ביניש חייבת ללכת
כל פוליטיקאי שהיה נתפס בקלקלתו כפי שנתפסה השבוע נשיאת בית המשפט העליון היה חייב לשלם בכיסאו
כבר אז, בשנת 1995, נשמעו טענות נגד כינוס הוועדה. בדיוק כמו הפעם, הישיבה נקבעה כאשר בישראל כיהנה ממשלה רגילה. בדיוק כמו הפעם, במועד הישיבה הפכה הממשלה לממשלת מעבר. אז זה קרה אחרי רצח רבין. נשיא ביהמ"ש העליון הקודם, מאיר שמגר, התנגד למינוי ביניש.
והנה, ההתעקשות על קיום הישיבה, בתוך ימי השבעה, ימים ספורים לאחר רצח רבין, נראתה כבר אז כמחטף. העיתונאי יואב יצחק פנה לשר המשפטים דאז, דוד ליבאי. ליבאי ענה לו שאהרן ברק, שהחליף את שמגר, מתעקש על קיום הישיבה. המינוי עבר במחטף בזמן ממשלת מעבר. סייעניה של ביניש בתקשורת מספרים שההלכה שונתה לאחר בחירתה.
נו, באמת. הרי אותו ברק שרצה במינוי ביניש, כפה את כינוס הוועדה למינוי שופטים, על אף שהיה מדובר בממשלת מעבר. וכאשר רצה ברק לטרפד את מינוי פרופ' רות גביזון, נוצרה הלכה חדשה. ולמהלך הזה קוראים "הלכה משפטית". כאז כן עתה, המטרה היא מינוי שופטים "משלנו". אז זה היה כן לביניש ולא לגביזון. עכשיו זה כן לעוזי פוגלמן, עוד בוגר פרקליטות שביניש רוצה שיגיע לעליון.
שופטי ביהמ"ש העליון הגיעו השבוע לישיבה עם "נימוקים משפטיים". אבל הרי אין שום קשר בין "החלטות מכריעות" של ממשלת מעבר, שבהחלט ראוי לעכב אותן, לבין החלטות של גופים שונים ורבים, ובכלל זה הוועדה למינוי שופטים, שרק שניים מבין חבריה הם חברי ממשלה. הם יודעים מה ערכה של "חוות הדעת המשפטית" שהמציאו.
אם הלכות משפטיות הן פונקציה של אינטרסים קצרי מועד, כפי שזה נראה במקרה הזה, מה נאמר על הלכות משפטיות אחרות? מותר גם לתהות: האם ביניש אמרה לעמיתיה השופטים, לפני הישיבה, שהיא עצמה מונתה בזמן כהונת ממשלת מעבר? האם מראית העין לא חייבה אותה לפסול את עצמה? כל פוליטיקאי שהיה נתפס בקלקלתו כפי שנתפסה השבוע ביניש - היה חייב לשלם בכיסאו. כשמדובר באישיות מרכזית במערכת המשפט - על אחת כמה וכמה.
ברק רוצה כמובן "לחזק את שלטון החוק". כלומר , את האוליגרכיה.
בגרמניה התקיים השבוע קונגרס אנטי מוסלמי, בהשתתפותם של נציגי ימין קיצוני מכמה מדינות. ז'אן מארי לה-פן מצרפת, גירט וילדר מהולנד (חבר פרלמנט, יוצר הסרט האנטי מוסלמי "פיטנה") ועוד פוליטיקאים מהאסכולה. הכנס פוצץ, בגלל הפגנות נגד, סירוב לשרת את המשתתפים, ועוד. וטוב שכך. אבל אל נא נטעה. דווקא משתתפי הכנס, שונאי מוסלמים ויהודים, חלקם ניאו נאצים, מייצגים את אירופה של העידן החדש, שחוזרת לעידן הישן.
האירופים אוהבים להטיף מוסר לכל העולם. כולם רעים, חורשי מזימות, גזענים ושונאי זרים. ורק הם כל כך נפלאים. ה"כולם" זה בעיקר ישראלים ואמריקנים. השנים האחרונות התאפיינו בעוינות בולטת לארצות הברית על מאבקה בטרור, שלפי הפרשנות ה"מתקדמת" של האירופים הוא מאבק במוסלמים. אלא שעולם הרעיונות וההטפות לחוד.
סקר של מכון המחקר "פיו", מהרציניים בתחום מחקרי דעת קהל גלובליים, פרסם השבוע נתונים קשים על עלייה בעוינות למוסלמים וליהודים. דווקא בשתי המדינות שמובילות את המלחמה בטרור, ארה"ב ובריטניה, נרשמת העוינות הנמוכה ביותר למוסלמים, וגם אחוזים נמוכים יותר של עוינות ליהודים. לעומת זאת, דווקא במדינות היותר צווחניות נגד ארה"ב ובריטניה נרשמים אחוזים גבוהים של עוינות למוסלמים. בתוכנו יש מי שמציג את המודל האירופי כאידיאל. שם הרי מוגשם המופת המקודש של "מדינת כל אזרחיה", שחביב כל כך על שולמית אלוני ועדאללה.
המציאות מורכבת הרבה יותר. אירופה אכן רוצה את מדינת כל אזרחיה. ובתנאי שהם אירופים. בתנאי שהם דומים לה. זרים לא מתקבלים בברכה. בעיקר כשהם שונים. כיהודים, כישראלים, אנחנו מצויים בבעיה כפולה. מצד אחד גזענים, שונאי מוסלמים ויהודים, שחלקם ניאו נאצים, ואחרים, שמתחזים לידידי ישראל, ואוי לנו מידידים כאלה. מצד שני, צווחני "כוחות הקדמה", שהאנטי ציונות שלהם מקבלת את כל הסממנים של האנטישמיות הישנה.
כמה טוב שבאירופה יש גם את ניקולא סרקוזי ואת שרת המשפטים שלו, רשידה דטי, שביקרה השבוע בישראל, כדי לדעת שבין הניאו נאצים לאנטי ציונים, יש עוד מחנה לא קטן של שפויים.
בימים אלה מוצפות תיבות הדואר האלקטרוניות של כולנו באיחולי שנה טובה. כותבים או מעתיקים משהו, לפעמים עם איור, לפעמים עם קובץ מצורף ששוקל 3 מגה, ושולחים לעשרות או מאות אנשים. זה כל כך פשוט. ובעיקר מיותר. משום שכל הברכות הללו אינן שוות את הנייר שהן לא נכתבו עליו. זה המוני. זה לא אישי. כשזה מגיע מחברים, זה אפילו פוגע. די. מספיק עם הנוהג הפסול הזה. מי שרוצה לשלוח שנה טובה, שישלח. אבל משהו אישי. לא בקליק אחד לרשימת תפוצה ענקית. עידן האינטרנט עשה הרבה דברים נפלאים. שנה טובה בקליק להמונים הוא לא אחד מהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
