סיפור טביעת ספינת הדגל של המקומונים
הם המציאו שפה ותחומי סיקור ונתנו במה לבעלי טורים. הם נלחמו, נשכו, נאבקו, ניצחו ונחשבו המקומון הכי טוב בארץ . השבוע נטשה מערכת עיתון "כל העיר" את משרדיה בגבעת שאול ועברה לתל אביב. חיים ברעם בצל"ג אחרון: "אתה רוצה לדעת את האמת? אפילו לא ידעתי על זה. אני לא רואה בזה אסון. זה לא שהפועל קטמון עברה לשחק בנתניה"
הם משדרים תחושה של רעננות, חדשנות, לבלוב. המביט מבעד לדלת הזכוכית שמפרידה בין מערכת "העיר — כל העיר", העיתון שהיה מוכר פעם כ"כל העיר", לשאר העולם, נתקל בפריחה טרייה וירוקה, תוצאה של מיתוג מחדש שעברה רשת המקומונים של משפחת שוקן בינואר 2007. כשאתה עומד מחוץ לדלת הכניסה למערכת, אתה בטוח שברגע שהמזכירה תלחץ על הכפתור שיזמזם אישור כניסה ותוכל להיכנס, הנחיריים יתמלאו ניחוח יער גשם אחרי מטר.
המזכירה לחצה על כפתור הכניסה, הדלת סירבה להיפתח. עובד ניקיון שבדיוק סיים את ענייניו פתח את דלת הזכוכית הסרבנית. נכנסתי. אף אחד לא שאל מי אני ולשם מה באתי. הלכתי במסדרון הארוך בצורת L שוכבת עד סוף חלל המערכת. נישות החלונות צבועות בצבע אפרסק מרגיע נפש, שמלווה אותך לאורך הדרך.
המערכת נראית חדשה, אסתטית. אתה מניח שזה מקום עבודה שמשקיעים בו מחשבה וכסף על דקורציה לרווחת הכתב. המערכת עצומה בגודלה. היא יכולה להכיל בקלות רבה עשרות רבות של עיתונאים, גרפיקאים, מגיהים ועורכים. פעם היא הכילה את כל אלה. היום דיוקן המערכת כפיל לבן עם כתמים שלווים של אפרסק ונקודות ירוקות, ממותגות ומרעננות.
איפה שפעם ישבה מפיקת מערכת טרודה, נערמו קלסרים וגבבת ניירת. עובד אחד ישב בחדר הגדול. הוא הסתכל עליי במבט אדיש בשעה שלעס את ארוחת הצהריים. שאר החדרים, שבעבר הלא רחוק היו מלאים בכתבים חרוצים ובגרפיקאים אדומי עיניים בגלל שעות ארוכות מול מסך, עמדו שוממים. אם אחד משלושת עובדי העיתון שהיו שם היה פותח את פיו, סביר שהד גדול היה ממלא את המערכת הריקה מאדם. באמצע חדרו של עורך העיתון, זה שמשקיף על תאי העבודה של הכתבים, נזנח כיסא מנהלים מרופד עור תעשייתי שחור. על השולחן נשאר קרטון ריק שהעורך לשעבר זנח שם עם מעברו לתל אביב. הוא לא ישוב, ואין כוונה להביא לו מחליף. המערכת המפוארת דומה לדירה שדייריה עזבו אותה במנוסה. הרושם הוא שמעט הכתבים שעוד נותרו בעזובה נמצאים שם במעמד של סקווטרים, המחכים ליום שבו יגיעו הממונים עם צו פינוי.
השממה במסדרונות המקומון, כמו גם נפקדות העורך, נולדו מתוך החלטה אסטרטגית לקצץ בעלויות המערכות השונות שמרכיבות את רשת "שוקן", באמצעות ריכוז העריכה, הגרפיקה וההגהה בתל אביב.
בעיקרון המהלך לא אמור לעניין אף אחד מחוץ לברנז'ה התקשורתית. אלא שבמקרה של המקומון הירושלמי שהיה ידוע בעבר בשם "כל העיר", מדובר בגסיסתו של מוסד ירושלמי אדיר, שורשי לא פחות מ"פינק" או מימק"א, למשל. אין בכך הגזמה, "כל העיר" הונח בכל יום שישי משנת 1979 בביתם של מאות אלפי תושבי ירושלים, וגרם אינסומניה לכל מי שאי פעם מילא פונקציה ממסדית בעיר.
