פרשת הקישון: דגל שחור לתעשייה
העיסה העכורה שאנשי השייטת שכשכו בה לא הייתה עשויה ממי ורדים. בית המשפט יצטרך לפסוק אם המפעלים אחראים ישירות לקוקטייל הכימי המלבב, אם עברו על החוק ואם יש קשר ישיר בין כל זה לבין תחלואת הצוללים. כך לקחנו פנינת טבע והפכנו אותה לתעלת ניקוז מצחינה
ועדת שמגר ישבה על המדוכה הזו שלוש שנים תמימות, שבמהלכן הצליחה להסתבך כהוגן: שני המדענים בוועדה (פרופ' מאיר וילצ'יק וד"ר גדי רנרט) סברו שלא הוכח קשר חד-משמעי בין הצלילות לבין הסרטן; המשפטן, נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, סבר שדווקא יש קשר כזה, אם לא מדעי טהור, אזי "סיבתי והגיוני".
כדי לגשר על הפער בין ה"לאו" המדעי ל"הן" המוסרי-משפטי, הכתיבה הוועדה למדינה להכיר בצוללים החולים כבנכי צה"ל לפנים משורת הדין. לכאורה, זה היה אמור לסתום את הגולל על הפרשה האומללה הזו. למעשה, זו הייתה רק יריית הפתיחה לפרשה האמיתית: התביעה האזרחית, תביעת המאות מיליונים.
מהדוח הנוכחי של פרופ' אביטל גזית עולה שהעיסה העכורה שאנשי השייטת שכשכו בה לא הייתה עשויה ממי ורדים. בית המשפט יצטרך לפסוק אם המפעלים אחראים ישירות לקוקטייל הכימי המלבב, אם
עברו על החוק ואם יש קשר ישיר בין כל זה לבין תחלואת הצוללים. לא מעט שאלות, שכנראה יידרשו לא מעט שנים כדי להכריע בהן.
העובדה שהמשפט לא ייגמר בקרוב מבטיחה שהקישון, שכבר מזמן הפך לסמל, ימשיך להתנוסס כמו דגל שחור מעל ראשה של התעשייה הישראלית. בקצה הצינור שבו מוזרמים השפכים (המטוהרים) של בתי הזיקוק לתוך נחל הקישון ניצב בחודשים האחרונים אקווריום עם דגי זהב. הדגים שוחים להנאתם, אות ועדות לכך שהשפכים שמוזרמים לנחל בשנים האחרונות הם אופרה שונה לגמרי מהזוועות של המאה הקודמת. גם בנחל עצמו כבר יש חיים, צמחייה ודגים, ורק הקרקעית המזוהמת, שספגה הרבה שנות רעלים ושאותה כבר לעולם לא יצליחו לטהר, רובצת שם כמו תזכורת לחטא הקדמון.
ומעל הכל, רשימת החומרים המצמררת שמופיעה בדוח של גזית צריכה לשמש תזכורת להחמצה הגדולה: איך לקחנו פנינת טבע קסומה, נחל צלול וטובל בירוק, והפכנו אותו לתעלת ניקוז מצחינה. פעם קראו לזה בטעות קדמה. היום כבר מבינים - גם אם לא תמיד מבצעים - שלקדמה צריך להיות פרצוף אחר לגמרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
