הספן החדש גר בישראל ושותה מהים של עזה
פרופ' ג'ף הלפר שט לעזה ולא פחד לרגע, רק כשחזר לארץ. עוכר ישראל? הלפר מעדיף לחשוב על עצמו כעל גרסה מעודכנת של אייבי נתן
נעים להכיר: פרופ' ג'ף הלפר. עטור זקן לבן וחובש כובע בד רחב שוליים, הלפר אכן נראה כמו יורד ים משופשף. האם הוא ייכנס לקונצנזוס (או לפחות, לקונצנזוס של האמצע-שמאל )- זו כבר שאלה אחרת.
הלפר, ירושלמי ופעיל מוכר בארגוני שמאל, עלה ביום שישי לפני שבועיים על אונייה קטנה, GAZA FREE שמה, ושט לעזה עם עוד 46 אנשי שלום מכל העולם כדי לפרוץ את המצור הימי שמטילה ישראל על הרצועה.
לצדה שטה ספינה נוספת, שנקראה "ליברטי", על שם ספינת הביון האמריקנית שחיל האוויר הפציץ בטעות או לא בטעות במלחמת ששת הימים. הרבה תאוריות קונספירציה יש סביב הסיפור הישן ההוא, ונמצאו מי שרכבו על הגל וערבבו שמחה בשמחה.
בכניסה לנמל עזה חיכו למפליגים אלפי פלסטינים, עניין שמעורר אצל הלפר דמעות התרגשות. "רצינו להראות לכל העולם שיש כיבוש", הוא אומר בביתו בנחלאות, אחרי שעבר את אחד מהשבועות הסוערים בחייו, והוא עבר הרבה, תאמינו לו. "ישראל הרי מכחישה שיש כיבוש מאז 67. השטחים הם תמיד 'מוחזקים' או 'משוחררים'. מאז ההתנתקות העניין בכלל יוצר בלבול. ישראל אומרת שיצאה מעזה ולכן אין לה אחריות למה שנעשה שם. אנחנו באנו לומר, 'אם אין כיבוש, תנו להם לצאת. ואם יש, אתם אחראים'. באנו לפזר את הערפל".
את רעיון המשט לעזה הגתה "התנועה לשחרור עזה", קבוצה שיושבת בקליפורניה ובראשה עומד ד"ר פול לארודי, מכוון פסנתרים בן 63. הרעיון לא חדש, וספינות שיבה למיניהן היו כבר בדרכן לארץ בעבר, אך ישראל מנעה מהן להגיע לחוף בדרכים שונות (אחת מהן התפוצצה באופן מסתורי בנמל לרנקה, בדיוק לפני 20 שנה. הפלסטינים טענו שזו עבודה של המוסד. ישראל הכחישה).
לארודי עצמו החל להריץ את היוזמה לפני שנתיים, אסף 300 אלף דולר מפעילי שלום בכל
איך היה השיט לעזה?
"ביום הראשון כולם חטפו מחלת ים. זה לא היה הכי נעים לנסוע עם אנשים שכל הזמן מקיאים לתוך הים, לתוך דליים. בסך הכל היה די משעמם".
הרגשתם שמנסים לשבש לכם את המסע?
"כן. קנינו ציוד תקשורת מאוד מתוחכם. רצינו שכל המסע ישודר דרך הלוויין, אבל שום דבר לא עבד. רק הציוד של אל-ג'זירה עבד, חוץ מהכתב שגם חטף מחלת ים. בכל תחנות היציאה על החוף נתקלנו בזוג מוזר. שני חבר'ה זרוקים עם גיטרה ניסו כל הזמן להתקרב אלינו. ראינו אותם באתונה, אחר כך בכרתים, ובסוף בלרנקה. הם גם הסתובבו בבית המלון שלנו. לי היה ברור שהם סוכנים של המוסד".
לא חששת? אתה הרי מגיע בתור יהודי וישראלי היישר לזרועות החמאס.
"באתי עם סדר יום פוליטי, בעד השלום. חוץ מזה, הוזמנו לעזה על ידי ארגונים פוליטיים של הפלסטינים. ידענו שכל הפלגים מסכימים שנבוא. הם הבטיחו לנו שהם אחראים לביטחון שלנו.
בכל זאת. אני חושב שהייתי קצת משקשק.
