יש רק בוס אחד בשטחים
רעולי פנים, עם מקלות ואבנים, משסים כלבים, שוברים עצמות, מסתובבים לאלופים ליד הבית. עם נוער הגבעות לא מתעסקים
כ20 איש חיכו להם במאחז. רעולי פנים. מה שלא צולם לא קיים, אמרנו, ופנים רעולות אפשר לצלם, אבל לא לזהות. הם פגעו בשניים מצמיגי הרכב של הפקח, שיסו כלב במפקד פלוגת המילואים שליווה אותו, שברו אצבע לסגן מפקד הגדוד. החיילים לא עצרו איש.
עוד נגיע לסיפור החיילים והמעצרים, אחת הבעיות היותר סבוכות של החיים בארץ ההפקר. עד שהגיעה המשטרה כבר לא היה במקום איש מהמתפרעים. הפקח צילם את תוקפיו; לכו תעשו משהו עם צילום של פנים מכוסות.
110 שוטרים יש במחוז ש"י, מדרום הר חברון ועד לצפון השומרון. בשמונת החודשים הראשונים של השנה הם טיפלו ב-11 אלף תיקים, 407 מהם מה שקרוי "סד"צ ישראלי" - כלומר הפרות סדר על ידי ישראלים. הרוב המכריע של האירועים נוגע למתנחלים; נגד מפגיני השמאל והאנרכיסטים, שבצה"ל מקפידים להזכיר אותם באותה נשימה, נפתחו 24 תיקים בלבד - חצי אחוז.
הבעיה העיקרית של השוטרים היא הפיזור: באירוע ביצהר, שהחל בפיגוע של פלסטיני בתוך היישוב והתפתח לפוגרומצ'יק בעסירה א-קבליה הסמוכה, הזעיק מפקד מרחב שומרון 130 שוטרים. הם הגיעו שעה וחצי אחרי שהאירוע החל. מה שנשאר להם היה לגבות עדויות.
חזרה ליד יאיר. באותו לילה נערכו פעולות התגמול. התפיסה היא אימוץ אחד לאחד של המדיניות של ישראל ביחס לטרור, משנות ה-50 ועד היום: מגיבים מהר, במקומות שאינם קשורים בהכרח לזירת האירוע הראשון.
לפיזור הגיאוגרפי יש שם קוד: "ערבות הדדית." לתגובה המיידית, הרבה ובכל מקום, קוראים "תג מחיר," חיקוי של ביטוי שהפך פופולרי בצה"ל של ימי האינתיפאדה השנייה. רק שהאויב הפעם הוא הרשויות של מדינת ישראל, ובראשן הריבון בשטחים - צה"ל.
איך עובדת רשת הקשר, שקובעת איפה ואיך יגבו מחיר? במשטרה ובצבא לא לגמרי יודעים. ברור שביהודה ושומרון ידיעות עוברות מהר. בגלל הצרכים הביטחוניים כמות הביפרים ומכשירי הקשר גדולה בהרבה ממה שמכירים ממערב לקו הירוק, הקהילה הומוגנית וערה מאוד. ביום שלישי לפני שבועיים היה ניסיון
שלוש פעולות תגמול היו ב-10 בספטמבר בלילה: לחורש ירון הגיעו 30 איש, עם שישה כלי רכב, ותקפו את מפקד הפלוגה במקום. בין השאר, גנבו את אחת המצלמות של החיילים. ליד בית אל ערכו 20 צעירים תהלוכה ליד האתר הישן של בסיס הטירונים הצה"לי בה"ד .4 וביד יאיר איימו המתפרעים להיכנס לבסיס, וקיללו את החיילים.
הכללים של תג המחיר אומרים שצריך לפעול בהרבה מקומות, ששומרי החוק יתרוצצו. ממילא, בכל מקום שהם לא תופסים מישהו בידיים יהיה קשה מאוד לאתר אותו אחר כך. בחורש ירון נתפס אחד המתפרעים, הוחזק במעצר חמישה ימים וקיבל אחר כך צו הרחקה ל-45 יום מיהודה ושומרון. אחד מ-30 איש באותו מקום, ומכ-70 מתפרעים באותו לילה.
