הייתי רוצה מנהיג שאפשר לשנוא
יום הכיפורים נקשר תמיד בשמו של שרון. שנאתי אותו, אבל את מקומו ירשו אנשים שלא יכולת אפילו לזעום עליהם. יום כיפור שלי
אין בי רחמים עליו או געגוע אליו. הגעגוע אליו מגעיל אותי, הזיכרונות הסכריניים של אנשי חצרו ועוד יותר מזה האמירות הריקות של עיתונאים ופוליטיקאים, אנשים שאמורים לדעת טוב יותר. יש לי תחושה ששרון הישן, זה שלא רק לפני האירוע המוחי אלא גם לפני הדעיכה, שרון של לבנון ו"מי בעד חיסול הטרור" ו"סגן ראש הממשלה, אני אפשיט אותך עירום ועריה," היה כועס עליו עוד יותר. אריק מלך ישראל הטיל אימה ועורר הערצה; מעולם, אני מעז לנחש, לא ביקש לעורר געגוע.
האמירה "אצל אריק זה לא היה קורה" היא ילדותית, וזה ראוי: תקופת שלטונו היתה התקופה האינפנטילית ביותר של הציבוריות הישראלית. מצונפת בפחד, נוטשת בזעם את האשליה המרוסקת (והילדותית לכשעצמה) על קץ הסכסוך ומתכנסת לתוך בועה של מסכנות עצמית צדקנית, התקבצה הקהילה הישראלית הבכיינית סביב דמות אב שהמציאו יועציו, איש שבעצם כבר לא היה שם.
ראש הממשלה שרון היה זקן שבט למוד ניסיון; לא פחות מזה, הוא היה אדם שיכולותיו דועכות, שנרדם בישיבות ולא התמודד עם רוב הדברים החשובים לחיינו. מה שיישאר משלטונו, התכלית היחידה אליה חתר, היתה יוזמה אחת רבת נזק, שנולדה בחטא ובוצעה בכחש.
אבל היא היתה רק אקורד הסיום. יותר מכל אדם אחר, יותר מדיין ומרבין ומפרס, חייהם של בני דורי הם התמודדות עם אריאל שרון. דווקא הוא, הכפרי הערמומי והלא מעמיק, שראיית עולמו צבועה בשחור ולבן וטבולה בפסימיות עמוקה (ובלא מעט פחדנות אישית, שמוטה גור ז"ל רמז לה בפומבי,( הוא שטבע את הנוסחה, או שאתה מאמין בה או שאתה נאבק איתה: הם מכים בנו ואנחנו בהם, וכך יהיה.
חיינו על פי שרון לא הורכבו מחזון גדול, אלא מאלף פעולות תגמול קטנות. לא היתה בהם אפילו השירה הטראגית שניסו למצוא בה אחרים מבני דורו: הוא לא תבע מאיתנו להיות חזקים ועמידים ולא לירוא לנוכח גורל דורנו, כפי שאמר דיין (ולא תמיד האמין.( בעולמו של אריק חיינו על חרבנו ללא תקווה וללא חזון, קמים בכוח ונופלים בכוח, כמעט למען הכוח עצמו. בפעם היחידה שפעל מתוך חזון, בפעם היחידה שביקש לשנות מצב מעיקרו ולברוא עולם חדש, נולדו ההרס העיוור והאיוולת של מלחמת לבנון הראשונה.
שנאתי את שרון בכל לבבי ובכל מאודי, כמו שהדור שלפניי שנא את דיין אחרי מלחמת יום כיפור. שנאתי אותו בשם חבריי שנהרגו במלחמה ההיא, נטרתי לו על השקר והמרמה והתבוסה שחשנו כל יום בלבנון.
ב"ואלס עם באשיר," הסרט שהיה צריך להזין אל תוך ורידיו של שרון, אבל אותו כבר לא יראה, הוא מבליח לרגע כמו שראינו אותו אז: עריץ ציני וכוחני, שבעודו בולס ארוחת בוקר מזיז את קצה הזרת וחיילים מתים בפאתי ביירות. הוא היה שיווה של היקום שלנו, אל ההרס שבשם תוכנית האיוולת שלו מתו טובי חברינו לשווא.
אחר כך דהה, הותש באינספור מלחמות פוליטיות ואיבד מכוחו המאיים עם כל יום וכל בחירות פנימיות. זה יהיה העונש שלו, הייתי אומר לחברים שלי בכל פעם ששרון היה מנצח בהצבעה מכרעת במרכז הליכוד, רק כדי לגלות שהניצחון הזה לא מקרב אותו ולו צעד אל השלטון ואל הכפרה. כמו סיזיפוס, כמו משה, אותה יראה ואליה לא יבוא.
שנתיים הוא מוטל כך. סוף שאיש אינו ראוי לו איור: רות גווילי
לפחות הוא לא היה קריקטורה חיוורת
לאט לאט חדלתי לקוות שייענש גם עונש אחר בימינו. המתים הלכו והתרחקו, ככה זה. הכעס על לבנון התחלף בכעסים אחרים. את מקומו הציבורי ירשו אנשים, שלא יכולת אפילו לזעום עליהם: הם עוררו בך בוז קר וחמלה עצמית, איך ייתכן שמכל הישראלים בעולם בחרנו דווקא בהם לשלוט בנו, אבל לא זעם.
ועם השנים, כשהאהבות והשנאות החלו דועכות אל ההשלמה שבאה עם הגיל, כבר זכרתי את עוצמת הרגש שעורר בי שרון פעם יותר מאשר את צבעו: לפחות אותו אפשר היה לשנוא באמת. לפחות הוא היה ציור רב הוד, אפילו בשחור, ולא קריקטורה חיוורת כמו אלה שהגיעו, בזה אחר זה, ללשכה שנשארה נעולה בפניו.
בסוף הוא בא, אבל כבר היה קשה לכעוס, כי הוא כבר לא היה שרון. יצא לי לפגוש כמה פעמים את הקשיש רב הקסם והמשועמם, שישב שנה וחצי במצודת זאב הריקה, כי אף אחד אחר כבר לא רצה להיות יו"ר הליכוד.
זה היה כל כך פאתטי, שאפילו בוגר לבנון יכול היה להיזכר מה רבים היו מעשיו
לפניה: את הכלי חסר הגבולות שבאמצעותו בראו בן־גוריון ודיין את צה"ל החדש, את המצביא רב־התושיה והדמיון של ששת הימים ויום הכיפורים. וכשנבחר לבסוף, נוחת לתדהמתו במשרה שנתניהו וברק השאירו בחורבותיה, היינו כולנו אסירי תודה על כך שהוא כה שונה מקודמיו.
שנתיים ותשעה חודשים הוא מוטל כך, סוף שאיש אינו ראוי לו. אני לא עוקב אחרי הפרטים, לא מעניין אותי כמה הוא שוקל עכשיו ועוד פחות מזה אם היתה דרך, מתי שהוא מאז ינואר ,2006 לסיים את זה. אני יודע שבניו אוהבים ומכבדים אותו מאוד. אני מאמין שעד כמה שהדבר בידיהם, הם משתדלים לעשות מה שנדמה להם שאריק היה רוצה. אני יודע מה הייתי רוצה במקומו.
יותר משאני חושב עליו, אני חושב על הימים שבהם התייחסנו לאלה המתיימרים להנהיג אותנו, במלחמה ובשלום, בהערצה ובשנאה, שתי הצורות האנושיות של הכבוד. מה לא הייתי נותן היום בשביל מנהיג אחד שאפשר לשנוא כמו שצריך.
נא להמתין לטעינת התגובות