"נכון. יש שם ארגונים. אין שם ממש ממשלה. יש כנופיות. יש ג'יהאד איסלאמי. יש שם שנאת יהודים, שנאת ישראל. זה מסוכן, אבל זה חלק מעבודת השלום. יכולתי לסמוך רק על אלה שהזמינו אותי".
על ההכנות המתישות, המסע הימי הקשה והחששות שקיננו אצל הפעילים פיצתה מיד קבלת הפנים בנמל עזה. הספינות הגיעו בשבת בצהריים, 23 באוגוסט, והלפר מתקשה למצוא מילים לתאר את ההתרחשות.
"הגענו למרחק 20 מייל מהחוף. שמענו בדרך שעשרות ספינות וסירות פלסטיניות יצאו לעברנו וחיל הים ירה והבריח אותן (ישראל מכחישה את הדברים - ש.י). היינו בטוחים שיעצרו גם אותנו, אבל החליטו שאנחנו לא סיכון ביטחוני ונתנו לנו לעבור. התקרבנו לנמל וראינו את כל עזה מגיעה אלינו. היו שם ספינות קטנות, סירות דייגים, נערים שלקחו קרשים ושטו עליהם. ילדים שחו אלינו. עשרות עלו על הספינות, טיפסו על התרנים והתחבקו איתנו.
"על הנמל חיכו לנו 40 אלף איש", ממשיך הלפר להתרגש. "האנשים עמדו על המזח השבור, על המבנים הרעועים, על ההריסות. חשבתי לעצמי עד כמה גדולה הבדידות של האוכלוסייה הזו. הבנתי את המשמעות של אנשים בכלא, בלי מגע עם העולם החיצון. הם לא יוצאים משם שנים, ואנחנו היינו כמו חמצן בשבילם. קח אדם בודד על אי ותבין את השמחה שפורצת אצלו כאשר באים לבקר. זוהי עזה: רובינזון קרוזו כפול מיליון וחצי".
את העניינים על החוף ניהל ביד רמה דובר החמאס בעזה, סמי אבו זוהרי. הוא קיבץ את האורחים, תדרך אותם וניצח על הפגנות האהדה. הלפר הפך מיד לאטרקציה. הוא הוקף בצבא של שוטרים חמושים היטב, כולם אנשי חמאס.
"מהרגע הראשון הגיעו אליי אנשים והתחילו לדבר איתי עברית", הוא מספר. "הם היו צמאים לשמוע ולדבר את השפה. בכל מקום התנפלו עליי, סיפרו לי על הימים שעבדו בישראל, ביקשו שאמסור דרישות שלום. בשלב מסוים הבנתי שאם אתה מדבר עברית בעזה אתה מאוד פופולרי ואפילו בטוח. אנשים ברחוב מתגעגעים למגע שהיה להם עם הישראלים. אם הייתי שומע אותם אומרים 'אנחנו שונאים אתכם, הכל זה פלסטין', מילא. שמעתי שוב ושוב דברים הפוכים. נכונות לחיות ביחד. יש יסודות של דו קיום, לפחות מהצד שלהם".
"אתה לא הראשון ששואל איך אני נפגש עם חמאס ועל מה יש לדבר איתו. זה סטריאוטיפ. יש ניואנסים. אנחנו נוטים לשכוח את מסמך האסירים. ב-2007 אסירים מכל הארגונים ישבו בכלא וניסחו את המסמך שהוא מאוד מתון, ומדבר על שתי מדינות. אחרי הכל, העמדה של חמאס דומה מאוד לעמדה שלנו. שמעון פרס אומר שלא נוותר על חברון, אלא רק למען השלום. גם החמאס אומר שהם לא יוותרו על פלסטין ולא ימסרו את המולדת, אבל אם הרשות תיכנס למשא ומתן עם ישראל, הם יכבדו את התוצאות".
החמאס שולל את עצם הקיום שלך כאן.
"מה זה שונה מגולדה מאיר, שאמרה שאין עם פלסטיני? או מאביגדור ליברמן שמדבר על טרנספר? גם הליכוד לא מוכן לוותר על הארץ, אלא תמורת שלום. גם הם מוכנים שנהיה כאן, אבל לא מוכנים לתת לנו לגיטימציה. יש היגיון בעמדה הזו. אל תשכח גם שהחמאס הוא מיעוט בקרב הפלסטינים".
