בכנסייה של רייט עדיין רוצים שאובמה ינצח
ברק אובמה אמנם התנתק מהכנסייה של המטיף ג'רמייה רייט בשיקגו, אולם המאמינים שהתכנסו לתפילת יום ראשון עדיין מתפללים למען ניצחונו
מאות אנשים נהרו לשם אתמול, לתפילה של יום ראשון בבוקר. הם באו בבגדי החג שלהם, בגדים לכנסייה, חליפות וכובעים כהים ואלגנטיים, כראוי לחברי אחת מהקהילות הדתיות החזקות בעיר.
ברק אובמה בכנסייה בשיקגו. צילום: אי-אף-פי
לא רחוק מהכניסה עמד רוכל עם שולחן קטן ומכר להם כפתורים של ברק אובמה. הוא כבן ,40 וחבש באורח קצת מוזר כובע ים כחול. אני נביא, הוא אמר, תקרא לי הנביא די. זה היה יום שמשי ונעים - נדיר מאוד לשיקגו בתקופה זו של השנה - והנביא די אמר שבבוקר שמע ברדיו אנשים שעולים לשידור ואומרים שמזג האוויר הוא בגב לאובמה, שהוא הביא אותו. האמת, הוא הרהר בקול בזמן שבאי הכנסייה בחנו את הכפתורים, זה נכון, זה קוסמי.
הנביא לא מכר הרבה כפתורים והמתפללים מיהרו לכנסייה. ג'רמייה רייט נחשב לאחד מהאנשים הקרובים ביותר לאובמה. הביטוי "ההעזה שבתקווה" נלקח מתוך דרשה של הכומר. אובמה הפך אותו לכותרת נאומו הבלתי נשכח בוועידה הדמוקרטית של ,2004 נאום שהפך אותו בן לילה למטאור פוליטי.
אובמה היה אולי חייב הרבה לרייט, אבל ברגע שהתפרסמו הדרשות המצולמות של הכומר השחור רב ההשפעה, שבהן התברר בין השאר שהוא מציע שאלוהים לא יברך את אמריקה, אלא יקלל אותה - הסיפור נגמר. אובמה ניסה לתמרן, לרכך ולהסביר, ולבסוף נאלץ באופן חד משמעי לגנות את איש סודו ולהב תנתק ממנו לחלוטין.
אבל הכנסייה ממש לא התנתקה מאובמה. מאות האנשים שהתכנסו באולם הגדול, מצופה העץ, הביטו בציפייה בבימה הענקית והניפו את הידיים לשמים. פרייז דה לורד, צעק הכומר על הבימה וקפץ, פרייז דה לורד, השיב הקהל. כמעט מיד לאחר מכן.
רק לא מקיין
יותר מ-100 חברי מקהלה, לבושים בגלימות ארוכות, בהם גם בחור ג'ינג'י לבן אחד, הלבן היחיד על הבימה, החלו זורמים אל הבימה מכל קצוות האולם. אני אוהב את ג'יזס, הם זימברו, אנחנו אוהבים את ג'יזס, השיב הקהל, אנחנו נותנים לך את הכל, לורד, ג'יזס איז באק.
מטיפה שחורה, עטופה בבגדי הטקס ממשי סגול, לקחה את המיקרופון. ביום שלישי, היא אמרה, אנחנו צריכים לטפל במקיין, מקיין מגיע! לא, לא! צעק הקהל והרים את הידיים מעל ראשו במחאה. התיירים הלבנים בקהל נראו מאושרים: הם רצו לראות כנסייה עם מוזיקה שחורה - וקיבלו גם עצרת בחירות.
ובכל זאת, שמו של אובמה לא הוזכר. לא היה צורך. המתח היה עצום ומוחשי. אחרי כמה מזמורים התפנה המטיף לקרוא תחינה. זה היה מסמך מדהים. המטיף קרא קטע, והקהל כולו קרא קטע אחר, וכולם עסקו בהיסטוריה של השחורים באמריקה ובמאבק שלהם לשוויון.
לא נשכח שהמדינה הזו יוסדה על העיקרון שאפרו אמריקנים הם רק שלוש חמישיות של אדם, אמר המטיף, והקהל השיב: ואנחנו רק יכולים לדמיין את האושר של אבותינו ששמעו על התיקון ה-15 לחוקה שנתן לזכרים שחורים את הזכות להצביע.
לא נשכח את הבכי והאנחות של אלפי מצביעים שחורים שנזרקו מאדמתם, הוכו באלות, ננשכו על ידי כלבים, נשרפו על אוטובוסים, נאסרו ונרצחו, הודיע המטיף. הקהל השיב: אנחנו זוכרים את הכנסייה בברמינגהם, היכן שארבע ילדות נהרגו בגלל פצצה. אנחנו מוקירים את המורשת של מרטין לותר קינג ומלקולם אקס. ועד שהצדק יזרום כמו מים והצדק כמו נהר איתן, אמר המטיף, אנחנו נצביע מתוך הזיכרון של אבותינו ולמען התקווה לדורות הבאים. אמן, שר הקהל, אמן.
בדרך לתחנת הרכבת, ברחוב האפור והרחב, ניגש אלינו ילד צעיר. אל תשכחו להצביע מחר, הוא אמר, אל תשכחו.
נא להמתין לטעינת התגובות
