כך שורדים האלפרונים: עובדים עם הידיים
בלי חיילים, בלי עסקים בחו"ל, בלי אחוזות פאר ובלי מכוניות מנקרות עיניים. אחרי 30 שנה משפחת אלפרון היא היחידה שנשארה על הרגלים
בדיוק באותו זמן מגיחים שני אסירים מתא 11, ונועלים את כל האסירים והסוהרים בחדר האוכל. במקביל, שלושה אסירים אחרים יוצאים מתא 4, חבושים במסכות, חמושים בצינור ברזל ובסכינים מאולתרים. היעד: תא 1 השמור. הדייר: יפת נגר, אסיר בן 34 שהסתכסך עם ניסים ומוסא אלפרון והוביל למאסרם.
שלושת רעולי הפנים שוברים את מנעול התא. נגר המום. הוא חשב שלפחות בכלא הוא מוגן. הם חובטים בראשו ודוקרים אותו בכל חלקי גופו, כפי שהיה נהוג לעשות אז עם מי שנחשדו כמלשינים, עד שהוא נופל, מתבוסס בדמו. כשדלתות חדר האוכל נפתחו, שלושת הרוצחים כבר היו בתא שלהם.
משפט הרצח נחשב למורכב ביותר באותם ימים. המשטרה והתביעה היו בטוחים כי המוח מאחורי גזר דין המוות של העולם התחתון הוא יעקב אלפרון, אז בן 23, שריצה עונש מאסר בכלא יונה. נגד אלפרון ו-16 אסירים נוספים הוגשו כתבי אישום. שמונה אסירים הורשעו. אלפרון לא היה ביניהם.
עד היום הוא מכחיש כי זרועו הארוכה הגיעה עד לתא ההפרדה של שאטה, אולם פרשת נגר יצרה סביבו הילה ומיצבה אותו כמי שעשה מהמשטרה ומשירות בתי הסוהר חוכא ואיטלולא. כשאלפרון חזר לגבעת שמואל, השם שלו כבר לא היה נחלתה של המועצה המקומית הקטנה.
משפחת אלפרון יודעת לשרוד. 30 שנה של תחכום, תעוזה, מנהיגות ומזל. המון מזל. לצד התדמית המאיימת, הם מפגינים כלפי חוץ גם חוש הומור, חביבות ופתיחות. אולם עדיין לא ברור מה הסוד שמחזיק אותם בשטח כל כך הרבה שנים, בעידן שבו מתהדק החבל סביב
זו גם הסיבה שיש מי שמאמין שהבמה תחזור להיות של האלפרונים, בדיוק כמו בשנות ה-80' העליזות. משפחת אלפרון, מצדה, מבחינה בהתעוררות המשטרה ומנסה לשמור על שקט יחסי. לא תמיד זה מצליח. רק לפני כחודש וחצי דהרו שני בלשים לתוך החווה של זלמן אלפרון, שהיה בטוח כי מדובר בניסיון חיסול ופצע אחד מהשוטרים.
לפני כשבועיים שבו בניו של יעקב אל הכותרות לאחר שדרור, בן 21, נעצר בחשד שהשליך אבן על שמשת רכב ברעננה ולאחר מכן ניסה לתקוף את השוטרים שהגיעו למקום. יומיים לאחר שחרורו נעצר האח הצעיר אלעד, בן 19, עם שלושה מחבריו לאחר שברכבם נמצאו סכינים, אגרופנים ובקבוק דלק.
מעצריהם של השניים גרמו לתחושות תסכול אצל האב. הוא סירב לשתף פעולה עם הכתבה וכך עשו גם שניים מאחיו. "זה לא זמן מתאים", אמר בקיצור. "צריך לתת לגל הזה לעבור. אולי נדבר בעוד כמה שבועות".
בני משפחת אלפרון נולדו לחיי עוני ומצוקה. ההורים, חיים וג'מילה, עלו לארץ ממצרים ב-1947 יחד עם שני הבנים הגדולים, ראובן ודוד. בהתחלה התיישבו במעברת רוזנבלום ליד פתח תקווה. לאחר מכן הצטופפו ההורים בדירת שיכון בת שני חדרים וחצי בגבעת שמואל.
עם עידן שקיות החלב הפך האב לאיש ניקיון ותחזוקה של מועצת גבעת שמואל. למרות הקשיים הילדים היו מאושרים ולאחר שעות הלימודים נהגו להתאמן ברכיבה על סוסים וחמורים בפרדסי פתח תקווה. המשבר הראשון החל במהלך מלחמת ההתשה. האח הבכור ראובן נהרג לאחר שעזב את עבודתו במשטרה והתנדב לבצר בונקרים לאורך תעלת סואץ. לאחר מותו קיבל את אות המופת. בני משפחת אלפרון טענו בעבר כי עם מותו החלה ההידרדרות.