רוב הפלסטינים בחרו בחמאס בבחירות חופשיות.
"הם לא הצביעו בגלל אידאולוגיה, אלא בגלל השחיתות ובגלל נחישות המאבק של החמאס. המסר היה מכוון לאש"פ, שיפסיק את השחיתות. בעיניי החמאס הוא כמו ש"ס. הליכוד, קדימה והעבודה רחוקים מהציבור. ש"ס התחברה אליו עם בתי ספר, גני ילדים ומועדוני קשישים. העם הפלסטיני רואה בחמאס את עמוד השדרה. הם לא מאמינים שאבו מאזן ייצג אותם בנאמנות".
אז בכלל המצב קשה.
"הציבור נותן להם מנדט פוליטי, אבל לא מנדט דתי. הם לא רוצים להפוך לאיראן. החמאס מבין שיש לו מגבלות".
אתה מגדיר את עצמך הומניסט, לוחם למען כבוד האדם. איך זה מתיישב עם המשטר של החמאס, הפרת הזכויות והעינויים בבתי הכלא שלהם?
"אתה צודק. יש הפרות. אני מגנה אותן. אני חושב שהקיצוניות הזו באה בגלל שהם מנסים למשול ולא מצליחים".
ביקשת להיפגש עם גלעד שליט?
"לא. במסיבת עיתונאים שקיימתי אמרתי שהייתי רוצה להחזיר אותו איתי בספינה. לא יכולתי לעשות יותר מזה. אף אחד לא מינה אותי לטפל בעניין, איש לא נתן לי מנדט לזה. לא רציתי לעשות שימוש ציני בעניין הכאוב הזה".
יכולת לתבוע לפחות שנציג של הצלב האדום יבקר את שליט.
"דיברתי איתם על זה. הם הסבירו שאם מישהו ילך לבקר את שליט, הישראלים יידעו מיד איפה הוא נמצא, ואת זה הם מנסים להסתיר".
אחרי הנחיתה בחוף וקבלת הפנים הנלהבת שלח אבו זוהרי את אנשי הקבוצה למלון "אינדירה" הקרוב. הלפר מדווח על מלון מרהיב, בצבעי חמר אדום, שחלונותיו המקושתים צבועים בלבן והוא יושב על צוק שפונה לים. תיירות מצוקה בתנאי חמישה כוכבים. "האנשים לא הרגישו בנוח שם", מגונן הלפר על חבריו, "הכל היה מפואר מדי. רצינו קשר עם האנשים. ללון אצל המשפחות. הפלסטינים עמדו על כך שנהיה ביחד, מסיבות של אבטחה".
במוצאי שבת הלכה הקבוצה הגדולה לאכול ארוחת ערב עם ראש הממשלה הנייה. הלפר לא הצטרף. "לא רציתי להסיט את הדיון. אם הייתי הולך כל האחריות של ישראל למצור היתה נעלמת, והכל היה מתמקד בפגישה של מנהיג החמאס עם ישראלי. יצאתי עם ראג'י סראני, שהוא פעיל זכויות אדם פלסטיני ידוע. נסענו לעזה ודיברנו עם נציגים של עוד כמה ארגונים. סיפרתי להם שהארגונים הפלסטיניים בגדה מתרחקים מאיתנו. דיברנו על יוזמות חדשות, נסיעות לאירופה, מאמרים משותפים. זו היתה פגישת עבודה לכל דבר".
דיברתם גם על הקסאמים?
"בוודאי. הם שאלו איך אפשר להגיע לציבור הישראלי. בסוף הם החליטו לארגן מכתב מהעם בעזה לתושבי שדרות".
התחלתם לנסח?
"כן. הם יכתבו 'אתם לא אויבים שלנו, אנחנו לא רוצים שתסבלו, אנחנו מבינים את המצב שלכם עם הקסאמים, אבל אתם חייבים להבין גם את המצוקה שלנו ואת הנסיבות', משהו כזה. אני אקח את המכתב לתושבי שדרות ואציע להם לכתוב בחזרה. כך אולי ננהל דיפלומטיה אזרחית ונעקוף את הממשלות".