אלה ימים לא קלים להתיישבות ביהודה ושומרון. קשה לתושבי הקו הירוק להבין את זה, אבל עבורם ההתנתקות עוד לא נגמרה. כל יום מדברים על הגירוש מגוש קטיף, כל יום מזכירים את העימות האלים שהיה אחר כך בעמונה. מצבם של המפונים, שהתקשורת הכללית נזכרת בו אחת לכמה חודשים לכתבה של יום שישי, הוא בין המתנחלים נושא קבוע לשיחה, שעיקרה - תראו איך עזבו אותם לגורלם. תראו מה יקרה לנו אם וכאשר.
ההנהגה האזרחית והרבנית מפוצלת, מקומית, לא מקובלת על כולם. ימיה הגדולים של מועצת יש"ע מאחוריה, הרי בעיני הקיצונים היא והרבנים החשובים של פעם לא מנעו את הגירוש. גדר ההפרדה מוקמת אמנם בעצלתיים, אבל בכל מקום שהיא נשלמת מישהו נסגר מהצד השני שלה. בממשלה מתכנסים לדבר על פינוי-פיצוי.
עבור התקשורת זו עוד הוכחה עד כמה אהוד אולמרט וממשלתו מנותקים מהמציאות, עבור מי שגר בשטחים זה פעמון אזעקה למשהו מוחשי מאוד. כשראש הממשלה אומר בראיון "חלום ארץ ישראל השלמה נגמר," אומרים בצה"ל, זה נשמע לתושב תל אביב כמו קלישאה. אבל פה, ביהודה ושומרון, עוד באותו לילה ינסרו עץ זית.
אנשים שנדחקו לשולי ההנהגה חוזרים: דניאלה וייס, בני קצובר, הרב גדי בן זמרה, רב אולפנת מעלה לבונה. הם דוחקים הצדה אנשים כמו זאב (זמביש) חבר, שפעם היו פעילים ורבי השפעה במסדרונות השלטון. אולפנת מעלה לבונה הוציאה מתוכה את הבנות שהעדיפו לשבת שבועות במעצר ולא לומר לרשויות את שמותיהן. היא מוזכרת תדיר על ידי קציני צבא כאחד המרכזים של פעילות קיצונית, יחד עם יצהר, עדיעד והיישוב היהודי בחברון.
בני הנוער מובילים חלק גדול מן הפעילות; 115 מתוך כ-400 החשודים ב"סד"צ ישראלי" שנעצרו השנה היו בני נוער. במקומות מסוימים שולחים קדימה ילדים בני פחות מ-,12 שאין להם אחריות פלילית. למנהיגות הממוסדת והמבוגרת, כמו גם לרוב הדומם של מי שרואה במדינה ריבון, שממנו יוצאים המתגייסים הרבים ליחידות קרביות, אין עליהם השפעה.
הצבא מוצא את עצמו באמצע. זהו אותו צבא שעדיין מפעמים בו גלי ההלם של מלחמת לבנון השנייה. היא חרתה במפקדיו עד כמה פגע השירות בשטחים, המלחמה בטרור ועוד יותר ממנה מלאכת הכיבוש, ביכולתו למלא את תפקידו כמכונת מלחמה. הוא רוצה להתאמן, למלא משימות נגועות כמה שפחות בוויכוח פוליטי, לחזור ליסודות. אבל הוא הריבון בשטח, סמל המדינה מספר אחת והגוף שמאשר ומאבטח כל דבר. הוא יכול לרוץ מפני המציאות, אבל לא להתחבא.