סטודנט צעיר בשם זמיר בר לב, שמכר פוליסות ביטוח למחייתו, הקים בשלהי 1973 מקומון בשם "ירושלטון" (על משקל הטון של ירושלים). במהלך שנות קיומו עבדו בו אנשי רדיו כמו עמיקם רוטמן וחיים זיסוביץ', שחלטרו שם תמורת כמה לירות נוספות, ועיתונאים דוגמת גד ליאור, שערך את "ירושלטון" עד 1977, אז החליף אותו העיתונאי יוסי קליין. קליין, שראה ב"ירושלטון" לא יותר ממקומון נידח, ביקש לשדרג את המוצר ופנה לעמוס שוקן, מו"ל "הארץ". שוקן הסכים, נכנס למשא ומתן עם בר לב על רכישת "ירושלטון" ולבסוף החליט לקחת את אנשי המערכת ולהקים מקומון
"למעשה, אני הקמתי את העיתון ב–1979 וערכתי אותו עד 1982, אז הקמתי את 'חדשות'", מספר קליין. "אתה שואל מה הניע אותי אז? אני אגיד לך בדיוק. לא היה לי סיכוי למצוא עבודה עיתונאית בשום מקום בעולם או בארץ, ובטח שלא בירושלים, שם הייתי. הסיכוי היחיד היה לעשות דבר עצמאי, משל עצמי. מכיוון שעבדנו בעיתון מקומי זניח, אני ועוד חברים, שקראו לו 'ירושלטון', פניתי לשוקן, שבכלל לא היה לי מושג מי זה. הצענו לו לקבל אותנו כצוות ולעשות לו עיתון נפלא".
למה פנית דווקא לשוקן?
"זאת שאלה מעניינת שאין לי תשובה עליה. יכול להיות שהעורכים של 'מעריב' ו'ידיעות' נראו לי מאיימים יותר. לא יודע, לא הייתה שום סיבה ממשית".
הצוות הצעיר שגויס למשימה כלל את הגרפיקאי ערן וולקובסקי ואת העיתונאים דני דור, רותי יובל, שלום ירושלמי, יגאל סרנה, אלי שי ונדב שרגאי. המקומון החדש היה אנטיתזה לעיתונים הארציים. קליין, ציניקן שונא ממלכתיות ובעל חוש לשפה טובה, לא חשש להיכנס בממסד, שהעיתונים היומיים שימשו לו שופר; שם דגש על עניינים שקרובים ליום–יום של התושב; ושכלל כתיבה מגזינית דעתנית, שיודעת לא רק להעביר אינפורמציה, אלא גם לספר סיפור טוב. ההצלחה הייתה כמעט מיידית.
"ברור שזאת הראשוניות", מסביר קליין את ההצלחה. "כשאתה עושה דבר שלא עשו לפניך, אתה כבר נמצא במקום טוב מבחינת המעמד. צריך לזכור שהעיתונות אז הייתה ממשלתית, מפלגתית. 'מעריב' ו'ידיעות' היו בקשר חזק מאוד עם הממסד השלטוני, ואנחנו באנו בלי שום קשרים ובלי שום רצון להיות חלק מהקשרים האלה. דיברנו את השפה שלנו והיו לנו עניינים משלנו שרצינו להעלות על סדר היום. יותר מכול, חשבנו שנכון לספר את הסיפור של המקום שבו גרנו. כל אחד מאיתנו גר בדירה שכורה, לכל אחד היו את הצרות עם בעל הבית, ידענו מה המסלול של קו 18 ומה זה עושה לנו, וחשבנו שאם זה מעניין אותנו, זה מעניין אחרים, בגילנו או לא בגילנו".