הלפר, איש חביב וחייכן, מצא גם עניין מקצועי בביקור בעזה. כל חייו הבוגרים הוא עוסק במחקרים אנתרופולוגיים. זה גם מה שהביא אותו לארץ ב-1973, מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים. הלפר הגיע אז למחלקת החינוך בעיריית ירושלים והגיש הצעת מחקר שקשורה בטיפול בילדים טעוני טיפוח. ההצעה התקבלה, והלפר ערך תצפיות במשך שלוש שנים עד שנקשר לקהילה המקומית וסירב להתנתק ממנה.
הוא עבר לגור בנחלאות, שם הוא חי עד היום. הוא הקים מרכזי העשרה לילדים, השתתף במאבקים לשיפור מצבם של התושבים, והפך לאחד האנשים האהודים בשכונה. לימים הוענק לו תואר דוקטור על ידי אוניברסיטת ויסקונסין על עבודת המחקר שביצע בעיר.
מגודל שיער ועונד שרשראות וסמלי שלום ארגן הפגנות, החתים עצומות וכתב מאמרים. בשלב מסוים, לפני שנתקע כאן לצמיתות, הקים בארץ שלוחה נגד המלחמה, וסטודנטים ישראלים ואמריקנים אפילו עמדו יום שלם בקמפוס בגבעת רם וקראו את שמותיהם של 50 אלף החיילים שנהרגו בוייטנאם, ליד נר זיכרון דולק. עיתון "הארץ" דיווח אז על הסיפור בהרחבה.
באותה שנה הכיר הלפר את רעייתו שושנה, מורדת בזכות עצמה, שגדלה בבית דתי בטירת יהודה, הצטרפה לבני עקיבא, אבל נטשה הכל בגיל העשרה והחליטה להתגייס לצבא. לימים למדה פילוסופיה והיסטוריה והיתה חברה פעילה בשי"ח ("שמאל ישראלי חדש"). באחד המפגשים בתנועה, הם הכירו.
ב-75' שמחה שכונת נחלאות הימנית בחתונתם של שני השמאלנים. לבני הזוג שלושה ילדים: אפרת (31), אחות בהדסה; ישי (30) עורך חדשות ב"הארץ"; ויאיר (25), סטודנט לקולנוע. ההורים מתגאים בכך ששני הבנים הם "סרבני גיוס בצבא הכיבוש", וישי אפילו ישב בכלא.
ביום השני בביקורו בעזה היתה להלפר הזדמנות לערוך תצפיות אנתרופולוגיות מקרוב מאוד. הוא יצא עם חברי הקבוצה לסיורים ברפיח, ג'באליה ובית חנון. "זה היה מאוד קשה, מחריד", מתאר הלפר את תחושותיו. "עזה נראית כמו ערים באירופה אחרי המלחמה ב-45'. הרס טוטאלי. הכבישים שבורים. הכל חורבות. אתה נוסע ורואה מאות ואולי אלפי שלדים של בניינים. בבית חנון מצאנו שממה. אתה לא יכול להאמין שפעם היה שם כפר.
"ישבנו בבית חנון עם המשפחות. אחת מהן איבדה 14 מבניה. הם סיפרו לנו מה עובר עליהם, על ההתקפות של חיל האוויר, על המצב האישי. אנשים חולים, סובלים מתת תזונה, איבדו את השמיעה שלהם. אתה יודע שהם ביקשו שנביא 4,000 מכשירי שמיעה לילדים? המטוסים שלנו עושים שם בומים על קוליים ששוברים חלונות. כל שלוש דקות בום. זה טרור אווירי, טרור המוני".
אז שיפסיקו לירות קסאמים.
"הם לא יורים".
הם נגד ירי הקסאמים?
"לא יודע. הם לא דיברו על זה. גם אנחנו לא מדברים בינינו על הרג פלסטינים. זו בדיוק הבעיה. שני הצדדים רואים את עצמם קורבנות".
נסעו לרפיח. בדרך סיפרו להם התושבים על שגרת החיים בעזה. בכל לילה שרוי איזור אחר בעלטה. דלק אין. "בעזה יש מכסה", מספר הלפר. "ליטר ליום. אם אתה בעל תפקיד בממשלה או עיתונאי, אתה מקבל שני ליטרים. העזתים נוסעים עם ג'ריקן בבגאז' הנעול. הם חוששים שיגנבו להם את הדלק. כל כמה מטרים אתה רואה מישהו ממלא את המכל. ממלא ונוסע.