אתם עושים עניין מהאצבע של הסמג"ד ומהכלב של המ"פ, אומרים המפקדים במרירות. מה עם אלוף יאיר נווה, ששנתיים בפיקוד המרכז גרמו לו נזק כזה, שאחר כך סירב אפילו להצעה להיות סגן רמטכ"ל ועזב את הצבא? הוא נלחם בטרור, בנו נפצע בקסבה של שכם, וכל יום שישי הוא חטף הפגנות מול הבית וגרפיטי על הקירות. מה עם הרב הפיקודי, תושב מעלה יריחו, שמיררו את חייו? מה עם עשרות הקצינים שגרים בשטחים וסובלים מהתנכלויות? מה עם ההפגנות מול ביתו של אלוף הפיקוד הנוכחי, גדי שמני? מה עם שוטרים שסופגים תביעות אזרחיות, מצלמים אותם תדיר, מסתובבים ליד בתיהם שיידעו שאנחנו יודעים איפה הם גרים?
הפיקוד הנהיג מדיניות של רוטציה ביחידות. שהייה ממושכת באותו מקום אמנם מעמיקה את ההיכרות עם השטח, אבל גם את השגרה ואת האפשרות להשחתה. גולני נמצאים עכשיו ביהודה ושומרון. הכוחות הגיעו מעזה, שם אויב הוא אויב, ועכשיו מסבירים לחיילים שאם הם רואים מתפרע צריך לעצור אותו, בלי לחכות למשטרה - אבל גם בלי להשתמש בנשק, כמובן. זה שינוי משמעותי, קשה מנטלית.
החטיבה היחידה שנמצאת בשטחים באופן קבוע היא חטיבת "כפיר," שחייל שלה משרת באיו"ש תשעה חודשים בשנה. אחד מלקחי המלחמה (בדו"ח ועדת ברודט, למשל) היה שצריך להקים יותר "יחידות שטחים." זה יאפשר לצה"ל הגדול להתעסק במה שצבא מתעסק, לא להזדהם ולהתנוון במלאכת הכיבוש.
נשמע מצוין, אפילו מחויב המציאות, אבל מה על "יחידות השטחים" האלה עצמן? נסו אתם להיות תשעה חודשים במחסומים, בהפרות סדר, בחיכוך המטורף בין פלסטינים למתיישבים. נסו אתם לרדוף אחרי בנות אולפנה, לרוץ בוואדיות אחרי המתפרעים מיצהר, לעצור את החבר'ה שמגיעים מתוך ישראל לעשות בלגן. מפקד האוגדה תא"ל נועם תיבון מנסה לעשות רוטציה גם בכוחות שבתוך איו"ש: את גדוד דוכיפת הוא העביר מרמאללה, שהייתה מקום מושבו הקבוע, לחברון. זה פחות או יותר כמו להחליף גרביים אחת בשנייה.
אין ריבון בשטחים. יש צבא, שמשלם על חטאי השלטון הלא שולט, העדר אמות המידה, תפיסת הקהילה המצויה במלחמה ולא המדינה המבוססת על חוק וערכים. יש רוב שפוי ודומם, שמרגיש מנודה ולא חלק מן השיח, ואין לו כוח לעצור את המיעוט הקולני והאלים. יש ערבוב בלתי נשלט של דינים וסמכויות (איש לא שואל פורץ בתל אביב מה המוטיבציה שלו, אבל פורץ פלסטיני שחדר לבית בהתנחלות יכול להישפט, על פי המוטיבציה וגורמים אחרים, לפי הדין הירדני או הישראלי-אזרחי, או הישראלי-צבאי.(
יש מעט מדי שומרי חוק. הרעיון שפלוגות משמר הגבול יוכפפו למחוז ש"י, כדי שאפשר יהיה להציב מול הפגנה כוח של ממש ולא רק שוטרים מעטים, אינו מתממש, כי הצבא צריך את מג"ב למשימות
משלו. אין מנהיגות שתאחז את הבעיה בקרניה, אין חזון שאפשר להתלכד מאחוריו בדרך שתחזק את השפויים. 40 שנה של כיבוש, מדינת ישראל עוד לא החליטה מה היא רוצה, שם הביטחון מקדש את הכל והחוק ומשרתיו משלמים את המחיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
