הטראומה השלישית: יהונתן גפן שוב עובר דירה
מתי כבר יבינו בני האדם הזמניים שאין טעם בתיאבון חזירי לרכוש ונדל"ן. מדור על ארגזים
הוא תקע יתדות ושרץ בביצות.
זה בכלל לא כמו ברוסיה שלו
והיה לושם חם ודוקר ומה לא.
אבל אל תהיו עצובים בגללו
כי לכל מקום שהוא בא הוא קרא בית
וכל מקום היה בית שלו.
כשעזבתי את הכפר והגעתי לעיר,
הרגשתי גלמוד בלי מכר או מכיר.
לקח לי קצת זמן להיות עירוני
ולחיות בשלום עם המין השני.
אבל אל תהיו עצובים בגללי
כי לכל מקום שבאתי קראתי בית
וכל מקום היה בית שלי.
כשפרצה מלחמה הייתי חיל
ששועט בין גבעות עם רובה מקולקל.
בכל בית נטוש התנחלתי ראשון
ופרשתי שמיכה וניסיתי לישון.
אבל אל תהיו עצובים בגללי
כי לכל מקום שבאתי קראתי בית
וכל מקום היה בית שלי.
ולמחרת יצאנו לקרב
ונפלתי לתוך תעלת במוצב.
הביאו אותי לחורשת השחורות
ומצאו לי פינה שם בבית הקברות
אבל אל תהיו עצובים בגללי
כי בכל מקום הרגשתי בבית
וכל מקום היה בית שלי".
("בלדה על אהבת המולדת", י.גפן 1973)
גם כשאני מגיע הביתה אני רוצה הביתה. את המשפט הזה כבר כתבתי בגיל ,20 ולא אכפת לי אם אני חוזר על עצמי. אני חוזר על עצמי? אני חוזר על עצמי?
ביום שבו מת פול ניומן שוב עברתי דירה. מישהו חכם ממני אמר לי פעם שלעבור דירה זאת הטראומה השלישית. הראשונה היא כשמת מישהו מיקיריך. השנייה, כשאתה נפרד מבת זוג אהובה. והשלישית - כשיום אחד מגיעים הארגזים הריקים ואתה נפרד מהקירות שעטפו אותך חמש שנים לטובת כתובת
הסיבה שבגללה עברתי דירה, כמו כל כך הרבה תושבים אחרים בתל אביב, היא שגם אני לא יכולתי לעמוד בתנאים של השכירות. בעלי הבית מכריזים באופן שרירותי על סכום עתק שהדיירים לא יכולים לעמוד בו, והם מחפשים מקום זול יותר.
לתשומת לבו של כבוד ראש העיר: אם המחירים ימשיכו להיות בשמים, כל האמנים הצעירים והחיילים המשוחררים יחפשו מקום אחר ותל אביב תהיה - ואולי היא כבר שם - עיר הבירה של בתי הזונות והאוליגרכים.
פעם היתה לי מחשבה לקנות דירה עלובה בארץ ישראל, אבל זה לא נראה לי מוסרי להיות בעל דירה במקום הזה. במשך השנים הרגשתי שאולי זה גם לא מוסרי לחיות בארץ הזאת. מאז שעזבתי את המושב בעמק - שגם בו רציתי הביתה - עברתי מדירה לדירה, ועד היום הצמח שאהוב עליי ביותר הוא היהודי הנודד.
ספרתי יותר מ-40 דירות, לפחות, מאז שהגעתי בחוסר כל לשזיף הגדול - תל אביב. דודה רות סידרה לי דירת שני חדרים בשינקין עם שותף מכובד, אחיין של רוטשילד, וברור שהוא שילם יותר ממני. אחר כך עברתי לדיזנגוף 92 מתחת לדירה של המשוררת הדגולה יוכבד בת מרים, שהיתה לי אם ואחות. משם עברתי לרמת גן והתנחלתי בדירה של אמא של החברה שלי שבקרוב תהיה אשתי. כל מה שהיה לי זה מברשת שיניים ושמיכת פיקה, ככה שלא תפסתי הרבה מקום.
אחר כך עברנו לכתובת אחרת ברמת גן, עיר שעדיין לא קלטתי את האופי שלה. התחתנתי, נפרדתי, חזרתי לפרודתי. היתה לי תקופה כפרית בה גרנו ברמות השבים, בית יצחק, הוד השרון, נווה איתמר, וכשגמרתי לשתות את כל נתניה יצאתי לעולם המערבי כדי לברוח קצת מהטירוף המקומי.
גרתי שנתיים בדירה מפוארת בהייגייט, לונדון, שכן של רוד סטיוארט ושל הקבר של קרל מרקס, וכל מי שהגיע מישראל בא לישון אצלי - מוטי קירשנבאום וכל המשפחה, אהובות ישנות, קרובי משפחה מעורפלים, ריטה ואחותה. בעצם הייתי חלק מהסיור התיירותי בלונדון - האוטובוס שהוביל את התיירים לארמון בקינגהאם עצר גם אצלי.
כמתנחל ותיק , גרתי בדירה הקטנה של אשתי השנייה בניו יורק, סנטרל פארק מערב על רחוב .90 ביום בהיר יכולתי לראות את יוקו משקה את שדה התותים לזכר לנון. אחר כך עברתי לדאון טאון בבית הישראלי של מיקי, הצ'לסמור, ושמעתי רק עברית במעלית. גרתי גם חצי שנה בלוס אנג'לס, בבוורלי הילס. שנתיים בבוסטון. בדירה ברובע היהודי בברוקלין ואחר כך בדירת שני חדרים בברייטון ביץ’ - הדירה שבה גרו ויצרו שניים מחברי אירוסמית, עוד להקה שמעולם לא עשתה לי את זה.
בשהות באמריקה נהייתי ציוני. נכון, אנחנו ארץ קשה, גזענית, אלימה ואדישה לסבל האחרים, אבל אין ספק שהיה לנו ממי ללמוד.
כיהודי נודד למדתי לא להתקשר לשום מקום באופן מיוחד. גם אם כרגע נעים ונוח לך בדירה ובשכונה, מחר יכול להיות פוגרום ומחרתיים בעל הבית יכול להשתגע. למדתי לא לצבור הרבה ספרים, אני נייד, לא צריך הרבה.
אחד הסיפורים האהובים עליי ביותר הוא הסיפור של טולסטוי "כל מה שצריך אדם." הסיפור (שאותו אני מספר מזיכרוני) הוא על בעל אחוזה שאומר לאחד מהווסלים שלו שכל שטח שהוא יקיף בהליכה יהיה השטח שלו. האיש מתחיל ללכת בעיגולים ההולכים ומתרחבים, ובסוף, מרוב מאמץ ועייפות, הוא נופל ומת. בעל האחוזה אומר לו: "אתה רואה, זה כל מה שצריך אדם - שני מטר על מטר. קבר."
אני עובר דירה, וכל הדירות שהיו לי חולפות בדמיוני, אבל איני מרגיש בעלות או געגועים לאף אחת מהן. ואני מאמין שביום שבו יבינו בני האדם הזמניים שאין טעם בתיאבון חזירי לרכוש ולנדל"ן, ויתחילו לדאוג יותר אחד לשני, העולם יהיה אולי טוב יותר.
אין דבר שמשמח אותי יותר מקריסת ההון והדולר בעולם השפע האכזרי, נטול החמלה והאהבה. יחי השקל, וחתימה טובה ויציבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
