בין ההריסות
כולם חסרים לי, אבל כולם מתים. גם דודותיי מתות עבורי. אהבתי אותן ועצוב לי להיות חלק ממשפחה כה דיספונקציונלית בגרסתה הרחבה
אמי, שהייתה יכולת לספור ראשים באירועים כגון אלה ולהצביע במדויק מי לא היה, ודאי עשתה כן גם בדרכה האחרונה. בסתר ליבה קיוותה עדיין שמודעת האבל עם הקפה של הבוקר, תניע את האחיות לרגע של חסד. ואם לא הן, הקשות בנשים, אולי בעליהן, למרות שאלה הוכיחו במשך רבע מאה שהמטפורה על מכנסיים היא רק מטפורה. אני בטוח שזה שבר את ליבה של אמי. מצד שני, אולי היה יותר טוב כך. מדובר בנשים שעלו על משעול הקרב לפני שגופתו של אבי התקררה והחרימו אותנו בעוצמה ובשנאה שהיו גורמות לטולסטוי לנסח מחדש את משפט הפתיחה של "אנה קרנינה." בהשוואה למציאות, המשפט חלש מדי.
כילד אני זוכר אותן כדודות מעט מרירות, למרות שהיו נשים יפות, ועם אמי, אישה יפה גם היא, היו מחלוצות ניתוחי האף בישראל. האף המיברגי הנשרי משרת בקושי את הגברים במשפחה. לנשים הוא היה מפגע. כאשר הסתיימו המלחמות של דורו נענה אבי לקריאת העזרה של אביו, סבא משה, ונכנס בעולה של המאפייה.
הוא קיווה לעזור כמה שנים וללכת ללמוד. היו לו ידיים טובות והוא רצה להיות מהנדס. סבא אמר שחייבים לעזור לאחיות ללמוד, ארכיטקטורה ורפואה. המאפייה הייתה כמו מלון קליפורניה. אתה יכול לעזוב אבל אינך יכול לצאת. בכל ויכוח על כסף וירושה, יש נקודת אל-חזור. אבי זיהה אותה בחייו ובהיותו אדם שביקש לרצות את כולם כל הזמן, פעל בנדון. אחיותיו תפסו תאוצה כה גדולה, שהאל חזור היה עבורן כתם מטושטש שחלף מבעד לחלון.
דקה אחרי מותו של אבי הן הפנו את האש לעברנו, אבל אובססיית התיעוד של אבי השאירה אותנו חמושים בניירת פלדלת. אנחנו משפחת מאפיה אבל לא במובן של הקוזה נוסטרה. למרות שלפעמים אני מרגיש כמו מייקל קורליאונה, עם נרי, אגם וסירה, ופרדו המתוק אומר שלוש פעמים מרי הקדושה. כל עוד שאמי חיה היא עצרה אותי. אחרי שמתה, זה הפסיק לעניין אותי. לא הגיע לה מה שגיסותיה עשו לה. כמה שלא הגיע לה.
מה שמשגע אותי, זה שאינני יכול להוציא בפוטושופ את האחיות מאירועים משפחתיים. מהחגים אצל סבתא חנה שהתחילו בפטפוט לא מחייב במרפסת עם הרשת נגד היתושים, שהייתה מוקפת במטע של עצי פרי שגנחו מהעומס ותחתיהם מצע של שזיפי סנטה רוזה מפוצצים ועסיסם ניגר.
לסבתא חנה היו אצבעות ירוקות וכל דבר ששתלה, מעצי פרי, דרך אפונה ריחנית ועד שיחי פיטנגו, לבלב ושגשג כמו באקלים טרופי. זה היה הרבה לפני ששכונת בורוכוב הפכה שיכון לזוגות צעירים. נוביק הזקן עם הזקן הלבן ששכל את בנו במלחמת העצמאות, התגורר עדיין בצריף סמוך למאפייה. אקליפטוס ענק הצל על בית המרקחת של ממלוק. שומר הראש של בן-גוריון גר ממול ולפעמים היה מגיע הביתה עם מכונית השרד של הזקן.
