מחלוקת בעליון: התרשלה במוות אך לא תורשע
מנהלת בית הספר בו נהרגה אמיליה כהן ז"ל בת 9 שנפלה מחלון כיתתה תבצע שירות לתועלת הציבור כך קבע בית המשפט העליון
מצב יוצא דופן זה התאפשר לאחר ששלושה שופטי ההרכב, אשר שמעו את הערעורים הפליליים בפרשת מות התלמידה, גיבשו כל אחד חוות דעת שונה בעניינה של המנהלת שרה אנג'ל, ולפיכך, כמקובל במקרה כזה, אומצה חוות הדעת האמצעית כפסק הדין הסופי בפרשה.
פסק הדין מדגיש את חובת הזהירות המוגברת של מנהלי בתי ספר כלפי תלמידיהם - לנקוט צעדים אקטיביים להסרת מפגעי בטיחות מסוכנים ולא להסתפק באזהרה מפניהם.
לעומת זאת אישרו השופטים, ברוב דעות, את זיכויו בבית המשפט המחוזי של בכיר במינהל החינוך העירוני, דוד בוחבוט, ואישרו, פה אחד, את הרשעתו בגרימת מוות ברשלנות, של ריצ'רד דומי, מנהל מחלקת בדק בית במינהל החינוך העירוני, שנידון, בשל מצבו הבריאותי, רק לשישה חודשי מאסר על תנאי וכן לקנס בסך 18 אלף שקל.
אמיליה בת התשע ישבה ב-16.6.98 על אדן חלון כיתתה שבקומה השנייה בבית ספר לוריא, כאשר ביקשה לזרוק קלפים לעבר חבריה בכיתה היא איבדה את שיווי משקלה, צנחה מגובה של שישה מטרים, נפצעה קשה ונפטרה לאחר כמה ימים.
שמונה בעלי תפקידים הועמדו לדין ובהם בוחבוט ודומי, שהיו אחראים לתחזוקת מבני בתי הספר בעיר, והמנהלת אנג'ל שהייתה לה חובת זהירות כלפי התלמידים. שני הבכירים בעירייה הואשמו שאישרו התקנת חלונות חדשים בבית הספר, על אף שהתלמידים יכלו ליפול דרכם, וזאת בלא להתקין אמצעים שימנעו זאת. נגד המנהלת נטען כי לא נקטה בצעדים מספיקים למניעת הסכנה, שהיה עליה לצפות מתוקף תפקידה.
בית משפט השלום בבירה הרשיע את השלושה בגרימת מוות ברשלנות. בית המשפט המחוזי זיכה את המנהלת אנג'ל לאחר שקבע כי עשתה את כל אשר מצופה מ"מנהלת מן הישוב" כדי למנוע את התאונה. היא פנתה לדומי להתקין סורגים, השמיעה אזהרות בתוך בית הספר ועדכנה את ועד ההורים. גם בוחבוט זוכה לאחר שנקבע כי תפקידו אינו מצריך הכשרה מקצועית בתחום הבטיחות. לעומת זאת אישר המחוזי את הרשעתו של דומי והטיל עליו אחריות בשל תכנון החלון והתעלמות מאזהרות על מסוכנותו.
כאמור סוגיית הרשעתה ועונשה של המנהלת הייתה המרכזית בערעורים לעליון, ופילגה את שלושת השופטים. שניים מהם, השופט סלים ג'ובראן והשופטת דבורה ברלינר, נקטו
הוא קבע כי "חלון פתוח בכיתת ילדים קטנים, המועדים למעשי שטות, ואשר אינם נדרשים למאמץ מיוחד כדי לשבת על סיפו – הוא "דבר מסוכן" (כהגדרה בחוק העונשין), באופן ברור ומיידי", וחובה להסירו ולא רק להזהיר מפניו, כפי שעשתה אנג'ל, אשר ראתה בחלון רק "פוטנציאל מסוכנות".
היא אמנם שוחחה בעניין החלון הפתוח עם גורמי העירייה ועם ועד ההורים, אך לא עשתה יותר מכך. לדעתו, היא לא עמדה בחובת הזהירות הנדרשת ממנה, כמנהלת, לסלק את הסכנה מבית ספרה. היא לא השמיעה בפני הממונים עליה, במינהל החינוך, קול זעקה כדי להתריע על מלוא חומרת הסכנה ולא נקטה בעצמה פיתרון זמני ונקודתי כדי לנטרל את הסכנה. למשל, היא יכלה אפילו לנעול את הכיתות ואף להשבית הלימודים עד למציאת פתרון הולם.
גם השופטת דבורה ברלינר הדגישה את חובת הזהירות, בהיבט הבטיחותי – ואין להפריד לעניין זה בינו לבין ההיבט החינוכי - המוטלת דווקא על מנהלים בכלל, ועל אנג'ל בפרט, בנסיבות המקרה. "למי שעומד בראש הפירמידה, ולענייננו המנהל – אחריות רב מערכתית לכל מה שמתרחש בתחומי המוסד עליו הוא מופקד. הוא מהווה את עיניהם, אוזניהם כמו גם שכלם הישר ואפילו חרדותיהם של ההורים לעניין השמירה על ילדיהם בזמן הלימודים".
ברלינר קבעה כי המנהלת אנג'ל התרשלה בטיפול במפגע החלון הפתוח בכיתה, משום שלא נתנה מענה מיידי לסכנה ובכך סטתה מנורמת הזהירות הנדרשת ממנהל. בהתייחסה לטענת ההגנה של המנהלת כי הגורמים המקצועיים אמרו לה שהחלון עומד בתקן פסקה השופטת: "עמידה בתקן אינה יכולה להוות מענה לסכנה האקוטית שהיוו החלונות הפתוחים בעלי הסף הרחב לתלמידים בכתות, בוודאי כאשר אין מבוגר שישגיח עליהם...מנהל בית ספר אינו מופקד על התקן אלא על בטחון הילדים. ככלל, גם מי שעומד בתקן כזה או אחר- יכול וימצא רשלן אם עמידה בתקן אינה "מנטרלת" את הסכנה".
ואולם חרף גישתה התנגדה השופטת להרשעת המנהלת בדין, כדי שלא להטיל עליה את "הכתם המוסרי של הרשעה". זאת מפני שלרשלנות היו שותפים רבים, העובדה כי המנהלת גילתה "איכפתיות ומעורבות", הצטיינה בתפקידה ושילמה מחיר כשפרשה לפנסיה מוקדמת.
השופטת אילה פרוקצ'יה חלקה על עמדותיהם – השונות – של שני חבריה להרכב ופסקה כי יש לדחות את ערעור המדינה על הזיכוי במחוזי, ואין לראות את המנהלת כמי שהייתה אחראית לביצוע עבירה של גרימת מוות ברשלנות. כאמור, לנוכח הפיצול בין עמדות שלושת השופטים נתקבלה לבסוף חוות דעתה של ברלינר.
נא להמתין לטעינת התגובות