רובם לא סיימו את לימודיהם והעדיפו לעבוד בשיפוצים. בסוף שנות ה-60' הם מצאו עניין בחוג אגרוף שנפתח בשכונה. יעקב ואחיו היוו את הגרעין החזק של המועדון והביאו הביתה שלל גביעים ומדליות. האב ניסה לנצל את כוחם של הבנים למטרות חיוביות. כאשר שכניו התייעצו עימו או שביקשו עזרה במציאת אבידה נהג האב להסתייע בבניו החזקים.
אלא שלמרות ניסיונותיו להעניק לבניו חינוך, הוא לא הצליח למנוע את ההידרדרות של חלקם לעולם הפשע. הם למדו ממנו את המיומנות לפתרון סכסוכים ושדרגו אותה לבוררויות בעולם התחתון ולפתיחת חברות גבייה. במקביל השתלטו על שטחים ציבוריים ועל דוכנים באזור גבעת שמואל ופתחו תחנות פיראטיות בכבלים. יעקב היה המנהיג.
כשהשתחרר לאחר רצח נגר, הפך אלפרון לשם הנרדף לפלילים. כבר בשנות ה-80' טענה המשטרה כי המשפחה היא דגם מוקטן של משפחות הפשע באיטליה ובסיציליה. במשטרה סיפרו כי לאחר כל ניסיון התנקשות בחיי האלפרונים הם דאגו לפענח את הפשע בעצמם ולסגור חשבון עם המתנקש.
הכבוד מבחינתם הוא מעל לכל וכאשר הוא נרמס על ידי מתנקש, רק דם שפוך יכול להחזיר את הגאווה. ואת הדם הם ישפכו בעצמם, במו ידיהם, בלי לשלוח שליחים בשמם. "הם עובדים עם הידיים תרתי משמע", אומר השבוע קצין מודיעין ותיק ממשטרת מחוז תל אביב.
"הכח הוא השכל שלהם. הם מעולם לא היו מפונקים, ואת העבודה המלוכלכת עשו במו ידיהם. לכן מעולם לא נמצא עד מדינה רציני נגדם וזו הסיבה שרבות מהתלונות נגדם נסגרות. הם אנשי כח וכבוד ולא אנשי אסטרטגיה ובגלל זה העדיפו את הרחוב הישראלי על פני עסקים גדולים בחו"ל שגם מובילים למאסרים ארוכים. זה מעולם לא היה הכסף. יש בהם משהו מנדטורי. הם גרים בבתים צנועים ולא מחפשים לנקר עיניים".
כבר בגיל צעיר הפכו האלפרונים לנערצים על שכניהם בזכות השרירים שטיפחו והשתמשו בהם כדי לפלס את דרכם. "הם הטילו מורא מסביבם, אבל לא פחדו מכלום", נזכר בלש לשעבר. "אני זוכר איך הגענו לחיפוש של אמצעי לחימה וסמים בדירתו של יעקב, שהיה אז באמצע שנות ה-20 לחייו. בבית נתקלנו בשני דברים. האחד, בחברתו, והשני היה עציץ גדול שיעקב הרים בידיים והעיף אותו לעברנו"
בלש נוסף לשעבר זוכר את סיפור העציץ. "אין ספק שלמשפחה הזו יש תעוזה", הוא אומר. "זו עוד שיטה מבחינתם להשיג כח גם אם התוצאה אחר כך תהיה ישיבה בבית הסוהר. אני זוכר איך בשנות ה-90 כששמו של זאב רוזנשטיין החל להתפרסם, נכנס אריה אלפרון לחנות בדרום תל אביב והודיע לבעליה כי מעתה הם שותפים", סיפר.
"כשבעלת החנות התנגדה הוא אמר לה שכדאי לה לעשות כדבריו כי רוזנשטיין שלח אותו. אריה יצא החוצה וקרא לרוזנשטיין שבמקרה הסתובב באיזור והתקרב אליו. כשבעלת החנות ראתה את רוזנשטיין היא נכנסה ללחץ. אריה לא חשש. ללא היסוס גייס עבריין בכיר, ללא ידיעתו, כדי להשיג את מטרתו".
העבריינות הטריטוריאלית של בני משפחת אלפרון אפיינה את שנות ה-70 וה-80, בהן הם אמנם שלטו בגבעת שמואל ובסביבה, אולם גם בנתניה צמח באותם ימים פליקס אבוטבול ומשפחת חרירי כבר טיפחה את העבריינות במגזר הערבי.
בתחילת שנות ה-80 התאפיינה שיטת העבודה של משפחת אלפרון בהשתלטות על עסקים מקומיים מצליחים, בעוד שאבוטבול התעניין בהימורים בחו"ל. קצין בכיר לשעבר ביחידה המרכזית של מחוז תל אביב זוכר כיצד חמדו האלפרונים מועדון תל אביבי נחשב לאחר שבעליו ביקש מהם להפוך לבוררים בסכסוך בינו לאחר.
