הנה מוטלות גופותינו: החקלאים נגד השקנאים
שקנאי עובר באגמון החולה, יורד לאכול דגים, נשמעת ירייה. שקנאי מת. לחקלאים נמאס שאוכלים להם את הפרנסה. מלחמת החקלאים בעופות אוהבי הדגים, שנמצאים בעיצומה של עונת הנדידה, הולכת ומחריפה
לביא טוען כי עד האירוע, היה לחקלאים רישיון לירי באוויר, אולם השקנאי הוא עוף גדול מאוד וייתכן שהיו פגיעות בגלל הסיבה הזו. אבל גם הוא מודה שקיים תסכול גדול בקרב החקלאים מדילול אמצעי הלחימה שלהם בעופות שמכלים, לטענתם, את פרנסתם. אז יורים באוויר ולפעמים פוגעים, בטעות כמובן. ומהצד השני נלחמים בהאכלת השקנאים שיוזמת רשות הטבע והגנים בשמורת החולה.
לביא ושותפיו, המתפעלים את המדגה הגדול ביותר בעמק החולה, טוענים שההאכלה היזומה מזמינה את השקנאים ל"ארוחת חינם" בעמק. ברשות הטבע והגנים טוענים שמלבד העובדה שההאכלה היזומה שומרת על חיית הבר המוגנת, היא טובה גם לחקלאים. כי נקודת ההאכלה מסיטה את השקנאים מהבריכות ונותנת מענה ליצר הקיומי המולד של העופות - לאכול בשקט ולהמשיך בנדידה.
"אין לנו זמן כמעט לעבוד", אומר לביא בייאוש. "היום עסקנו פה שלושה -ארבעה אנשים במקביל בגירוש, ולא בעבודת התפעול השוטף של המדגים. אנחנו חסרי אונים מול התופעה, שהשנה היא באמת חריגה. גם בעקשנות של השקנאים וגם בכמויות שלהם. אין לי הסבר מדויק למה זה קרה השנה, ויש ויכוחים די עקרוניים עם רשות הטבע והגנים. זה ויכוח שמתמשך כבר מספר שנים לגבי איך לנהוג בחיות נודדות כאלה. אנחנו, בתא השטח הזה, מוציאים כמעט 5,000 שקל ביום על דלק, עבודה, זיקוקים, רכבים שנשחקים בריצות הלוך-חזור. אלה סכומים מאוד גבוהים. אלו ההוצאות של הגירוש. מעבר לזה יש לנו גם נזקים בסדר גודל של אסון".
הוויכוח העקרוני שעליו מדברים הצדדים נע בעיקר סביב שאלת ההאכלה היזומה של השקנאים בשמורת החולה. "ישראל יושבת על ציר נדידה בין אירופה לאפריקה ולפי ההערכות העולמיות, מספר השקנאים נאמדב כ-30 אלף", אומר אוהד הצופה, אקולוג העופות של רשות הטבע והגנים.
"רובם לא עוצרים פה ל'תדלוק', אבל מעטים מהם, בעיקר הצעירים והזקנים, עוצרים כאן כדי לאכול. רובם ממשיכים לנדוד אחרי כמה שעות. חלק קטן מאוד מהם נשאר כי יש לו מזון. לנדוד זה יצר קיומי מולד ולא מותנה באם יש או אין אוכל. אנחנו מסבירים לחקלאים כל הזמן שאי אפשר למנוע מהשקנאים לאכול וששקנאי רעב פשוט יעצור פה. הם מאמינים שאם הוא יאכל הוא יתרגל ויישאר ואנחנו אומרים להפך. יש לנו מחקרים, כמו למשל זה של ד"ר מרווה שמואלי, שמוכיחים את זה".
חגי
כבר בשנה שעברה התקציב לקניית גרעיני תירס להאכלת העגורים ירד, והם, שזכרו שלאורך נתיבי התעופה שלהם פה יש נקודות האכלה, הגיעו בהמוניהם. עכשיו, כשהחקלאים החליטו לא לממן יותר את העלויות האדירות, אין לעגורים אוכל ולכן הם פושטים על שדות החקלאים כי הם רוצים לאכול. עם השקנאים זה אותו סיפור".
בעניין העגורים, חל שינוי מדאיג. הממשלה, שעד עכשיו תקצבה בשלושה מיליון שקל את פרויקט ההאכלה, באמצעות רשות הטבע והגנים, קיצצה בתקציב. לטענת אנשי רשות הטבע והגנים, שלפיה השקנאים, בניגוד לעגורים, לא יישארו כאן גם אם נרגיל אותם לארוחות חינם, מגיב סגל בכעס מהול בזלזול. "הם אנשי אקדמיה, ואצלנו בעמק מנהלים כבר 15 שנה התארגנות נגד פגיעת חיות בר בחקלאים", הוא אומר.
