שבע השנים הקשות של ארה"ב
מ-2001 ועד 2008 עברה ארה"ב סערות קשות. הגורל זימן למקיין לבוא אחרי בוש ולפני אובמה - תזמון שאין גרוע ממנו
- הבחירות בארה"ב: - סיקור מלא ב-nrg מעריב
אלמלא הייתה אמריקה, לא הייתה שורדת. בפעם הראשונה הפתיע בוש וגנב את הבחירות מאל גור. בפעם השנייה ניצח, כי האמריקנים לא מחליפים נשיא במלחמה. גם כשהיא מיותרת. והנה, המלחמה נמשכת. האמריקנים הבינו באיחור שזו המלחמה על הבית. הבית שקנו במשכנתה זולה שמימנה מלחמה מיותרת, אשר סיבכה את אמריקה עד צוואר וערערה את מעמדה כמעצמה השלטת בעולם. עכשיו יכולים האמריקנים לבוא בטענות רק לעצמם. והם באים.
תגובת הנגד לעידן בוש מייצרת אנרגיות מדהימות, שספק אם נראו אי פעם במערכה פוליטית כלשהי. אנרגיות שעשויות להביא אדם שחור לעמדת האיש החזק בעולם (עדיין). נכון, אילו בוש היה מתמודד בבחירות פעם שלישית, הוא היה מפסיד גם לפידל קסטרו. אבל הוא לא יתמודד פעם שלישית.
מי שמתמודד הוא ג'ון מקיין. בימים רגילים מקיין הוא מנהיג ראוי, אולי אפילו יותר מזה. בימים האלה, הוא אחד המועמדים חסרי המזל ביותר בהיסטוריה הפוליטית האמריקנית. הגורל זימן לו לבוא אחרי ג'ורג' בוש ולפני ברק אובמה. תזמון שאין גרוע ממנו. אפילו הוא, שישב בשבי בוייטנאם, ספג עינויי תופת ועבר הרפתקה או שתיים בחייו, יתקשה לשרוד את גיא ההריגה הזה. גל אדיר, חסר תקדים, שוטף מולו, מטלטל את אמריקה ממערב למזרח ואמור ממחר בבוקר לטלטל את העולם כולו.
נחזור לבוש: נהוג לראות בו "הנשיא הטוב ביותר לישראל" מאז ומעולם. אז בואו נשאל - האם מצבנו היום טוב ממצבנו בשנת 2000? התשובה היא שלילית. מצבנו טוב פחות. איראן קרובה מתמיד לפצצת גרעין, האיסלאם הקיצוני נטה שני מחנות אדירים על הגדרות שלנו, מעגל השלום לא הורחב, חמאס עלה לשלטון, מצרים מתרחקת ומתקררת והטרור האיסלמי רחוק מלהיכנע. כוונותיו של בוש היו טובות, אבל כשהן מחוברות לחזון מוגבל, תפיסת עולם פשטנית של "טובים ורעים" וגינוני מערב פרוע, מה שמקבלים, זה בערך מה שקיבלנו. מערב פרוע. שמונה השנים של ג'ורג' בוש היו רוויות דם, אש ותמרות עשן. אצלנו נהוג לגרש מנהיג ואחרי שנה-שנתיים להתגעגע אליו. ספק רב מאוד אם מישהו, מתישהו, יתגעגע לבוש.
כשהחל ברק אובמה לתפוס גובה, לצמצם במהירות את הפער לטובתה בינו ובין הילרי קלינטון ולהפוך למועמד המוביל, פרצה פאניקה בירושלים וגם בתל אביב. אחר כך היא נרגעה. אסור לשכוח איך נשא אריאל שרון את "נאום צ'כוסלובקיה" ההוא, כשהיינו בטוחים שבוש הוא קטסטרופה. ובאיזה דיכאון היינו כשאל גור הפסיד. ומה חשבנו כשקלינטון הגיע משום מקום, ואיך לא סבלנו את ניקסון (שהציל אותנו ביום כיפור), וכו'.
עם נשיא אמריקני אי אפשר לדעת שום דבר אף פעם. יכול דווקא ג'ון מקיין לנצח ולהגיע לכאן, עם הפתיל הקצר שלו, בגילו ובמעמדו, ולהטיח את ראשינו בראשיהם של הפלסטינים
אז עכשיו, אם אובמה ינצח, נצטרך להתרגל למשא ומתן אמריקני עם איראן. אז נתרגל. הרי נשיא אמריקני אף פעם לא עושה באמת מה שהוא אומר שיעשה בקמפיין. וכל תוכנית היא בסיס לשינויים. הרי בוש בכלל לא תכנן לגעת במזרח התיכון. ותראו איך זה נגמר. ובכלל, הכל תלוי באלה שמקיפים אותו. האמת היא שחבר יועציו של אובמה, המוכרים כאן מצוין מהקדנציות של קלינטון, הם בשורה לא ממש טובה למחנה הלאומי בישראל. מעניין איך תתקדם השיחה הראשונה בין אובמה לנתניהו, אם אכן ינצחו, ואיך יסביר אחר כך נתניהו לבני בגין את מה שהבטיח לאובמה (מחוסר ברירה).
ואם ג'ון מקיין ינצח, למרות הכל? מה יהא על ה"שינוי" ועל המהפכה העצומה, ועל האדם השחור שזוכה להנהיג את העולם, ועל התקשורת שאיתרגה את אובמה בהמוניה, ועל הברנז'ה ועל הוליווד ועל החלומות ומיליוני הצעירים שזרמו להצביע? אל תדאגו. לא אלמנה אמריקה. אז לא יהיה "שינוי" ונשיא שחור, אבל יהיה הקאמבק הכי מופלא של כל הזמנים, של הלוחם הקשיש שחזר מהשבי ומהכפור ומהקבר, כדי לנצח נגד כל הסיכויים. בקיץ הקרוב הסרט. כי בסוף, אמריקה הייתה ונשארה, בינתיים, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
נא להמתין לטעינת התגובות