"ברפיח אתה רואה את כל הדיספרופורציה של התגובה הישראלית", מתלונן הלפר. "נניח שהיית צריך לפנות כמה קילומטרים של בתים כדי להרוס את המנהרות וליצור מרחב בין הבתים ובין הגבול. בסדר. מה עשינו? הרסנו את הבתים על המשפחות, על הרכוש ועל הריהוט. הם גורשו ואין להם איפה לגור. עכשיו הם באוהלים. אפשר לעשות את הכל בצורה אנושית יותר. זה מה שבית המשפט בהאג אמר, אין יחס בין החשש מטרור ובין התגובה".
ישראל נסוגה מעזה לקווי 67', הרסה את כל ההתנחלויות, ופינתה אלפי משפחות מבתיהן. מדוע הפלסטינים לא עושים דבר, לא מפתחים שום דבר במקומות הללו? את זה שאלת אותם?
"ברור. הם אמרו שאי אפשר לעשות פיתוח תחת כיבוש. בבית חנון האמריקנים הבטיחו לבנות את הכל מחדש בתנאי שישראל לא תהרוס שוב הכל. הם השקיעו 65 מיליון דולר, אבל שוב הכל נהרס. האירופים בנו את הנמל ואנחנו הרסנו אותו. הם לא רוצים להתחיל בשיקום, כי הם חושבים שזו תהיה עבודה קשה והשקעה מיותרת".
למחרת בבוקר חזר הלפר לים, הפעם עם הדייגים הפלסטינים. הוא עלה על הסירות הרעועות ובילה יום שלם על המים. הדייגים סיפרו לו על המגבלות שמטיל עליהם חיל הים. ברצועה הצרה שבה מותר להם לדוג כבר אין דגים. והביוב מהרצועה, הזורם חופשי לים, רק מחמיר את המצב. כששב לחוף חיכתה להלפר הפתעה: הממשלה בעזה החליטה להעניק לו אזרחות פלסטינית, לא פחות. הדרכון בדרך. "אני היום פלסטיני לכל דבר. גם בעל פספורט וגם אסיר בכלא ישראלי", מחייך הלפר.
ואכן, ביום השלישי בעזה התחלפו האחווה עם הפלסטינים, קבלת הפנים על החוף והאופוריה של הדייגים בסדרה של סיוטים, שעליהם הלפר לא חשב גם בביעותי הלילה הקשים ביותר. "הקבוצה תכננה לחזור לקפריסין", הוא מספר. "אמרתי לעצמי 'איזו שטות זו. הבית שלי במרחק שעה ורבע נסיעה. למה אני צריך לשוט יומיים בספינה, ולחזור בטיסה ללוד, וגם להיעצר בשדה התעופה'. החלטתי לחזור דרך מחסום ארז".
אנשי הביטחון של החמאס ליוו את הלפר עד למחסום, מרחק 15 דקות מעזה. "הגעתי לצד הפלסטיני של ארז. קצין הקישור התקשר ואמר להם שיש אזרח ישראלי שרוצה לעבור. הם סירבו לקבל אותי. אמרו שאחזור דרך הים. סירבתי. בסוף התקבל האישור. נפרדתי מהפלסטינים בחיבוקים, העיתונאים צילמו, והזמנתי את כולם לארוחת ערב אצלי בירושלים. הלכתי קילומטר עד לצד הישראלי באזור שנראה כמו אחרי הפצצה גרעינית, עד שהגעתי. בדלפק הישראלי הודיעה לי המשטרה שאני מעוכב לחקירה.
"עליתי לניידת. נסענו למשטרת שדרות. התחילה החקירה. האשימו אותי בשהייה בלתי חוקית בעזה, הפרה צד ג' של הוראות אלוף הפיקוד שאוסר על שהייה בעזה וגם שאני מהווה מטרד ציבורי, כלומר, אם היה קורה לי משהו היה צריך לשלוח את הצבא כדי להוציא אותי משם".