סרנה, היום עיתונאי בכיר ב"ידיעות אחרונות" ואז עיתונאי צעיר, גויס על ידי קליין ככתב מגזין. "קליין היה ב'ירושלטון' וסיפר על הקמת 'כל העיר' בסודי סודות", משחזר סרנה. "ההקמה התחילה במשרד שהיה מעל 'טעמון'. היו שם וולקובסקי, שהוא גרפיקאי מדהים, וקליין עם הרעיונות שלו. בעיניי הוא האדם שעשה את השינוי הכי גדול בעיתונות הישראלית. התחלנו את הכול ממקום קטן, ואחר כך עברנו לבניין שנמצא היכן שהיה פעם הבור מאחורי בתי הקולנוע. ישבנו בדירה רחבת ידיים עם תקרות גבוהות. כתבתי עיתונות–ספרות כזאת, סדרה על רחביה וכל מיני בתים בירושלים ודמויות.
אחת הכתבות הראשונות הייתה על ג'וליה אוסטר, שעדיין הייתה בחיים אז. היא הייתה אשתו של ראש העירייה דניאל אוסטר, ולימים התברר לי שהם קרובים של הסופר פול אוסטר וסיפרתי לו עליהם. דברים כאלה. זאת הייתה תקופה מדהימה. מבחינתי זאת הייתה התקופה הכי מרגשת שלי בעיתונות. המקומון היה חדש ואנשים נורא התרגשו פתאום מזה שיוצא עיתון שהוא על המקום שלהם, שמספר להם סיפורים שהם לא ידעו, סתם על בניין ברחוב שלהם. בדרך מהבית שלי בנחלאות ל'כל העיר' הייתי פוגש איזה חמישה אנשים שהיו אומרים לי דברים על הכתבה האחרונה. זאת הייתה תקופה מיוחדת במינה. הייתה רוח צוות, הייתה תחושה של סיירת מטכ"ל".
איך העסקונה הפוליטית התייחסה לעיתון?
"אני זוכר שראשי העירייה די נדהמו מזה שפתאום יש מקומון שמכניס להם. עד התקופה ההיא עיתונים ליקקו למי שצריך והתנפלו על מי שלא צריך, ופתאום קם עיתון עצמאי שבועט. זאת הייתה הפתעה גדולה. חוץ מזה זה היה עיתון נורא תרבותי, שגילה איזו ירושלים אחרת. זה היה עיתון שגילה את העיר. גם האפלה, גם המוארת".
מסורת ניגוח הממסד, הלעומתיות, הירידה לפרטים הקטנים שמעניינים את התושב והכתיבה בעברית המשובחת שהנחיל קליין, נשמרו באדיקות ושוכללו לאורך כל שנות קיומו של "כל העיר" ועד המיתוג, לא כולל. במקביל לטרדיציה שעברה מדור לדור, "כל העיר" - אף על פי שהתווה קו שמאלני, חילוני וליברלי מובהק בעיר עם רוב ימני וציבור דתי גדול - זכה להצלחה מרשימה ולחשיפה ציבורית. במשך שנים לא מעטות היו לו יותר קוראים מאשר ל"מעריב" ול"ידיעות אחרונות", בטח ובטח שבירושלים. בשיא תפארתו הוא הגיע לשלושה רבעים מקוראי העיתונים בעיר.
"אנסה להסביר לך למה 'כל העיר' היה דבר כל כך מיוחד", פותח דורון גלעזר, עורך "כל העיר" בשנים 1995-1988 והיום העורך הראשי של "מעריב". "בעצם, הכול התחיל מ'כל העיר', כי לאף עיתון לא היה את המיזוג הזה של חדשות, כתבות, מדורים וספורט. 'כל העיר' לקח את עצמו ברצינות רבה והתיימר באמת לכסות את כל תחומי החיים. בסופו של דבר, ב–80 אחוז מהמקרים עיתון יומי ניזון מקומוניקטים, ויש חומר שוטף שחייבים לכסות.
"'כל העיר' הופיע פעם בשבוע, והוא כן רצה להתחרות בחדשות של העיתונים היומיים. עכשיו, איך הוא יתחרה, מעבר למינוי כתב לכל אחד מתחומי החיים? לחבר'ה של 'כל העיר' לא הייתה ברירה אלא לגרד את תחתית החבית. אתה מביא את מה שהממסד, המציאות והמקורות לא מביאים לך.
אתה מביא את מה שהם רוצים להסתיר, ולכן אתה בהכרח הופך להיות עיתון ביקורתי, כי אתה מגלה מדי שבוע את מה שהממסד לא חשף במהלך אותו שבוע דרך העיתונות היומית. החדשות ש'כל העיר' ייצר היו חדשות מאוד תוקפניות וביקורתיות ומאוד לא מיינסטרימיות. זה פיתח אצל החבר'ה מזג ביקורתי, אגרסיבי במובן הטוב של המילה".
