מומר ברשות התורה
כבחור דתי, שאך גילה שהוא הומו, ב' החליט לעבור טיפולי "המרה" בעזרת ארגון מוכר בתחום, על מנת "להפוך את נטיותיו" בלשון הפסיכולוגים של הארגון. הוא השקיע כסף ומשאבים נפשיים רבים עד שהבין שהוא נלחם בעצמו לשווא
עברתי טיפול "המרה" תחת מטריית ארגון דתי ידוע שעוסק בהפיכת הומואים לסטרייטים. אותו ארגון שמסרב להציג בפני הציבור את שיטותיו ודרכי פעולתו. אותו ארגון שעל המטופלים העוברים בשעריו נכפית שתיקה דרקונית כשהאיום הוא על היקר מכל, על הארון.
הקדשתי את כל כולי וכספים רבים להצלחת הטיפול שלי. הדחף הפנימי שלי "לתקן" את "הפגום" היה גבוה מאד כך שלמטפל נשארה עבודה לא רבה בכלל: הוא ניסה לשכנע אותי שבעצם אני יכול להימשך לכל אובייקט שאבחר "ואף לבקבוק ספרייט זה שעל השולחן".
הוא האיץ בי להחיש ולהכפיל את מספר הפגישות כדי "לסיים עם זה" כמה שיותר מהר. מביך אותי לספר לכם על הדמויות הנשיות בחיי, נשים אהובות שלהן קרבת דם אתי, אותן הוא ביקש שאכניס לפנטזיות שלי, כחלק מההליך הטיפולי. וכן, הוא פסיכולוג קליני מורשה. ואני נתתי לו.
נתתי לו לאיין אותי ואת תחושותיי, להטיף לי שעות ארוכות על גודל העיוות של הפנימיות שלי ומדוע עלי להילחם בעצמי בכל כוחותי שלי. כל הארת פנים שלו, ואפילו עצם העובדה שהוא, יהודי שומר תורה ומצוות, מסכים לשבת עם מישהו "כזה" באותו חדר – היו כחמצן לנפשי ששיוועה להכרה כלשהי, לא משנה ממי.
אני נזכר בכאב עצום בתהליך המפרך של החתירה ל"פתרון". כל כך הרבה אנרגיות יקרות שבוזבזו. כעס מחד וחרדות מאידך מציפים אותי כשאני נזכר במפגשים הוירטואליים עם אותם גברים מיוסרים שבחדרי הצ'ט, נשואים ברובם, 'מומרים' חבולים הזועקים ליחס אנושי, כמהים לחיבוק מנחם.
ברגעים האיומים בהם חישבתי לשים קץ לחיי; בשעות בהם סטטיסטיקות ההומואים המתאבדים בעקבות טיפול ההמרה רווח לי בנשמה, כי הנה יש קבוצה שאיתה אני יכול להזדהות לגמרי, כשהכל בפנים מת לגמרי.
קריאות אמיצות, אותנטיות, של אותה תורה ממש, איפשרו לי להסתייע מחדש – והפעם באנשי מקצוע ישרים ואמיתיים – בנסיון לאחות את אותן צלקות שנפערו בי במשך אותו טיפול נורא.
קריאות אלו מאפשרות לי היום לארוג בעדינות את מרקם חיי העכשווים ואת אלו שאני רואה בעתיד, כאדם שלא מוותר על ייחודיותו, על יומם ולילה לאיתור חלקו בתיקון העולם, מחכה ליום בו יוכל להודות לקב"ה בלב שלם על אתגריו והדרך שניתנה רק לו; שיודע היום
יש כמה אמיתות מאד ברורות בסיפור הזה: ארון הוא רע מוחלט באשר הוא; אלימות מילולית כלפי הזר והשונה עודנה אלימות, שקיפות היא תנאי הכרחי בכל הצעה טיפולית מכל סוג, הצעות חיים רלוונטיות ופעימות עדינות של חיים ותקוה מתחילות להשמיע קול, גם במקומות אותם חשבנו לחרוכים לגמרי; אמפתיה בסיסית, שקטה ולא מותנית, היא יסוד קריטי לחיינו כאן, בעידן המאתגר הזה.
ואחרי הכל - אני כותב באנונימיות.
למה? אולי בגלל הפחד ההוא, הלא רלוונטי כבר, שעדיין מרחף מעל רקמות נפשי המחלימה. שמעו נא רבותי, דיינים מומחים: אני דתי ואני הומו ואני עוד כמה וכמה דברים טובים ושלמים ו/או טעונים שיפור ואני לא מוכן להתבייש בכלום. האמינו לי, צלליות מטשטשות לא יכסו עוד את תווי חיי.
שם הכותב שמור במערכת. תגובות ניתן לשלוח לכתובת chavruta.jerusalem@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