הדיונים בעניינו של הלפר נמשכו שעות. בסוף הוחלט לשחרר אותו למעצר בית של חמישה ימים. הוא חתם על כל הניירת אבל ליד היציאה הודיעו לו שחל שינוי והוא עצור. "עליתי לניידת שוב. הפעם לקחו אותי לכלא שקמה באשקלון. הגענו לשם ב-11 בלילה. הסוהר הוביל אותי לתוך תא חשוך. לקחתי מיטה, שכבתי בשקט, פתאום זיהה אותי איזה פלסטיני מבוגר שהיה שם. הוא אמר בקול רם שהוא ראה באל-ג'זירה שהייתי בעזה ונפגשתי עם החמאס.
"היו שם כמה חבר'ה צעירים. הם שמעו והתפוצצו. אמרו לי 'מה, היית בעזה, אתה שונא יהודים. צריך להשמיד את כל הערבים וצריך להרוג גם אותך. אתה לא תצא מפה בחיים'. היה ממש מפחיד. הסוהר הגיע. שאל מה קורה, הם אמרו לו 'אנחנו נחסל אותו'. הוא העביר אותי לתא הסמוך. אמרתי לו 'תדע שאתה אחראי על הביטחון שלי כאן'. הוא אמר לי 'לא חביבי, אני אחראי על הסדר'.
"בתא השני היו שבעה אנשים, ורק מיטה אחת פנויה, בקומה השנייה. טיפסתי למעלה, הסוהר הלך, הכל היה חשוך ואז הגיעו הדיווחים מהעצירים מהתא הראשון. הכל התחדש. התחילו לקרוא לי 'נאצי' ו'חמאס'. אמרו לי 'בוא תרד מהמיטה, נהרוג אותך כאן'. אחד מהם הדליק מצית סנטימטר מהזקן שלי. בחיים שלי לא פחדתי ככה. הייתי בטוח שזה היום האחרון בחיים שלי".
"לא עצמתי עין למרות שהייתי הרוס מעייפות", מספר הלפר. "לקראת ארבע בבוקר גם הם התעייפו והלכו לישון. בזווית העין ראיתי מישהו כורע ומתפלל. התברר שהיו בתא שלושה פלסטינים. ניגשתי אליו והצגתי את עצמי. חיפשתי הגנה. הוא שמח, והכין לי כוס תה. זה האבסורד בכל המסע הזה: הסכנה היחידה היתה בכלא, מצד היהודים, ומי שהציל אותי היו הפלסטינים.
"בבוקר לקחו אותנו לבית המשפט, אזיקים בידיים וברגליים. עליתי לשופט. המדינה הסכימה על עסקה. אני משוחרר בערבות, אבל אסור לי להיכנס לעזה במשך 30 יום. בתוך שבועיים יחליטו אם להגיש נגדי כתב אישום".
מה קרה עם הספינות?
"הן חזרו לקפריסין. הכוונה שלנו היא שהן יהפכו למעבורת, ויחזרו לעזה תוך שבועיים-שלושה עם ציוד הומניטרי. נהפוך את הכל לשגרה".
תפליג שוב?
"סביר להניח. אני מנסה לארגן עכשיו ספינה רק של ישראלים".
ותחזור אל סיוטי הכלא?
"אייבי נתן ישב פעמיים בכלא. פעם אחת אחרי הטיסה למצרים, ופעם שנייה אחרי שנפגש עם ערפאת. אני הולך בדרכו".
אייבי נתן נהנה מאהדה ציבורית רחבה, בשמאל וגם מחוצה לו. הלפר, בינתיים, מתקשה לשחזר את ההישג. בשבועיים האחרונים הוא הפך לגיבור בחוגי השמאל הרדיקלי בארץ ובעולם. ביום חמישי שעבר הוא קיים כנס במלון אמריקן קולוני. עשרות פעילים באו לשמוע את הסיפור שלו, שיבחו את המעשה האמיץ, זרקו שאלות מעריצות ומחאו לו כפיים. ובכל זאת, הלפר מתוסכל. הוא אולי פרץ את המצור על עזה, אבל לא את דעת הקהל בישראל.
איך אתה מסביר את העובדה שאף ישראלי לא הצטרף אליך?
"גם ארגוני השלום, מתברר, חיים בתוך הבועה הישראלית. אנחנו אוסף של אקטיביסטים בלי אסטרטגיה ובלי קשרים. אנחנו רצים בבילעין, בונים בתים שנהרסו, פועלים נגד מחסומים, אבל אין לנו שום התחברות לחברה האזרחית העולמית".
נא להמתין לטעינת התגובות