תחומי סיקור מסוימים, שבעיתונות של ימינו הם מאסט, הומצאו במקומון הירושלמי, שחיפש דרכים מקוריות להיות רלוונטי ולהתחרות בעיתונות היומית. "'כל העיר' המציא שורה של תחומים שלא היו קיימים קודם", ממשיך גלעזר, "למשל, העובדה שהיום לכל עיתון יש כתב תקשורת, היא עניין שהתחיל ב'כל העיר'. אז קראו לזה כתב רשות השידור, כי זה מה שהיה, ורשות השידור הייתה הרכילות של ירושלים. אז זה היה זוהר, לא מה שזה היום, ומזה התפתח כתב שמכסה את הטלוויזיה, מחטט, צוחק על הטאלנטים האלה, תוקע סיכות בבועה של הנפוחים האלה מערוץ 1, שאז היו מלכי הארץ.
"פעם אהוד יערי צרח עליי בטלפון כי לא לקחנו אותם ברצינות והפכנו אותם לגיבורי האומה כמו כולם. תחום שני שלא היה קיים הוא כתב דתיים. בעיתונות היומית לא היה מושג כזה. כל כתבי הדתיים הגדולים של העיתונות הישראלית יצאו מ'כל העיר', חוץ מאמנון לוי - שחר אילן, נדב שרגאי ואבי פוזן, שהגיע מעיתון 'ירושלים'. 'כל העיר' לקח את הדתיים ברצינות וכיסה אותם לראשונה ברצינות. זה נתן לעיתון כוח בקרב הקהילה".
כדי ללמד על הפופולריות של "כל העיר" בקרב החרדים, גלעזר מספר על דתיים שהיו מגיעים ביום חמישי בלילה לבית הדפוס של "הג'רוזלם פוסט" באזור התעשייה שמאחורי רחוב ירמיהו, כדי להשיג עותק בחשאי. תחום סיקור נוסף שלימים קיבל מוסף משלו היה תכנון ובנייה. "אנחנו הראשונים שתיעדו כל פרויקט בנייה חדש בעיר", אומר גלעזר. "הפכנו את הוועדות המקומיות והמחוזיות ואת התאחדות הקבלנים והיזמים לסיפור לגיטימי. זה גרר גם אג'נדות, למשל. כל עוד 'כל העיר' היה חזק, לא בנו בירושלים בעמקים.
"היום כשאני נוסע בירושלים אני מזועזע. 'כל העיר' ניהל מלחמת חורמה נגד הבנייה לגובה. כשעשו את מתחם עומריה, את 12 המגדלים, העיתון ניהל מלחמה והתכנית נכשלה. היה את כביש בגין. אני זוכר עד היום את הוויכוחים סביב הכביש ואת התנגדות תושבי בית הכרם. אחרי דיונים במערכת הגענו למסקנה שאנחנו תומכים בכביש בגין. פרסמתי מאמר בעמוד הראשון בעד הכביש, וזה עזר להעביר אותו. 'כל העיר' היה מעורב בדיונים האלה, והעיתון הבין בזה יותר מחלק מחברי הוועדות".
באמצע שנות השמונים "כל העיר" היה נותן הטון הבלעדי בעיר בכל הקשור לעיתונות, למרות תחרות מסוימת מצד המקומון לבית מוזס. בד בבד הוא הפך למכונה להדפסת כסף, ובתקופות מסוימות סבסד את עיתון "חדשות". שפע המזומנים אפשר לעורכים לקחת את הזמן, ולהניח לכתב מגזין לנבור במשך שבועות עד שהביא את הסיפור השלם.
"התפתחות המגזינים הייתה התרומה המרכזית של העיתונות המקומית להתפתחות העיתונות הישראלית", קובע גלעזר. "כשפליאה אלבק התפטרה מתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, כל עיתון הלך ושאל אותה למה היא התפטרה. זה היה ראיון ענייני שנגע לעניין הציבורי שבו היא עוסקת ושבגללו היא עזבה את התפקיד.
