השינה הגדולה: לזכור את עמוס קינן
הוא אולי שכח הכל אבל לנו אסור לשכוח את הסאטיריקן הדגול של דורנו
במדרון המסדרונות בהם לא פסענו
דרך הדלת אותה מעולם לא פתחנו
אל גן הוורדים"
Four quartets, T.S Eliot
כמה עצוב זה שאלפי זומבים מטומטמים הולכים בינינו והאדם שהזיכרון שלו יקר מפז, איבד את זיכרונו. עמוס קינן, הסאטיריקן הדגול ביותר של דורנו, לא זוכר מה היה. ולך תדע אם זה טוב או משמח שנמנע ממנו לראות כיצד כל נבואותיו הסאטיריות והספרותיות התגשמו מעל לציפיותיו.
והנה, האיש המדויק הזה שכח הכל. אבל לנו אסור לשכוח אותו - את השתיין הפרוע, פסל הברונזה, פעיל השלום מטעם עצמו, במרד תמידי ונחרץ נגד חברה שלמה שבגדה בנו ובו כיצד תקרא לז'אנר ספרותי שבמסגרתו אישה כותבת על בעלה, שמאבד את זיכרונו, בשפתו שלו?
ביוגרפיה? סיפור אהבה? רומן היסטורי? כל אלה יחד עושים את הספר החדש של נורית גרץ "על דעת עצמו" ליצירה מרתקת, שמקלפת את בעלה עמוס קינן, קליפה אחר קליפה.ככל שאתה מקלף יותר אתה יודע פחות על איש המסתורין רב הפעלים הזה ובסוף אתה נשאר עם האינות שכנראה משוטטת עכשיו בראשו של עמוס, האיש החכם ביותר שהכרתי מעודי, בספר בלתי נשכח שבו, כמו בקילוף בצל, בדרך אתה גם בוכה קצת.
נורית השכילה להחביא את עצמה ולספר סיפור סוחף וחד פעמי, הנקרא כמו ספר מתח אפל, ורואים שעמוס האכיל את המחברת כמו שהאכיל אותי בספרי המתח של דשיאל האמט וריימונד צ'נדלר, אהוביו.כמוהם, גם הוא כתב בחסכנות והתייחס אל עצמו כאל האנטי גיבור. וכשהוא צוחק על כולם הוא יודע שגם הוא הבדיחה.
האיש שנתן לי פטור ממרסל פרוסט. ("אף פעם לא אהבתי את הזיכרון של עוגיית מדלן של הסופר הזה שכתב במיטה", הוא אמר לי באחת מאינספור פגישות שבהן אימץ אותי כבן), הוא אותו איש שנתן לי פטור גם מכל שייכות לקולקטיב או לתנועה. "ותמיד להטיל ספק, יהונתן, תמיד לשאול".
כמו בסיפור העם ההוא, גם עמוס ישב כל חייו ליד שלט שכתוב עליו "מועדון ויכוחים" ואמר לחברו "יאללה, בוא ניכנס, אני נגד".
כל ספרות הפלמ"ח עוסקת בעצם בחיילי תש"ח ששבו משדות הקרב העקובים מדם לארץ צינית ועסקנית ושאלו את עצמם: האם למען החברה המושחתת הזאת. (אז התקשורת עדיין לא חשפה את כל מקרי השחיתות והונאות הממסד) נהרגו אלפים מאחינו?
אלא שמכל הסופרים המכובדים האלה, עמוס לבדו נלחם בטחנות הרוח.על דעת עצמו, ככותרת הספר, הוא החליט להמשיך להילחם. כחבר בלח"י הוא הבין שהמלחמה האמיתית לחירות ישראל רק מתחילה, וכמו שופנהאואר הוא חשב ש"אין דבר דוחה יותר מאדם המועיל לקהילה".
ילד הפרא הזה שנולד לאב מטורף ונקלע למדינה מטורפת לא חדל לרגע לבקר את החברה שבה הוא חי. הוא אהב את הארץ ולא סבל את העם.בימים שעמוס זכר יותר מכולנו, הייתי בא לבקר אותו בביתו המבולגן ושורץ פסלי הברונזה, ברחוב בר כוכבא. ואם הייתי בא בשעה חמש, עת השידור של "ערב חדש", ראיתי אותו יושב עם עיני התכלת הפעורות שלו במרחק מטר מהטלוויזיה ומסנן: "תהיה בשקט, יונתן, אני מזין את השנאה שלי!"
כמו עם רבים מידידיו שאיתם רב בלי לעשות חשבון , כך גם עם הארץ הזאת היה לעמוס ריב אוהבים."המדינה הרגה לנו את המולדת", אמר לחברתו מתחילת שנות החמישים, פנינה, "וחוק השבת זה ארון הקבורה שלה".
האם באמת טמנו עמוס ודוד שאלתיאל מטען חומר נפץ עם פתיל קצר בפתח ביתו של שר הפנים קפלן, הוגה חוק השבת? המחברת חושבת שכן ואף מצליחה להוציא וידוי משאלתיאל, אבל עמוס לא זוכר גם את זה.