"בעל המועדון ביקש מהם עזרה בגביית חוב", נזכר הקצין בדימוס. "הם הסכימו בתמורה לאחוז מסוים מהחוב. לאחר שפתרו את הבעיה הודיעו לבעל המועדון כי מעתה יכניסו לעסק מנהל משלהם שיישב ליד הקופה וישמור על הכסף. לאט לאט הפך בעל המועדון לאיש חסר אונים. כאשר נזקק למזומנים ביקשו ממנו האחים מחצית מבעלות המועדון תמורת סכום סמלי.
"בשלב מסוים נמאס לבעלים מההשתלטות וניגש למשטרה להגיש תלונה. המשטרה לא הצליחה להוכיח שהוא חויב לוותר על חצי מהמועדון והתיק נסגר. בסופו של דבר פרש בעל המועדון מהעסק. הם פעלו בכוח אבל עם סבלנות, תוך ידיעה שהקורבנות חוששים להתלונן נגדם".
שיטה אחרת הייתה חברות הגבייה, שפעלו בצורה אלימה כלפי החייבים, והכניסו לכיסי האלפרונים הון רב. מכל חוב הם גבו 30-50% מהלקוח. רק בתחילת שנות ה-90' נחשפה שיטת הגבייה האלפרונית לציבור הרחב, שבלע בצמא כל מילה על אודותיהם, כאילו היו פילנתרופים המצילים את כלכלתה של ישראל.
הכל החל ב-1989, עם החלטתה של המשטרה להציב את המשפחה כיעד מספר אחת. שר המשטרה שחרר תקציבים שהגיעו ישירות לחוקר הידוע, חיים (שוגון) פנחס, ששימש כראש מחלק בילוש נושאי ביחידה המרכזית. שוגון קיבל לידיו כ-150 שוטרים, סיוע צמוד של יחידת העיקוב, ואין ספור אמצעים טכניים.
במשך ארבע שנים תיעדה המשטרה את הקמתה של חברת הגבייה "האחים אלפרון - חברה לניהול וקידום עסקים בע"מ", את חציית הקווים של הכתב הפלילי לשעבר יוסי היימן, את השיחות שניהלו יעקב, ניסים וזלמן אלפרון מהמשרד ומטלפונים ציבוריים, עד שהרגישו שיש נגדם מספיק ראיות.
"יעקב אלפרון הגה את רעיון החברה והפך למנכ"ל", נזכר השבוע אחד החוקרים הבכירים בפרשה. אחיו היו גובים בכירים בחברה והיימן היה איש העסקים. המשרד היה חוקי ועל הדלת היה סמל של מאזני צדק. האלפרונים התראיינו לתקשורת ואפילו הגיעו לשיחה בלשכתו של שר המשטרה דאז, חיים בר-לב, אבל אנחנו ידענו שמאחורי הקירות התנהלו דברים לא כשרים".
ואכן, ב-1993 הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד 17 מעובדי החברה, בהם יעקב, ניסים וזלמן. במהלך המשפט נחשפה שיטת עבודתם. האלפרונים, כך עלה, נהגו להגיע לביתם של החייבים באמצע הלילה כאשר הם צועקים את שמותיהם בשכונה כדי לבייש אותם.
בנוסף, הם איימו על החייבים ועל בני משפחותיהם, וכדי להדגיש את רצינות כוונותיהם היכו אותם לעיתים עד זוב דם. אולם למרות מצעד העדים ואוסף הראיות יצאו בני המשפחה גם הפעם בזול. יעקב נידון ל-4.5 שנות מאסר בפועל, ניסים לשלוש שנים וחצי וזלמן ל-32 חודשים.
היימן, שחזר בתשובה במהלך המשפט, נדון ל-16 חודשי מאסר. "יעקב היה ראש לאחיו, גיסיו ולקרוביו ועורר בנאשמים האחרים רוח יחידה והפך אותם לקבוצה מלוכדת נגד המשטרה", כתבו השופטים בגזר הדין.
הם לא טעו. הליכוד המשפחתי, כך טוען מקורב לשעבר לאלפרונים, הוא זה שמחזיק אותם. "גם אם יש ביניהם סכסוכים פנימיים, בעת צרה כולם יעמדו אחד לצד השני ויפתרו את הבעיה בעצמם, בלי חיילים. הנה, בוועידת הפשע בהרצליה בינואר 2006 הגיע יעקב אלפרון לפגוש את עמיר מולנר עם הבן דרור.