"מה ההבדל בין זה לעיתון כמו 'כל העיר', שהתחיל לטפל במגזינים? שהמגזין שלו מראש היה שונה. הוא אמר 'אותי לא מעניין רק התחום הענייני. אני אלך אחורה, אתחקה אחר האישיות שלה, מעבר לעיסוק, אחר הבית שהיא גדלה בו, ההשפעות שקיבלה בבית הספר מהמורה הימני שלה, אדבר עם הרבה אנשים מסביב ואביא פרופיל שמנסה להסביר את ההתפטרות שלה לא רק ברמה הצרה, אלא איך נולדה התופעה'. כי העיתון אמר שאדם הוא לא רק מה שהוא אומר באופן פורמלי באותו שבוע. מאחורי זה יש המון דברים אחרים.
"דמותו של אדם יותר מורכבת מהפן הציבורי שלו. לפעמים הדברים האחרים שיש בדמות שלו הרבה יותר חשובים ומשפיעים על ההחלטות. היו בעיתון כמה פרופילניקים מאוד מובהקים, שיכלו להביא פרופיל של 10,000 מילה שהולך אחורה, להורים ולחברי הילדות, מעלה פרשיות מהעבר ונותן תמונה הרבה יותר מורכבת של האדם. התפתח תמהיל מגזיני שכלל פרופילים כאלה, כתבות תופעה וכתבות מקומיות שסיפרו סיפור היסטורי מדהים של בניין. הכתיבה הזאת דרשה תובנות מהאדם, הבנה אישית של הכותב ויכולת כתיבה, כי הוא צריך לתאר. הכתיבה המגזינית הפכה להיות סמי–ספרותית. היו המון ראייה, המון הסתכלות, המון אימפרסיון".
המגזין של ירון אביטוב על בית החולים טלביה הוא כתבה שבמציאות הנוכחית הייתה נופלת, ללא ספק, כבר בשלב ההצעה. "אביטוב בילה חודש בבית חולים", מספר גלעזר בהתרפקות נוסטלגית. "נתנו לו להיות נוכח בטיפולי חשמל בקונסוליומים של רופאים, לישון במחלקה הסגורה.
אחרי חודש הוא בא עם כתבה של 10,000 מילה וצילומים מדהימים של רפי קוץ. זה עשה כזה הד, שהחלטנו ללכת לבתי חולים אחרים ולהביא זוויות אחרות. יצאה סדרת כתבות מדהימה, שהפכה לספר בשם 'הסתכלות' (שעליו זכה אביטוב בפרס למחקר במדעי החברה על שם רופין - י"ה). 'כל העיר' פרץ דרך ביכולת לדעת שמגזין הוא לא דבר שעושים מהיום למחר. התהליך הזה היה קיים מהיום הראשון אצל קליין. הוא הביא את זה ל'חדשות', ואחר כך 'ידיעות' ו'מעריב' העתיקו".
הביקוש לעבודה ב"כל העיר" היה היסטרי. אחת לשנה פרסם העיתון מודעת דרושים, שמשכה 500-300 מועמדים פוטנציאליים. הם נשלחו למשימה עיתונאית, ומהם נבררו הטובים ביותר. בסוף המיון זכו שניים או שלושה מהם לדרוך על רצפת המערכת כפרילנסרים בתפקידים זוטרים במדור הצרכנות. הכתבים החדשים עברו תהליך ארוך עד שניתנה להם הזכות לכתוב כתבת מגזין. התהליך כולו הושתת על מסורת של "והגדת לבנך". כמעט לכל כתב צעיר היה חונך ותיק שלימד אותו את רזי המקום, והפרסטיז' של כל כתב נבנה מן היסוד. העיתונים הגדולים חיזרו בלי סוף אחר הכתבים, אך הם הפנו כתף קרה למנעמים שבאים עם כתיבה בעיתון ארצי.