"אצלנו בעמק בית שאן כמעט כבר לא רואים שקנאים. הרגלנו אותם שנתיבי הנדידה שלהם יהיו שונים ושם אין לנו נקודות האכלה שמזמינות ל'ארוחות חינם'. שינדדו דרך הים. אין שום בעיה. למרות שהעמק שלנו הוא על השבר הסורי אפריקני, לא רואים אותם אצלנו, הם לא יורדים אצלנו, הם מצאו חלופות אחרות".
סגל ולביא נמצאים עכשיו בחוץ, ממשיכים לירות עוד אחד ממאות הזיקוקים בניסיון לסלק את האויב. "תראי", אומר לביא תוך כדי ירי. "יש כאן עכשיו כ-1,500 שקנאים רק בחווה שלנו. אני לא יודע כמה יש אצל השכנים. אנחנו צריכים להגן על מקור הפרנסה לא רק האישי שלנו, אלא של כל הקיבוצים השותפים פה. הושקע פה הון ועמל רב, ולמעשה אנחנו מרגישים בתקופה האחרונה שאנחנו לא מקבלים מספיק שיתוף פעולה מהרשות. הם מקשים עלינו לפעול בדרכים המקובלות. אמצעי הלחימה העומדים לרשותנו כרגע כבר לא מזיזים בכלל לשקנאים! הציפור הזאת היא חיה אינטליגנטית והיא יכולה לראות מה אנחנו יודעים לעשות ומה לא, והם מבלים פה כל היום".
דן אלון, מנהל מרכז הצפרות הארצי של החברה להגנת הטבע, חושב שהבעיה נעוצה בוויכוח שהתעצם בשנה שעברה בין החקלאים והגופים הירוקים. הדייגים לא היו מוכנים למכור דגים לנקודות ההאכלה, מאותו חשש שהשקנאים יישארו לחרוף, ולכן הושגה פשרה לא טובה, שהביאה למצב הקיים.
"הפשרה הייתה שתהיה נקודת האכלה אחת בלבד בעמק החולה, ושהדייגים יקטינו את כמות דגי הפרא שהם מכרו עד אז לנקודת ההאכלה - כמות הנאמדת ב-20 טון. המשקל הזה לא מספיק לכמות האדירה של השקנאים הנודדים דרך שמי ישראל. ברגע שנגמר להם האוכל הם עוברים למקורות הזמינים הקרובים - בריכות הדגים של החקלאים.
עד לפני שנה העסק עבד בשלום. השנה זה נכשל. מלבד התופעה המדאיגה של ירי בלתי חוקי בשקנאים, שבשנה שעברה תקפו גם את המדגה של מעגן מיכאל, ישראל היא תחנה מאוד חשובה לקיומם של השקנאים בעולם. אם לא נדע לשמור על הטבע ביחד, ניקח חלק בהפרת האיזון".
הדייגים כועסים גם על הקביעה הזו. "אנחנו אלה שגדלנו בטבע, והילדים שלנו הם אלה שלומדים לראות ולזהות ציפור, ולא יפי הנפש המתחסדים בג'ונגל הבטון שם בתל אביב", אומר סגל בהתרגשות תוך כדי דפיקה על השולחן. "הילדה שלי מכירה טבע ויודעת לראות לטאה ולאהוב אותה ולא לפחד ממנה. ואני, הרבה לפני שהייתי דייג הייתי צפר חובב ואני מכיר ציפורים יותר טוב מחלק מהפקחים. אבל במקום להקשיב לנו הם מנהלים נגדנו מלחמה. והנה הגענו עד לכאן".
הוויכוח הזה כנראה יתקרר בימים הקרובים. עונת הנדידה של השקנאים צפויה לחלוף בקרוב ויחד עמה - לפחות על זה מסכימים הצדדים הנצים - תנדוד מכאן הבעיה לארצות החמות יותר. בעודנו יושבים בבקתת הדייגים הפסטורלית, נתקל שקנאי בקווי המתח הגבוה, בפעם השלישית בתוך שעתיים בלבד. לעצירה בישראל יש מחיר.
יכול להיות שזה ייגמר בטוב. ביום חמישי בערב הודיע מנהל מחוז הצפון של רשות הטבע והגנים, יגאל בן ארי, כי הושג מימון באמצעות שיתוף פעולה סמוי עם דייגים מהאזור לספק כמות אוכל נוספת לשקנאים בנקודות ההאכלה בשמורת החולה. "אני מקווה שכאן נשים סוף למשבר. שהשקנאים פשוט יאכלו וימשיכו בנדידתם". זה ייתן שקט, לפחות עד הסתיו הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
