קללת העיתון "מוניטין"
מיקי אלבין נהרג. מאיר אגסי נספה בתאונת דרכים. חיים בר און מת מסרטן. ועכשיו, אחרי מותו של אדם ברוך, מיברג מרגיש שהגיע הזמן להתעמת עם השדים. סיפור על קללת "מוניטין"
כמו "ידיעות אחרונות" בעתיד, "העיתון של המדינה", או "הארץ", "עיתון לאנשים חושבים". הם בחרו ב"מגזין שקורה עכשיו". בדרך כלל לא מחזיקים הסלוגנים הללו מים יותר מהזמן שחולף בין שנהגו וירדו לדפוס. "מוניטין" לא היה שונה. כאשר רצינו להיפטר מזה, בתחילת שנות ה-80, היה מאוחר מדי.
מה, "ידיעות" כבר לא העיתון של המדינה ו"הארץ" הוא למטומטמים? אז נשאר.
בעיקר ב-60 הגיליונות שדבר לא עמד ביניהם, מחלת הנפש שלי והדפוס. אדם ברוך ערך 50 גיליונות והעביר לי את המפתחות כמו שרק הוא וחיים בר-לב ידעו: חזק, קצר ואלגנטי. אני ערכתי 60. בעיקר משום שהייתי חמדן ורציתי אליפות. 30 שנה חלפו. אינני מכיר דבר מפחיד יותר מ-30 שנה שחלפו ומהאופן שבו עובדות מתגלגלות למיתוסים ומיתוסים לשקרים לבנים.
הייתי בן 28 כאשר התחלתי לערוך את העיתון, וכה נפוח מחשיבות עצמית, שמבחינה בטיחותית הייתי פיגוע שחיכה להתרחש. מצד שני - ומכיוון שהם לא יודו בכך עליי להוציא אותם מהארון בלי שמות - אנשים כה רבים, כותבים, צלמים ומאיירים, באו לחפש עבודה ויצאו עם משימה, שטרם שהכרנו הם חשבו שהייתי דפוק בשכל. מה שלא היה רחוק מהמציאות. לא הבנתי את משחקי הכוח ההם של לדחות אנשים מוכשרים בקש ולא להניח להם להיכנס לעבודה באותו הליך אלגנטי שאני נכנסתי.
היומון היחיד שניאות להתגייס ולעזור היה "דבר" ז"ל, בדמות
אבל לא על "מוניטין" באתי לספר אלא על קללת "מוניטין". שנים רבות אני מסתובב עם תחושת החשש המנקרת בבטן, שעל משתתפי ומקימי "מוניטין" מרחפת קללה לא ברורה, כי לא ברור כלל במה חטאנו. את מה שאינני יכול להוכיח מבחינת התחושה והחבלות הקטנות, אני יכול להוכיח מכיוון הסטטיסטיקה.
ימים לפני שנעצר ונלקח למעצר ממנו לא חזר באבו כביר, הסתובב מיקי אלבין במערכת ברחוב יגאל אלון. אלבין היה איש שחש שלא בנוח בתוך עורו ואת התחושה המעיקה הזאת הקרין החוצה. כאשר היה נכנס אליי לדבר על עיתונות, לא ידעתי מה לומר לו וגמגמנו בצוותא.
אחר כך לקחו לו את הדרכון ונכנסתי לחדרו הסמוך של בר און, שם ישב אלבין ועשה טלפונים נואשים לאנשים שהשאירו הוראה להגיד שהם בישיבה, לשאול אותו מה יהיה. בר און, לא איש של מילים מיותרות, הצביע על רקתו כמו הייתה אצבעו אקדח.
יומיים לאחר מכן נפל-קפץ אלבין מחלון חדר החקירות הקטן ונהרג. השוטרים השאירו אותו לבד. גאונים. לא הכול מתועד אצלי עד אחרון המתים. אבל לעורך אחד של מוסף "כספים" גילו גידול במוח והעורך הצעיר שהחליף אותו מת ללא התראה. כמה שנים לאחר מכן, אחרי שעקר לאנגליה, נהרג מאיר אגסי, סגן העורך הראשון של "מוניטין", בתאונת דרכים עם משפחתו הקטנה.
חיים בר און, אולי החבר האמיתי היחיד שהיה לאלבין בחייו, מת מסרטן שבועיים לפני אגסי. בר און אהב את אגסי אהבת נפש ונחסכה ממנו עובדת מותו. שני מקרי המוות הללו נתכנסו בלבו של אדם ברוך כמו מורסה. בהיותו איש סגור ומאופק, קשה היה לראות עליו כמה חש חשוף ופגוע. כאשר מת אדם לפני כמה חודשים, חשבתי שעליי לשים את מה שאני חושב על הקללה הזאת על השולחן. לגרש את השד. יש דברים שניתן לראות אותם בבירור כאשר הם מונחים לעיני כול ולא מתרוצצים כמלאכי חבלה בראש של יהודי לא בריא אחד.
זה לא כל הסיפור ולא כל המתים, אבל אינני רוצה לגרור לתוכו אנשים שעל פי היכרותי איתם לא היו רוצים להופיע בהקשר הזה. היו בין מקימי העיתון מי שלא מתו אבל נפלו מגדולתם ועברו תקופות קשות שמהן יצאו בשן ועין. כל העובדות הללו גם יחד מחזקות אצלי את קללת "מוניטין". היה סרט מטומטם של ג' ון וויין שצולם באתר ניסויים של הפצצה האטומית האמריקנית. בסופו של תהליך ארוך מתו כל משתתפיו מסרטן, כולל וויין, כולל הסוסים והפרעושים. אינני טוען שזה הסיפור של "מוניטין".
אבל אני מזהה קללה כשאני רואה אותה. אם היה עדיין עיתון, הייתי מזמין גירוש שדים. גם נתן זהבי היה עורך "מוניטין" ואולי הוא יסכים איתי. מכיוון שאין עיתון, נותרנו כמו בעיתונות: איש איש לנפשו ולגורלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