"זה היה העיתון הכי טוב בארץ", אומר עיתונאי "מעריב" שלום ירושלמי, מדור המייסדים של "כל העיר", שנשאר שם עד שנת 1993. "יכולתי לעבור לאורך השנים להרבה עיתונים אחרים אבל לא רציתי, כי מבחינתי ומבחינת כולם זה היה עיתון מדהים, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה חברתית. הרבה אנשים אמרו שהוא היה העיתון הכי טוב בארץ, וזה לא מפליא, מכיוון שאת כמות הכישרונות שהתקבצה שם לתוך עיתון אחד, אתה לא יכול למצוא בעיתון אחר גם היום. היית פותח את העיתון, קורא אותו מההתחלה עד הסוף ונדהם מכמות הכוח והכישרון. מי שנמצא היום בליגת העל של העיתונות הישראלית יצא מ'כל העיר'. אני זוכר שבמשך כל השנים גם ימנים אהבו לקרוא את העיתון, ולכן הוא כל כך תפס והפך לחלק מההוויה של העיר. זאת תופעה שנמשכה לאורך שנים, עד שהיא נמחקה לגמרי".
"כל העיר" זכה תמיד להדרת כבוד מצד מתחריו, גם המוניציפליים וגם הארציים. מוספים כ"סופשבוע" ו"7 ימים" ביטלו כתבות אם הן התפרסמו קודם ב"כל העיר". כך היה עד לאחרונה. נקודת המפנה ביחס של "כל הזמן", למשל, למתחרה מבית שוקן התרחשה לפני מעט יותר משנה, כשבשער של "כל העיר" פורסמה הפניית ענק לוועידת ישראל לרפואה. מאותו יום כינה ירושלמי, אז עורך "כל הזמן", את "כל העיר" "העלון הרפואי"
הדאחקות הפנים–ברנז'איות גדלו, ואיתן המרמור של אנשי "כל העיר" שעוד נותרו במערכת. השיא הזה הגיע בגיליון מס' 1,561, שיצא ב–25 ביולי השנה. עמוד השער של העיתון נמרח בירוק ממותג ועליו פונט עצום שבישר "31.7.08, יום חמישי, ועידת ישראל לרפואה במרכז הקונגרסים, בנייני האומה, ירושלים. כל הפרטים בעמ' 39". שער העיתון, שעורכיו המיתולוגיים הצהירו כי סיפור השער יהיה כזה שיתאים גם לשער של עיתון ארצי, התמלא בפרומו לכנס רפואי, תוך התערבות בוטה של המחלקה המסחרית בתוכני המערכת.
בימים הטובים של העיתון מהלך כזה היה גורר התפטרות מיידית של העורך. "ההנהלה לא הייתה מעורבת בתכנים בכלל", מספר יוסף כהן, מו"ל הוצאת הספרים "עברית" ומי שערך את "כל העיר" מאמצע 1996 עד אמצע 2002. "גבולות הגזרה היו ברורים מאוד. לא הייתה התערבות בשום דבר שקשור ליחסים של מפרסמים או פוליטיקאים. לא רק זה, בכל הסכסוך המתוקשר עם אהוד אולמרט, למשל, לא רק שקיבלתי גיבוי לא ייאמן מעמוס שוקן, גם ראיתי את חליפת המכתבים בינו לאולמרט. אני לא בטוח שאולמרט קיבל אי פעם ממישהו מכתבים כה בוטים".
כל המרואיינים בכתבה נזכרו בערגה בתקופות הטובות של העיתון. אחדים מהם הגיבו בצורה קשה כשסיפרתי להם על צמצום המערכת ועל העתקת פונקציות העריכה לתל אביב. יגאל מוסקו, כתב "עובדה" שהיה כתב "כל העיר" בשנים 1997-1990, קיבל את הבשורה ממני בשיחת טלפון.
"וואו, אני לא מאמין", הוא אמר בצער. "זה ברור שהמהלך לא רציני. אין חיה כזאת, זה לא באמת מקומון. אתה יודע, זה מדהים. עורך מוסף 'סופשבוע' עבר שם; עורך מוסף 'הארץ' היה כתב ב'כל העיר'; רותי יובל, עורכת 'מעריב'; דורון גלעזר, שערך את '7 ימים', את 'עובדה' ועכשיו את 'מעריב'; ושחר אילן, שהוא אולי כתב החרדים הכי יסודי שהיה בעיתונות הכתובה. הגלריה מרשימה. אני מאוד גאה בכתבות שעשיתי שם. טוב שאתה אומר לי את זה, אני אלך לארכיון להציל את הכתבות שלי".
