הקוד הגנטי של העם המלכלך
כאשר יציאה לפארק או לחוף הים נראית לעתים קרובות כמו ביקור במזבלה, כדאי שנבוא בטענות בעיקר אל עצמנו
ברוב תחומי השמירה על הסביבה השיח הציבורי והתקשורתי בישראל נוטה לייחס חשיבות מוגזמת לאורחותיהם של האזרחים הפרטיים ולשכוח שהתפנית הגדולה באמת צריכה להגיע מלמעלה-משינוי בסדרי העדיפויות והתקציבים של השלטון הממלכתי והמקומי. אבל בכל הנוגע ללכלוך הגואה, שבו אפשר להיתקל בכל מקום, כדאי שנבוא בטענות בעיקר אל עצמנו. כשעם שלם מטנף, גם גדודים של מנקים לא יוכלו להפוך את הטבע למקום שנעים להיות בו.
שיחה בימים אלה של אחרי חגים עם אנשי שטח של רשות הטבע והגנים, למשל, מורכבת מרצף של אנחות: לא נעים להגיע בבוקר לפארק שאתה אמון על טיפוחו וניקיונו ולגלות שהיצור הערטילאי המכונה "הציבור" עבר פה והשאיר למזכרת הררי שקיות ניילון, שאריות אוכל ומרבדים של נייר טואלט משומש.
מאוד פופולרי להתלונן על כך שיותר ויותר אתרי טיול וטבע נתחמים והכניסה אליהם כרוכה בתשלום;
אם הטבע שייך לכולנו, מה פתאום צריך לשלם כדי לבלות בו? אלא שכשמפקירים את הטבע לציפורניו של עם ישראל, חינם אין כסף, רבים מפרשים זאת כאור ירוק להתעללות. חופים לא מוכרזים משמשים מסלול למרוצי טרקטורונים, ערוצי נחלים הופכים למזבלות. כשמגיעים למקומות האלה, פתאום מתחשק שמישהו לעזאזל ייקח כאן אחריות, יעלה כמה שיעלה.
נכון, לכל שטח פתוח יש רשות שאחראית עליו, ורבות מהן לא עושות מספיק בתחום השמירה על הניקיון; נכון גם שבמדינה שבה משלמים מסים כה גבוהים אפשר לצפות שרשות הרבים תהיה מטופחת קצת יותר. אבל לפני שמתמסרים לטיעונים הכלכליים הללו-כאילו העובדה שאנחנו משלמים מסים נותנת לנו לגיטימציה להתנהג כמו בהמות-מומלץ שלא להתחמק מהשאלות התרבותיות העצובות שמדד הלכלוך מעורר.
לאחרונה השתתפתי בסיור בדנמרק שנסוב על נושאי סביבה. אחת המארחות הייתה סילביה, איטלקיה קורנת, שהאנגלית המושלמת שבפיה סדרה לה משרה בהסברה. כשסיימה להרצות על היוזמות הירוקות של תושבי האי המקסים לולנד, התגלגלה השיחה לתרבויות ועמים. הדנים, אמרה בפליאה, פשוט לא מלכלכים. האפשרות להשליך פסולת בטבע כאילו לא קיימת בקוד הגנטי שלהם. זה כל כך שונה, הוסיפה, מאיתנו האיטלקים. ואז הביטה בנו, קבוצה של ישראלים, ואמרה: "יש לי הרגשה שאתם הרבה יותר דומים לנו מאשר לדנים". לא נותר לנו אלא להנהן בצער.
נא להמתין לטעינת התגובות