סבתא מכרה לחם לשכנים, לא בחשק רב, מארון הרוח במרפסת הקדמית. לא בחשק, משום ששכנים מצפים להנחה או לוקחים בהקפה, וסבתא הייתה אישה קשה ממשפחת יזרעאלי מהעמק, אבל אני לא מתכוון לחדור לתחום השיפוט של מאיר שלו. שכונת הפועלים הראשונה בארץ שהוקמה ב-1922 היא ייחוס טוב דיו עבורי. ואבי נוסע בעמידה על אופנוע נורטון ומכניס את השכנים לפניקה.
ביתם של סבתא וסבא - שהם מודל החיקוי עבורי לחיי נישואים - ניצב מעברה השני של דרך העפר שעברה בין הבניינים המפוזרים של המאפייה ונגמרה בפרדס. אלה
אנחנו, האחיות, החתנים וילדיהם, יונה ושמחה. יונה הייתה אחותה של סבתא, זוג ערירי שהוריש לנכדים 1/16 מהמכולת בגבעתיים. לסבא היה תמיד בקבוק 777 בהישג יד וכל ארוחת צהריים, בימי חול, הוא היה מוזג לסבתא ולו כוסית קטנה, שאותן היו משיקים ואוכלים את העוף, הגיבץ' והקומפוט שסבתא הכינה עם סוכרזית בגלל הסוכרת. היו לה גם פסוריאזיס ושלבקת חוגרת ותמיד השתאיתי מיכולתה לחיות בכאב מתמיד ועדיין לחלק אהבה גדולה. טעמו של אבא השתבח, ובערב החג היה מביא בקבוק ג'וני ווקר אדום, שלאגר ענק בישראל של שנות ה-,60 וביחד היו כולם מייבשים את הבקבוק.
את חלות החג היו אופים לפנות בוקר בתנור מלבנים אדומות, שהיה כמו סדק עמוק בגובה חצי מטר שהיו מחממים עם ברנר שעבד על סולר. התנור נשאר חם כמעט יממה אחרי שגמרו לאפות בו, וכל קונספט הבישול של סבתא היה מושתת על השימוש בתנור החם עדיין. משטחי הברזל שכיסו את רצפת המאפייה כדי שהעגלות ינועו בקלות, היו חלקים כמו זירת החלקה על קרח. סבתא הזדרזה בהליכתה הנמרצת מהמטבח בבית לתנור וכמה שסבא היה צועק אחריה "חנה, לא לרוץ"! הוא היה מדבר לקיר.
היא הייתה מכוסה בסימנים כחולים מהנפילות הרבות בדרך לתנור. היא שלטה במרדה הארוך שעליו הכניסה את הסירים לירכתי התנור, כמו שאישה שולטת היום במעבד מזון. כדי לא לבכות על המקלדת, לא אכנס לתיאור טעמו של החמין שהיה יוצא מהתנור במאפייה. אבל אי אפשר היה להיגמל מהעוף ותפוחי האדמה שהייתה מחלקת מהסיר החבוט בערבי חג. היא הייתה תופסת חתיכת עוף עם כף למטה ואגודל מלמעלה וחילקה לכולם. את המלפפונים החמוצים שלה אי אפשר היה לחקות. את סלט החצילים לימדה את אשתי, מתכון לא היה לה, וזה ודאי אחד מסודות הנישואים הארוכים שלנו.
כולם חסרים לי, אבל כולם מתים. גם דודותיי מתות עבורי. אהבתי אותן ועצוב לי להיות חלק ממשפחה כה דיספונקציונלית בגרסתה הרחבה. לאחת היה צחוק מצלצל והיא העריצה את אבי כמו כל הנשים שהתקשו להסיר ממנו את עיניהן. בשפמו השחור, בעיניו הכחולות, בפרצוף החזק ובמבנה האתלטי, אינני רואה אותו במראה.