בקרב אנשי "כל העיר" המרמור גדול. "זאת שערורייה על גבול הטמטום", אומר עובד בכיר לשעבר בעיתון. "נתנו לאנשים שאין להם מושג בעיתונות לבנות פורמט כאילו אינטראקטיבי, כאילו שעיתון זה אתר אינטרנט. מה שהיה פיילוט התקבל כפורמט החדש של העיתון ואנשים לא מצאו בו את הידיים והרגליים. עכשיו מעבירים את העריכה לתל אביב וחושבים שיוכלו לעשות עיתון בשלט רחוק. זה הסוף של 'כל העיר'. הם השתגעו לגמרי".
אחרים, שעדיין עובדים בעיתון, מספרים על דעיכה מתמדת בחודשים האחרונים. "כולם הבינו שמשהו לא טוב קורה", מספרת כתבת בעיתון. "משבוע לשבוע ראיתי שהמערכת מתרוקנת מאנשי מפתח. המעבר גרוע כי העיתון, לפחות ממה שאני יודעת, היה רווחי, ובטח שהוביל את כל הרשת. אם העיתון יהפוך לאחיד בכל הארץ בקטע העיקרי שלו, אין טעם להוציא אותו".
חיים ברעם, אחרון הכותבים שנותרו במערכת מהתקופות המיתיות של "כל העיר", מסתייג מהמעבר, אבל לא בצורה נחרצת. "אני לא כל כך כתובת טובה לנושא הזה, כי אני עובד מהבית, ולא כל כך משנה לי לאן אני שולח את הכתבות", אומר ברעם. "הייתי מעדיף שהמרכז של כל כלי תקשורת יהיה בירושלים, ודאי כלי תקשורת מקומי. זה ברמה העקרונית. בעיניי, מבחינה היסטורית לפחות, זה העיתון המקומי החשוב בירושלים. חוץ מהעובדה שהוא היה או שהוא עיתון טוב, הוא היה סמל בירושלים, מוסד של הפלג החילוני יותר של העיר. הייתי משווה אותו לקולנוע סמדר או לסינמטק מבחינת הסמל, וברור שאם סמדר או הסינמטק היו עוברים לתל אביב, הייתי מעקם את הפרצוף".
אז אני מניח שעיקמת את הפרצוף על המעבר.
"עיקמתי את הפרצוף, אף על פי שהצורה שבה עיתונאים עובדים היום היא בלאו הכי מאוד מנכרת. התקופות שבהן היינו נפגשים בבתי קפה במרכז העיר, שייכות לעבר. אני מרגיש כך, כי יש פער גילים מאוד גדול ביני לשאר הכותבים. לכן אין לי שום בעיה קיומית עם הדבר הזה, הבעיה העיקרית היא במישור העקרוני. 'כל העיר' הוא מבצר של חשיבה ליברלית בירושלים, ובתור שכזה אנחנו צריכים אותו בעיר".
אמרת משהו לקובעי המדיניות?
"אתה רוצה לדעת את האמת? אפילו לא ידעתי על זה. ההתייחסות שלי היא לא רגשית, אני לא רואה בזה אסון. זה לא שהפועל קטמון עברה לשחק בנתניה".
אורי שרצקי, עורך המגזין "שם המשחק" ומי שערך במשך כמה שנים את חלק 2 המפורסם, המוסף המגזיני והתרבותי של המקומון, שמח על דבר אחד. "טוב שלקחו לו את השם והפכו אותו ל'העיר'", הוא אומר, "לפחות זה לא משאיר את האשליה שזה 'כל העיר' של פעם".
"אני לא מכיר בזה שהמקומוניות עברה מן העולם", מסכם גלעזר. "אני חושב שזאת טעות, טעות בענק. היא צריכה לעבור אדפטציה, אבל אנשים תמיד יאהבו לקרוא על הסביבה המקצועית או הגאוגרפית הקרובה אליהם. זה דבר שהיה, הווה ותמיד יישאר. אני מצר על המעבר של 'כל העיר' מירושלים לתל אביב".
יואל אסתרון, מו"ל "כלכליסט" ומעורכי העיתון לשעבר, מסכם: "'כל העיר' היה לפני יותר מ–20 שנה, וחל עליו חוק ההתיישנות".
עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", ואבי סולומון, עורך המקומונים של רשת שוקן, סירבו להגיב.
נא להמתין לטעינת התגובות
