גלויה ירוקה מדנמרק
מכונית חשמלית שעלולה ליצור משבר אנרגיה, בתים שקופים עם שכנים מציצנים ופרופסור אחד עם אובססיה קלה לקרח. רוח ירוקה
סמסו, דנמרק. טורבינת רוח צילום: ניקי בון
בדרכו אל הג'וב בבטר פלייס עשה אגנפלד מסלול בעל מאפיינים ישראליים מובהקים: בתפקידו הקודם כאיש משרד החוץ הדני, הוא זה שהזמין את אגסי להציג את הפרויקט בפני הממשלה. אחרי ששיתוף הפעולה אושר, אגנפלד דילג באלגנטיות אל הצד השני.
הון ושלטון? מה פתאום. דנמרק הרי דורגה במקום הראשון בסקר השחיתות האחרון (כמדינה הכי פחות מושחתת) 38 - מקומות לפני ישראל.
הדנים ממתינים בדריכות ליום שבו ימלאו המכוניות החשמליות את כבישי המדינה, אבל עננת השאלות שמלווה את המיזם בישראל לא נעלמת גם מעיניהם: האם הם ימהרו לרכוש (בהתחשב בהטבות המס המופלגות) מכונית שזקוקה לטעינה מדי 150 ק"מ? תושב קופנהגן שייצא לסיבוב בחלק המרכזי של המדינה (יוטלנד) יצטרך לעצור בדרך לפחות שלוש פעמים לצורך הטענה. זה בהנחה שיהיה לו איפה לעצור, שכן בשלבים הראשונים מתכננת בטר פלייס לרשת בתחנות טעינה רק את אזור קופנהגן.
בעלי המכוניות החשמליות יצטרכו גם להיפרד מהרגל החביב על דנים רבים: עלייה על הגשר המחבר בין קופנהגן למאלמו שבשבדיה. ביבשת שבה הגבולות שייכים לעבר, הפרויקט של בטר פלייס - לפחות בטווח הנראה לעין - יחזיר את הגבולות לאזור. בעלי המכוניות החשמליות פשוט לא יוכלו לנסוע למדינות שבהן לא תהיה אפשרות טעינה.
לאור המגבלה הזו, הדנים מודים שהמכונית תהיה כנראה השנייה או אפילו השלישית במשפחה - וזו, צריך להודות, לא בדיוק תרומה גדולה לאיכות הסביבה.
אז למה בכל זאת הדנים מוקסמים מהרעיון? בגלל הגמישות שיעניקו המכוניות החשמליות למשק החשמל שלהם, שזקוק לגמישות יותר מלכל דבר אחר. כמעט 20% מצריכת החשמל בדנמרק מופקת מטורבינות רוח. אלא שהרוח נושבת בעיקר בלילה, שבו, כידוע, צריכת החשמל נמוכה. בלית ברירה הדנים מחליפים חשמל עם שכניהם: הם קונים ביום מהנורבגים, שמפיקים חשמל ממפלי מים, ומוכרים להם בלילה במחירי הפסד את החשמל שמייצרת הרוח.
הסוללות של אגסי עתידות להיות “מחסן החשמל” של דנמרק: החשמל שמופק מרוחות הלילה ישמש להטענה לילית של המכוניות - וחסל סדר מכירת החשמל במחירי רצפה. רק המחשבה על כך גורמת לדנים לחייך מאוזן לאוזן. הנורבגים הרבה פחות מרוצים, כך שאגסי עשוי להיות חתום לא רק על מהפכה תחבורתית - אלא גם על משברון אנרגיה אזורי.
מציצים
דנמרק יקרה יותר מישראל בעשרות ולעתים במאות אחוזים, מלבד שני דברים: לגו, גאוות התוצרת המקומית, ובתים מחוץ לקופנהגן. בדיוק כמו אצלנו, מחירי הדירות והצפיפות בבירה מבריחים משפחות צעירות אל הפרברים הירוקים; אבל כמו הישראלים, גם הדנים לא מתלהבים מנסיעה יומית ממושכת למקום העבודה. כל התרחקות של קילומטר מקופנהגן מביאה לירידה בערך הנדל"ן, ובעיירות השלוות הנמצאות כ-50 ק"מ מדרום לבירה כבר אפשר למצוא בתים כפריים מהודרים בני שתי קומות, ששטחם 180 מ"ר ולצידם גינה ענקית, בפחות משני מיליון שקלים. במונחים ישראליים מדובר במציאה.