כמה חודשים אחר כך היה עוד עימות בין אנשיו של ניסים אלפרון למאבטחים של מולנר, ומי הגיע לעזור? יעקב אלפרון. גם בעימות ברמת גן נגד איציק אברג'ל, בינואר 2007, היו שניים מהאחים, יעקב ואריה אלפרון".
כניסתם של האחים לכלא מנעה את המשך פעילותה של חברת הגבייה. אם בעבר נהגו האחים לדאוג לעסקיהם של האח שנעצר, הרי שהפעם לא היה מי שיעשה זאת לאחר שמוסא התנתק מאחיו ואריה היה צעיר מדי מכדי לנהל את החברה. בוואקום שנוצר התפתחו שתי חבורות: פרדס כץ של איציק (חישי) חדיף ורמת עמידר של התאומים יוסי ורוני הררי.
האחים הררי התייחסו ליעקב אלפרון כאל "גורו" ובתחילת דרכם פעלו כגובים בשירותו. אלא שהסכסוך בין שתי החבורות הפך למלחמת עולם ובשכונות נערמו גופות של חיילי שני הצדדים. לקראת סוף שנות ה-90' לא נותרו כמעט חיילים לשתי החבורות והמאבק נרגע. אלא שגם הפעם צמח מהוואקום דור המשך - עמיר מולנר, שנחשד בניסיון לרצוח כמה מאנשי חבורת פרדס כץ ונחשב כיום ליריבם של האלפרונים.
אם ישאלו את משפחת אלפרון על יריביהם הם תמיד יגידו שאין להם שונאים. אולם על פי דוחות המודיעין של המשטרה הם מסוכסכים, חוץ ממולנר, גם עם משפחת אברג'ל שהייתה בעבר בת בריתם, עם רוזנשטיין ועם משפחת אוחנינה מהוד השרון.
המלחמות האלו ועוד רבות אחרות הובילו לשרשרת של ניסיונות חיסול בבני המשפחה, בעיקר בניסים וביעקב, אולם המשפחה הפגינה, עד כה, יכולת הישרדות מרשימה. את הפגיעה הקשה ביותר ספג מוסא ב-1995 כאשר אלמונים הטמינו מטען חבלה במכוניתו והפיצוץ גרם לקטיעת אחת מרגליו.
גם יעקב היווה יעד לחיסול כאשר ניסו לירות בו מתוך רכב נוסע ולהטמין מטען מתחת למכוניתו. אולם אלף הנשמות שייכות לניסים אלפרון - מאז 2000 ניסו לרצוח אותו שבע פעמים.
"זו באמת חידה", אומר קצין משטרה בכיר. "מעט מאוד עבריינים מגיעים לגילאים של האלפרונים, בהתחשב ברקורד העשיר שלהם. מישהו אוהב אותם שם למעלה. הם אנשים חזקים, סוסים. אני זוכר שאריה אלפרון ניסה להתאבד ושיסף את גרונו, ובפעם אחרת הוא קפץ ממגדל.
"ואיפה אריה היום? בחיים. אבל הם כל הזמן צריכים לזכור שהמזל לא נשאר לנצח. לדעתי הם חיים על זמן שאול. הם בריונים ליגה ג'. היה להם מזל שלא רצחו אותם. הם יודעים רק לנפח שרירים".
פנסיה או לא, כיום טוענים בני משפחת אלפרון כי עיקר פרנסתם הוא חוקי ומגיע מחלוקת פיתות, פיצוחים וייבוא פירות יבשים (יעקב), ממפעלי בשר שברשותם (זלמן), מהפעלת מכוני שטיפה (זלמן וניסים), מעסקי הבקבוקים (אריה), ומדי פעם מחלטרים כבוררים (זלמן וניסים).
אלא שלטענת המשטרה, האלפרונים לא זנחו את פעילות העבר והם עדיין מנהלים משרדים להלוואות כספים ושותפים בעסקי הטסת מהמרים לחו"ל. לראיה מציינת המשטרה את פרשת המחסלים מבלרוס שנחקרה במשך תקופה ארוכה על ידי היחידה המרכזית בתל אביב.
"מביאים מחסלים מחו"ל רק כשרוצים מאוד להוריד מישהו", מסכם קצין בכיר. "הם ניסו פעמיים להוריד את ניסים ופעם אחת את יעקב. המזל, כמו תמיד, עמד לצדם".
מעט מהמזל דבק גם בארבעת המחסלים מבלרוס, שהואשמו כי פעלו כשכירי חרב של משפחת אבוטבול ומשפחת אוחנינה. למרות העבודה המאומצת של בלשים היחידה המרכזית בתל אביב, של מפקדם לשעבר אבי נוימן ושל צוות החקירה המיוחד, הורשעו השבוע המחסלים רק בהחזקת נשק וייצור לא חוקי של נשק ולא בניסיון לרצח.
נא להמתין לטעינת התגובות