הוא לא הלך בשדות
הפצצה הזאת - אם אכן עמוס הטמין אותה, וגם אם מדובר רק בעוד פצצה מטאפורית שלו - היתה תוצאה של פחד נוראי שנהפוך למדינה דתית, כמו מדינות האיסלאם, שתקדש קברי אבות ותחפור אלפי קברי בנים.
סיפור המשפט שזור לאורך כל הספר ועושה אותו גם לספר מתח וגם לסיפור קפקאי על רזיסטאנס של איש אחד, אמיץ וחכם. אדם שכל עוד רוח חיים באפו ישתה ויכעס, ידבר בשם ההומניזם וזכויות האדם, כשמסביבו מדינה חצי דתית משיחית, וחציה חבר'ה עמוס יושב בקצה "בר 51" או ב"תמר".
''האחרים הם לא תרופה לבדידות'' איור: דקל חברוני
בדרך כלל לבד. אין לו חבר'ה. הוא לא הלך בשדות והוא לא היה בפלמ"ח עם חיים ודן. הוא לא מתחבר לשום תנועה פוליטית או חברתית. האמפרי בוגרט, הרוכב הבודד שמחסל את כל הקוניאק "מדיצינל" בעיר, ואין לו בעיה להיות שנוא, להיעצר, להיאסר, להיות מפוטר, להיחבל.
הוא בכל זאת יגיד את המשפט הפשוט והאמיתי ביותר שאותו איש אינו אומר. כגורו עם אג'נדה עמוס לימד אותי את תפלות החבר'ה ואת מעלות האינדיבידואליזם. "האחרים הם לא תרופה לבדידות", כתב המשורר האמריקני הדגול רובט פינסקי, ועמוס כתב באחד מטוריו המיתולוגיים ב"עוזי ושות'":
"עוד משחר ימיו היה דני עליז, חברתי וקולקטיבי. כשלמד בגן של טובה אהב לשבת עם כל הילדים בצוותא ולשיר: יוללה, יוללה, מה נעשה בלי עבודה.
כשנכנס לכיתה א' המשיך לאהוב את החבר'ה. בכל הפסקה היה מתיישב איתם וכולם ביחד היו שרים: חבריא, חבריא, מה נעשה בלי עבודה. בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער שבה שירת עשר שנים, שם קיבל חינוך קולקטיבי יסודי ולמד לעשות הכל עם כולם ביחד: לשיר,
לרקוד, לטייל, לחשוב, לדבר, לכתוב וכו"'.
"כשכולם הלכו למלחמה הלך גם הוא. כשכולם השתחררו השתחרר גם הוא. כשכולם התחילו לחפש את המחר, חיפש גם הוא. כאשר עזב את הקיבוץ (לאחר משבר חברתי) היה הולך בכל ערב לפגוש את החבר'ה ולשאול: חבר'ה, מה עושים היום? חבר'ה, מה עושים מחר? חבר'ה, מה שלום החבר'ה? ובכלל, איפה שהיו חבר' ה, שם לא חסר גם הוא.
פעם קרה אסון: כל החבר'ה נסעו לחתונה של אחד מהחבר'ה ודני נשאר לבד. כל הערב הוא הסתובב לבד ברחובות ולא פגש אף אחד. זה גרם לו לדיכאון נפשי. הוא שלח יד בנפשו מסיבה זו, ועד היום אף אחד לא תפס איך הוא עשה את זה לבד".
האם ניצחונם של החבר'ה השבעים והבטוחים בעצמם על הסמוראי הבודד החמיר אצל עמוס את מחלת השכחה? מכתביו האלקטרוניים האחרונים שלו אליי לבוסטון, לפני גלי השכחה הראשונים שלו, לפני כיבוי הזיכרון, היו מרירים ביותר: "אני אוהב את הפלסטינים יותר מאשר את הישראלים. אני נותן לציונות מאה שנה ואז נחזור לגלות שהיא כברפה. שלך באהבת נפש, עמוס"
בספר של נורית גרץ תקראו על עמוס האוהב אהבת נפש ושונא שנאת נפש, מחתרת של אדם אחד.
על מלחמת שחרור שנייה שאינה מסתיימת לעולם, על סאטיריקן שמהל את צ'נדלר ואת מחזות האבסורד הצרפתיים של שנות החמישים לקוקטייל גוגולי עברי שאין דומה לו במקומותינו.
או במילים אחרות, כמו שאמר לי עמוס שהוא גם בשלן בחסד עליון, אחרי שלימד אותי כיצד מכינים מרק כרשה ותפוח אדמה בשמנת:
"לך תבשל את זה עכשיו אחרת אני לא מדבר איתך יותר".
אם אתם מחפשים ספר אחד שהוא גם מותח וגם תבוני לחגים, תרכשו את "על דעת עצמו". לכו תקראו אותו, אחרת אני לא כותב לכם יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