בימים של ערפל כלכלי הבתים לא נמכרים במהירות, ומלאכת השיווק קשה עוד יותר כשמדובר בבתים חוסכי אנרגיה. אולה אלם, היועץ לענייני אנרגיה של פרויקט הבתים הירוקים באזור הרפולג, לא מנסה להעמיד פנים שחייו קלים. לדבריו, הממשלה לא מעודדת את המעבר לבתים חוסכי אנרגיה, ופחות מאחוז מהדנים מתגוררים בבתים כאלה. ובכל זאת, התוכניות לעתיד שאפתניות: בתוך כמה שנים רוב הבתים החדשים שייבנו בדנמרק יחויבו לעמוד בתקנים שיניבו חיסכון של עשרות אחוזים בצריכת האנרגיה. כשהדנים אומרים "בית ירוק," כוונתם בעיקר לייעול מערכת החימום בבית. משפחה דנית
ממוצעת מוציאה עשרות אלפי שקלים בשנה לצורכי הסקה.
בנייה חסכונית באנרגיה מבוססת על שני עקרונות: שכבת בידוד עבה בקירות (ועם זה למרבית הקונים הפוטנציאליים אין בעיה,( והגדלה משמעותית של החלונות - עד כדי בניית קירות שלמים מזכוכית. הסיבה לכך היא שקירות שקופים ממקסמים את קליטת קרני השמש, הנוטות להגיע לדנמרק בזווית אלכסונית, וכולאים את החום בתוך הבית. אפקט החממה בגרסה האופטימית.
אלא שלא רבים מעוניינים לגור בבית כמעט שקוף, גם אם פירושו של דבר חיסכון של מאות או אלפי שקלים בחודש. אפשר להבין אותם: חלק מהבתים הללו נראים כמו ניסוי של אדריכלים בעלי חוש הומור מעוות. כל מי שעובר ליד הבית - שלא לדבר על השכנים ממול - יכול לראות בדיוק מה עושים בני הבית, עד כמה מבולגן חדר הילדים ומי לא שטף כלים. בחוסר נימוס מופגן עמדנו ליד אחד הבתים הללו והתבדחנו על כך שבשניים מחדריו היתה תלויה בדיוק אותה תמונה. מותר לשער שהיכולת של עוברי אורח להעניק ציונים לבחירות האסתטיות של בעלי הבית לא מסבה הרבה נחת לדיירים. אלם מוסיף שגם רוכש פוטנציאלי שבית כזה דווקא מוצא חן בעיניו ודאי שואל את עצמו ללא הרף מה הסיכוי שבבוא היום, כשירצה לעזוב, יצליח למצוא קונה.
עידן הקרח
מדי שנה בסביבות חודש מאי עולה פרופ' אנדרס סוונסון על טיסה לגרינלנד ונוחת על פני קרחון ענק. סוונסון ועמיתיו מהמרכז לחקר האקלים שבאוניברסיטת קופנהגן חוקרים את התחממות כדור הארץ.
קרחון בגרינלנד. מומלץ לשנה הבאה צילום: רויטרס
סוונסון יצר גרפים המתעדים את הטמפרטורה בכדור הארץ ב-130 אלף השנים האחרונות ואת ריכוז גזי החממה באותן שנים. ההקבלה בין עליית הטמפרטורה לעלייה בריכוז הגזים מדויקת עד כאב: היא הגיעה לשיאה בחצי המאה האחרונה, שבה הטמפרטורה טיפסה וריכוז גזי החממה באוויר נסק בעקומה תלולה, שכמוה הכדור הזה עוד לא חווה.
השאלה היא, כמובן, מה קדם למה: האם ריכוז גבוה של פחמן דוחמצני ומתאן גורם להתחממות האטמוספירה, או שמא להיפך? ובמילים אחרות, האם כדור הארץ יפסיק להתחמם אם הפעילות האנושית הכרוכה בפליטת גזי חממה (תחבורה, מפעלים, תעשיית הבשר, צריכת חשמל) תופסק בבת-אחת? קשה לדעת, אבל אפשר לקבוע בוודאות שהפעילות האנושית במתכונתה הנוכחית לכל הפחות תורמת להתחממות, אם אינה האחראית הבלעדית לה.
כשסוונסון מסיים את המצגת, הוא מכניס את אורחיו למקרר: מחסן שהטמפרטורה בו היא 25 מעלות מתחת לאפס, שם נשמרים חלקי קרחונים בני עשרות אלפי שנים. בחדר הסמוך, שבו החוקרים בוחנים את פיסות הקרח במיקרוסקופ, הטמפרטורה היא רק 15 מעלות מתחת לאפס. אחרי חמש דקות בתוך המקפיא - על אף הסבריו המרתקים של הפרופסור החביב - התחממות כדור הארץ נראית לפתע כמו רעיון בכלל לא רע.
נא להמתין לטעינת התגובות
