אני חולם על נעמי
הגיע הזמן הזה, פעם בעשור, שבו רון מיברג נפנה לכתוב על אשתו. כותב על הקרח
לפני עשר שנים היינו בשליחות בניו יורק והתקשרו מהמוסף להגיד שמכינים גיליון מיוחד במלאת 30 שנה למלחמת ששת הימים ומבקשים שאכתוב "קטע אישי". אם אפשר, המשך למשפט ההוא בעניין מה שאני עושה עשר שנים עם אותה אישה. כולם כתבו על המלחמה ואני כתבתי עלינו.
בזמן שעבר מאז כייסו כותבים לא ראויים את הז'אנר. כל מיני זוגתי שתחיה וישבנים של רעיות.
טקסטים אינטימיים מועדים לפורענות. אם אינך מניח אותם נכון, הם שוכבים על הנייר כמו פגרים.
גם אשתי כבר אינה ספורטיבית כשהיתה בדבר מה שאני כותב עליה. זה מגונה בעיניי לחבק את בני המשפחה בכוח כדי לסחוט מהם מדור. זאת היתה עמדתי עד שאחרוני המבקרים בחצי האי שלנו העמיסו את הקיאקים, נסעו דרומה ואשתי איתם.
כבעל, אני לא מועמד לפרסים. לפעמים אני צריך שאשתי תשאיר אותי לבד כדי שאזכור כמה היא יקרה לי. היא הגיעה לכאן לפני ארבע שנים ומאז לא עזבה. היא מאוהבת. כאילו שהבית והאדמה והמים חיכו לה. מעולם לא ראיתי מישהו שחייו מונחים עליו כה טוב.
אני בא והולך כמו קונדוליזה רייס, ואשתי מחזיקה את אדמתה וביתה בציפורניים. היא החליטה שכבר טסה די בחייה כאשר מצב ענף התעופה היה עדיין תקין. היום, כאשר נדמה שיותר מטוסים לא מגיעים מאשר מגיעים, יש לקייס שלה רגליים.
זה מרגיז שאיננו יכולים לטוס יחד לערים רומנטיות עם שירות חדרים. לא היינו חזרה ביחד בסן פרנסיסקו מאז שעזבנו. הטיעונים שלי נגד מישהי שמצאה בית וכורסה שהיא אוהבת, אינם משכנעים. היא לקחה אוטובוס ורכבת לאירוע משפחתי וכך היא מסתובבת בכרכים הגדולים של החוף המזרחי. כאלה עם מוזיאונים. לרוב כשאנשים זרים נוסעים לערים הללו הם מבקשים ממני רשימת מסעדות. אשתי לקחה כריכים.
הוריקן האנה הגיעה אלינו מותשת והצליפה בשארית כוחותיה קצת גשם ורוח, אבל עבור מי שעוברים חורף קבורים בשני מטרים שלג, זה היה כמו לאיים על יונה ביין. אני מגלה המון דברים שלא ידעתי על קיומם כשהיא איננה.
איזה גינה?
אשתי רשמה לי כמה משימות על הלוח במטבח, וכך למדתי שאת הזבל אוספים ביום חמישי בשבע בבוקר, שזה שלוש שעות אחרי שאני הולך לישון, ושצריך לגרור את שקיות הניילון הגדולות מהמרתף לצד הכביש הראשי. לא ברור לי כיצד אישה קטנה כל כך סוחבת חצי טון זבל.
הבנתי גם מדוע אשתי מתעוררת לפני השמש ומתנהגת כאילו שזה הדבר הכי טבעי. ויטו, החתול שהתעקשתי לא להשאיר בישראל כדי שמישהו יעשה עצמו נותן לו בית ואחרי שבוע של ליקוט גללים מהשטיח ייתן לווטרינר להרדים אותו, שוכב בינינו עד חמש וחצי. בחמש וחצי ושנייה, הוא מתיישב לאשתי על הראש. אם זה לא עוזר, הוא תופס שוונג ומנגח אותה עם הגולגולת הקשה שלו.
