישה מוטרפת, כזו שממליחה את האוכל עד מוות, ועוד לא התחלנו. באחת משיחותיו האחרונות עם עיתונאים נשאל נתניהו אם שרה תשתתף בקמפיין שלו. הרבה פחות מבעלה של לבני, ענה לשואל.
נתניהו יצטרך לעבור גם את מעשה המרכבה של מפלגתו, להבטיח למשל את בחירתו של דן מרידור, למנוע בעדינות את כניסתה של גילה גמליאל, עניינים מורכבים במיוחד. אסף חפץ ביקש קיצור פז"ם, למשל. סביר להניח שיקבל. גם אפי איתם יבקש קיצור פז"ם. הוא לא יקבל. רק אם נתניהו יעמוד בכל אלו, הוא יוכל להתייצב לבחירות כראוי, בראש מחנה הימין החדש. ואז, לפי שעה, יפגוש מולו רק בציפי לבני.
עד שאנחנו משחקים בכיסאות מוזיקליים, הפיטורים נכנסו בבטחה דרך השער המרכזי, עם מערכת הצמצומים המתבקשת על ידי כל הנהלה. קרנות הפנסיה התכווצו בכ-15 אחוז, "משמר" פיטרו 160 עובדי ניקיון באוגוסט ו-700 עובדים השבוע, הנגיד כבר הודיע ש"אנחנו בפני האטה משמעותית," התעשיינים דורשים המרצה דרמטית ונוחי דנקנר ויתר על 25 אחוז משכרו. זה שבר אותי. אכן ימים רעים באים.
נא להמתין לטעינת התגובות