הוא היה גבר שמח ובדחן כפייתי וצערו של הזולת הדיח אותו לניסיונות נואשים להרים את המורל. כגורלם של חתנים, הם נעו מפוצים לעושי רושם בידענותם. חוץ מאבי ומאמי, אנשים פשוטים, כולם היו משכילים. אנשים משכילים מתקשים לעתים לחסוך מהפצה סיטונאית מתגרה של השכלתם. אופים אינם אנשים שנרשמים בתודעה הקיבוצית. עד מאפיות הבוטיק, הייתה אפייה בארץ כה אלמנטרית, שקשה היה לזכור שהיא קיימת. בתחומו, היה אבי איש רב פעלים, ממציא טעמים ולחמים ומי שהמציא מכונה להכנת חלות. המכונה נדחתה על ידי הקולגות משום שהשימוש בה היה מביא לפיטורים המוניים של קולעי החלות.
את דודתי השנייה, בת הזקונים, אהב אבי מכולם, והוא היה מופקד מטעם אביו על הרחקת מחזרים לא תקניים. זה היה תפקיד כפוי טובה שהביא לחיכוכים אבל הוכיח את עצמו. דודתי הייתה אישה יפה במיוחד, אם כי טובלת בדיכאון טבעי שהיום ניתן היה לתקן עם כדור אחד ביום. בדיעבד, וממה שהצלחתי ללקט כילד מהמושב האחורי בדרך הביתה מהשיחות של הוריי, תמיד עמדה במשפחה שלולית קרושה של דם רע.
אינני יודע מה היה טיבה וכעת זה כבר לא חשוב. מה שחשוב זה שכילד, הפיחה בי ארוחת החג אצל סבתא תקווה אמיתית שתהיה שנה טובה. זה לא שהייתי אופטימי חלילה. אבל מוקף בחום ובביטחון הקיומי שרק משפחות יכולות להעניק, חשבתי שגם אם יהיה רע, יהיה טוב. הוריי קראו לי בשם שמקשה על הטייתו לשם חיבה, החלטה שהתגלתה כנכונה ונבואית ברבות השנים, אבל סבתא חנה לא ויתרה. אז היה רונ'לה. דודה אחת קראה לי רון־רון. הדודה השנייה לא קראה לי כלל. בכל החגים הללו אינני מצליח לזכור משהו שאמרה שהיה בו ערך סגולי. היא אכלה כציפור ויכול להיות שהייתה חלשה מכדי לדבר.
מסורת משפחתית כערבי חג משנה צורה עם השנים החולפות. השורות מידלדלות. ענייני השעה משתלטים על העליצות הטבעית. הכללי מעכל את הפרטי. במקרה שלי, הגמילה אפילו לא הייתה תהליך. קודם היה הצבא ומלחמת יום הכיפורים ששום דבר אחריה לא חזר למה שהיה, אחר כך הקיבוץ ולימודים בחו"ל עשרה ימים אחרי השחרור. אינני יודע מה קרה בשנים שבהן לא הייתי.
האם נפרמו התפרים. האם נערכו על שולחן החג ניתוחים ללא הרדמה. האם נאמרו דברים שאי אפשר היה לקחת בחזרה. כאשר חזרתי אחרי חמש שנים, היה הנושא נדל"ן. כאשר משפחות מתחילות לעסוק בנדל"ן בערב חג, הריח החרוך הוא ריחו של הסוף. הריח הזה עומד באפי עד היום. אני רחוק מכדי לראות מודעות אבל. לא שזה חשוב. כמשפחה אנחנו מתים כבר 25 שנה. לפני כמה חודשים העליתי בשיחה עם ילדיי את דודותיי, לא זוכר למה. על פניהם המשתוממות ראיתי שאין להם מושג על מה אני מדבר. התחלתי להסביר אבל זה היה כה עצוב, שירדתי מזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