אתה הולך לישון עם אישה וחתול וקם עם השוורים בפמפלונה. השבוע ויטו מנסה את זה עליי והמצח שלי מלא סימנים כחולים. אני קם כמו טטאלע, מאכיל אותו, נושא אותו לחצר על הידיים ומניח אותו במקום הקבוע שבו הוא עושה את צרכיו. בקיץ זה נחמד. תרנגולי ההודו שבאים מהיער מנקרים בשדה עם אפרוחיהם החדשים. ערפל מכסה את האדמה כמו בספר של סטיבן קינג. אבל העיט הקבוע שדואה מעלינו מפחיד את ויטו. ספק אם הוא יכול לשאת אותו בציפורניים, אבל ויטו הוא לא חתול שמירה. הוא כמו אבא שלו.
כתוב שאני צריך להשקות את הגינה והעציצים פעם ביום אלא אם יורד גשם. איזה גינה? בסוף מצאתי אותה. שיחים של עגבניות שרי שבדיוק הבשילו. ריחן, כוסברה, פטרוזיליה, לוונדר, רוזמרין. פרחי קישואים שפעם היה נורא אופנתי להגיש אותם ממולאים. עגבניות גדולות על שיחים שכורעים מהעומס. חמניות גבוהות שמסתובבות אל עבר השמש הזורחת. היתה לנו גינה כזאת בקיבוץ. גם אז לא שמתי לב. התחושה שהשמש זורחת לי מהישבן אינה אחת התכונות הטובות שלי. כיצד יכול מישהו לחיות עם אדם שרואה רק את עצמו.
המתחרה הגדול: טרקטור
דווקא הבנתי קצת בפירות וירקות, אבל כאשר נגמר השל"ת החליטו באסיפת משק לאסוף כסף לשלוח אותי ללמוד באמריקה. בחישוב הארוך זה היה יותר זול מאשר לתת לי להישאר ולק גרום נזקים כבדים לחקלאות. לאשתי הציק עו להישאר. אבל היא תמיד ראתה בי משהו שאף אחד אחר לא ראה. אני עומד עם הצינור כמו שלא עמדתי מאז גינת הוריי, והעגבניות מתפוצצות לי בפה כמו דובדבנים.
הטרקטור החדש שלה עומד גלמוד. אני רציתי ג'ון דיר אבל לא תמיד אני מנצח.
דבר ראשון שהיא תעשה כשתחזור יהיה לקצור את 20 הדונם. המתחרה הגדול שלי על תשומת לבה הוא טרקטור. טרקטור עושה מה שאומרים לו. אני מקפל את קופסאות הקרטון שמגיעות עבורי בדואר כל יום. ניצלתי את היעדרה לשדוד את הקטלוגים. "זה?", אני מתאמן בלשקר, "זה לא חדש. תמיד היה לי את זה. איפה את חיה? ".
את הבקבוקים הריקים אני אוסף בשקיות. את העיתונים אני ממיין. לא ברור לי למה צריך לנקות את הזבל לפני שמשליכים אותו. כאילו שאם אמחזר אציל את העולם. אני
הופך את התחתונים כדי לא להיתקע עם כביסה מלוכלכת וכדי להפגין איפוק. כדי לא ללכלך את המטבח, אני אוכל רק האגן דאז. בעיקר סורבה, כדי לא להשמין.
אני לא טוען שהכל בינינו בדיוק כפי שהיה ב-72 הדבר החשוב ביותר, כאשר אני מפשפש בעצמי, הוא התחושה הדומיננטית שאין בי חרטה. אני מתגעגע אליה ברגע שדלת האוטובוס נסגרת. היום התקשרתי ואמרתי שהגיע הזמן לחזור. נעמי שובי הביתה, אמרתי. רגע אחרי זה הרגשתי פאתטי ויצאתי למרפסת עם סיגר, בקבוק טקילה וירקתי הרבה.
גבר שיכור הוא עדיין סמרטוט. היה רגע אחד שנורא נבהלתי כי לא זכרתי איפה כל הילדים. אז ניגשתי למפה עם הנעצים הצבעוניים. לבדוק. התאפקתי ולא פתחתי חבילה שהגיעה לאשתי למרות שידעתי, על פי שם השולח, שיש בה חזיות. זה פטיש שלי ולפעמים אני שם חזייה על הראש כמו טייס רוסי מהמלחמה הגדולה. אבל אני לא פותח דואר של הזולת. אני מאוד מקווה שהמגפיים שהזמנתי יגיעו לפני אשתי. שיהיה לי זמן להקנות להם מראה משומש. כמוני.
נא להמתין לטעינת התגובות
